מהר"ם שיק אורח חיים קעד

בגוף עשיית השניפפטאבאק. אין אני יודע ולא הי' לי מקום עד עתה לחקור אופן עשייתו. אם נעשה עם חמץ. וזה צריך חקירה אמנם המג"א בסי' תס"ז ס"קו הביא מ"כ דטאבאק צריך לסגרו דשורין אותו בשכר. ושמעתי דכוונתו על שניפפטאבאק מזה מבואר עכ"פ. דאם האמת שמתקנין שניפפטאבאק עם שכר או עם שאר דבר חמץ. יש לחוש לו שלא להריחו ומה שהקשה מעלתו נ"י הרי כיון דתיקנו קודם זמן איסורו הוי כחרכו קודם זמן איסורו ומותר בהנאה אף לאחר זמן איסורו. אין הנידון דומה דהתם איירי בפת שנתעפש ונתקלקל מהיות מאכל כלב. והוי רק כעפרא בעלמא. וה"ה בחרכו קודם זמנו שנפסק מהיות אוכל וכן לענין דיו בססי' תמ"ב. אבל במידי דעבידא לריח ולשאוף אותו. והחמץ שהי' ראוי' לאכילה. או לשתי'. עשאו ותיקנו להריח ולשאוף אותו מחשבתו משוי' לי'. להאי חמץ וחשיבותא דריח ושאיפה הוי כאלו תיקנו לאכילה ושתי'. דלהריח ולשאוף אותו לא נתקלקל דחמץ למאי שמתקנין אותו זה מחשיבו. ומקיים שם החמץ עליו. משא"כ בדיו שאין חשיבות החמץ נשארת בו. וידעתי כי יש עוד לפקפק בזה מ"מ כיון שהדין נמצא כתוב מפורש במג"א. צריכין אנו למשכוני נפשין ולהסבר את דבריו: אמנם באמת. אף אם ניתקן ונשרה בשכר אם הוא אסור ואם הריח בכה"ג מלתא. כבר האריך בזה בשעה"מ בפי"א ממאכלות אסורות. בשנופפטאבאק המתוקן ונגמר ונעשה ע"י יי"נ: ושם האריך והתיר ונהי דשם לא התיר רק משום. דיי"נ דרבנן: מ"מ גם בחמץ. נראה דזה הוי שלא כדרך הנאתן ולדעת הרבה פוסקים גם בחמץ שרי שלא כדרך הנאתן זהו הנראה בטעם המתירין דס"ל דריח כי האי לאו מלתא וכמ"ש בשעה"מ. וכיון דדבר זה. תליא בפלוגתא מאן דחש לאסור תע"ב וכל זה כתבתי בנחיצה רבה. הנראה לפענ"ד. הכ"ד ידידו הדורש"ת החותם בברכת שמחת יו"ט: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רמ"ג שיל"ת יערגין יום ו' עש"ק ז' מנחם אב תרי"ו לפ"ק החיים והשלום וכל טוב להרבני האברך המופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י מה שהקשה דרש"י ותוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ס"ל דאיסור הנאה יכולין הקדש ליהנות ממנו וא"כ קשים דברי רש"י בפירושו בפסחים דף כ"ג ע"א ד"ה שיכול וכו'. דהו"א דאינו רשאים ליהנות מחלב להקדש האמת כמ"ש מעלתו בעצמו דדווקא לענין חמץ של הקדש. דהגזבר מוכר. ואון כאן איסור לשום אדם דהרי הגזבר לא נהנה ממכירה וחלופי חמץ הא בדיעבד שרי וא"כ אין ההקדש נהנה מן החמץ אבל אם ההקדש עצמו נהנה מן החמץ או שאר איסור הנאה. בוודאי כל שאסור להקדש. אסור לגבוה מקרא דממשקה ישראל: ובאמת גוף דברי התוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב בד"ה רב אשי בלא"ה קשים לי. דהרי אמרו בירושלמי כשם שאסור ליהנו' כך אסור להנות ואפילו לכלב של הפקר אסור ליתן ופסק כן כש"ע או"ח סימן תמ"ח וא"כ איך יהא רשאי הגזבר ליתן החמץ של הקדש לגוי הרי מהנה את הגוי ואפשר דבזיבוני' דרמי על אפי' לא חשיב הנאה ללוקח כדקי"ל לענין נדרים. מיהו ז"א מספיק. דהרי הירושלמי יליף לה מלשון לא יאכל וא"כ לאו דווקא הנאה. אלא שאסור להאכיל ואכתי קשה וע"כ צ"ל. דרש"י לשיטתו בפסחים דף ה' רע"ב. פרש"י בהדיא דמותר להאכיל לכלב של הפקר ולא ס"ל כהירושלמי. ועיי"ש בפנ"י ובס' באר יעקב ביו"ד סי' כ"ט מה שכ' בזה: ולי נראה דרש"י סובר. דהירושלמי קאי לר' אבוה. דגם לא תאכל משמע איה"נ ולמה כ' קרא בבנין הכבד לא יאכל וע"כ ללמד שאסור להאכיל אבל לחזקו' דסובר דלא יאכל בעינן לאיה"נ. אינו מוכח איסור להאכיל לגוי. או לכלב של הפקר שאינו נהנה ורש"י אפשר דפוסק כחזקי' כמ"ש הרא"ש בפרק גיה"נ סימן ז"ז אבל אנן דקי"ל כר' אבוה. שפיר פסקינן כהירושלמי. ובזה יש לישב הגירסא דגרסינן בפסחים דף כ"ט ע"ב דכ"ע פודין וכו' ומיושב קושית התוס' שם ד"ה רב אשי וכו' והפנ"י שם עמד בזה. דהרמב"ם ע"כ גורס פודין. ולהנ"ל א"ש דאפי"ה אסור ליתן לגוי משום דאסור להנות ולהאכיל תשובה רמ"ד עוד להנ"ל: מה שהקשה על דברי הפמ"ג. בסי' ס"ג וסי' פ"א והנוב"י מהדו"ת דס"ל דביטול שייך רק אצל ישראל דאחרי רבים להטות לישראל נאמרה. ולא לבני נח וא"כ מאי פריך בפסחים דף כ"ב. מאבמה"ח לר' אבוה דיהא אסור בהנאה ולמה תנא דאסור להושיט לב"נ. רק משום לפני עור וכו' ולהנ"ל הקשה. דלמא מיירי בנתבטל. ולכן לישראל שרי ולב"נ אסור קושיא זו כבר הקשה הפמ"ג שם במקומו בסי' ס"ב וגוף הקושיא לפי ענ"ד. אפילו אי אין ביטול מועיל. מ"מ כיון דנתבטל ושרי' לישראל אמרינן מי איכא מידי. דכשם שחיטה מטהרת מידי איסור אבמה"ח ואמרינן מי איכא מידי. וה"נ הרוב מטהר. ומקוה טהרה לאיסור ואמרינן מי איכא מידי. ומ"ש הפמ"ג שם דלא שייך בזה מי איכא מידי אינו מובן וא"כ לא משכחת לה האי דינא. אא"כ נתערב אבמה"ח בטמאים דלישראל בלא"ה אסור משום טומאה, ובב"נ נשאר איסור אבמה"ח וכל זה אי אבמה"ח מותר בהנאה אבל אי אסור בהנאה אפילו אם נתערב בטמאים מ"מ. הרי מועיל הביטול לישראל לענין הנאה. ושוב אמרינן מי איכא מידי: אמנם אפילו למאי דס"ל להפמ"ג דלא שייך מי איכא מידי כה"ג. נראה לי. דמ"מ לא קשה להרמב"ם דספק מה"ת שרי ורק היכא דאיקבע איסורא אסור. כדמוכח מאשם תלוי. ולפי"ז מסתפק לן אי בגוי ספק אסור. ואפילו איקבע איכא למימר דשרי בגוי. דרק לישראל מצינו דאסרה התורה ספק באקבע איסורא אבל בב"ל לא מצינו ואיכ"ל דספק שרי בהו אף באיקבע דעל הספק לא נאמרה אזהרה וא"כ ממנ"פ אם נתערב בלח. ואית בי' שיעור ס'. א"כ הוא כמאן דליתא. וגם לגוי מהני הביטול כמו שכ' מרן זצ"ל בחת"ס סי' ואי נתערב ביבש. א"כ כל אחד ואחד הוא ספק. ובלא"ה אינו מוזהר עליו משום דספק שרי לי' כן נראה לפענ"ד ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רמ"ה החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה. מוהרר דוד ליב זילברשטיין נ"י יושב בשבת תחכמוני ק"ק סעלטע"י מכתבו קבלתי ואם אמנם לא ידעתיו מדברי מכתבו ניכר שמופלג בתורה הוא. ולומד על דרך הישר לזאת אם אמנם שאין לי פנאי. להשיב על פלפולים. שאינם הלכה למעשה. מ"מ כיון שטרח וביקש על זאת אמרתי להשיב בקצרה הנה מקור פלפול מעלתו נ"י. הוא על דברי המקו"ח בסי' תס"ז ס"קו וס"ק י"א: שהשיג על המג"א שם ס"קיו וס"ק כ"ה בתרתי. אחד עמ"ש המג"א בסוף ס"קכה דאם טלטל הקדירה ממקום למקום ומצא חטה לא מחזקי' ממקום למקום והמקו"ח ס"ל דבדבר שנמצא בו הריעותא אפילו ממקום למקום חיישינן ושוב השיג המקו"ח עמ"ש המג"א בס"קיו דאם נמצא על חתיכה אחרונה מחזקי' שהי' בעיסה. והמקו"ח סובר כיון שלא נולד ריעותא בשאר המצות לא מחזקינין והנה ראשית פלפול מעלתו ואמר דכ"נ וכ"ה. דלא מחזקי' ממקום למקום אין זה חזקה בפ"ע דנימא כ"ה אלא מכח חזקה דמעיקרא כיון דבמקום הראשון לא נולד ריעותא לא מחזקי' ריעותא ממקום למקום. וממילא במקום הראשון אוקי אחזקה דמעיקרא. ולכאורה יש להביא ראי' בהיפוך. דהרי ביו"ד סי' פ"א ס"ל להמחבר. היכא דהוגלד פי המכה. ויצא מחזקה ראשונה איזה ימים שוב חוששין למפרע. אפילו לענין חלב. דלא איתרע וע"כ דבכה"ג אפילו היכא דליכא ריעותא לא חשיבא חזקה. דמעיקרא חזקה כלל. ואפי"ה פסקינן בש"ע בחו"מ בסי' רכ"ד וסי' רל"ב. דאם נמצא בכה"ג ברשות לוקח מוציאין ממון ע"י סברא זאת. וע"כ הינו משום דאית כאן חזקת כאן נמצא. ובזה ישבתי לשון הש"ס בכתובות דף ע"ה ע"ב דקאמר רבא רישא כ"נ וכ"ה וסיפא כ"נ וכ"ה ודקדקו המפורשים למה לי' לש"ס למומר. סיפא כ"נ וכו' ת"ל משום חזקה דמעיקרא ואמרתי דמשום מומין שידענו שכבר נעשו בו מזמן קדום. לדעת הרשב"א לא מהני חזקה דמעיקרא וצריך לומר משום כ"נ וכ"ה וכן מוכח מדברי הנמוק"י ביבמות פרק האשה שהלכה בסוגיא דיצחק ריש גלותא דפי' שם הנמוק"י משום כ"נ. ומדמה לה לסוגיא דמומין ויעויין בזה בש"ש פרק י"ז שמעתתא ז'. ולכאורה ממקומו נמי מוכח כן דהרי המג"א שם. בסי' תמ"ז ס"קיח הביא בשם המ"ב דשם ליכא חזקה דמעיקרא דאל"כ קשיא. למה נחזיק ריעותא מזמן לזמן מ"ש מהא דקו"ל ביו"ד סי' פ"א דאמרינן השתא הוא דאיתרע וע"ז תי' המ"ב דכאן ליכא חזקה ואפי"ה ממקום למקום לא מחזקי' ריעותא א"כ מוכח דס"ל דכ"נ וכ"ה הוי סברא בפ"ע. ולא משום חזקה דמעיקרא: איברא דדברי המג"א בשם מ"ב קשים להבין. למה אמרו. דכאן אין חזקה אפילו נימא כמ"ש הנוב"י בסי' ל"א ומקו"ח שם בסי' תס"ז. דממקום למקום לא מחזקי' חזקה דמעיקרא מ"מ הא גם ביו"ד סי' פ"א. אין כאן חזקה דמעיקרא אלא חזקה הבאה מכח רוב וגם למים מצד רוב לית בהו חטים ושעורין והפמ"ג ג"כ נדחק