מהר"ם שיק אורח חיים קעב

קערות או ספלים יותר עדיף טפי. שיוכלו לנקות אותם אחר כל לישה ולישה כראוי. ואם אמנם שזה אין צריך תשובה ולא ראי' מ"מ הארכתי כדי לברר שאין שום פקפוק בזה דברי החותם בברכה המשולשת. ודורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רל"ח החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הדיין המצויין בהלכה המופלג בתורה מוה' פייש ווינטער נ"י בק"ק האליטש יע"א: מכתבו קבלתי וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי בדין קדירות של ברזל השועים בפנים במשיחה. שאינו נודע ממה הוא ויש להסתפק עלי' שמא מחרס הוא. ואדמ"ו הגאון זצ"ל בחת"ס חלק יו"ד סי' קי"ג כ' דאין להם תקנה בהגעלה. אלא במילוי גומרי. ומעלתו נ"י כ' שרב אחד מן החדשים העיד שנודע לו. שאין הציפוי גישמעלץ של חרס ולמעלתו נ"י נראה להקל. להגעיל מאיסור להיתר. בכל ימות השנה. אבל לא מחמץ לפסח: הנה על עדות שהעידו על זה קשה לסמוך. כי אפילו אם נאמין לו שחקר על זה. אצל האומנים שהם מסתמא גוים. איך נסמוך על גוים אשר פיהם דיבר וכו' ולא שייך כאן לא מרעי אומנתי' כמובן וא"כ בגוף הנידון מצד עצמו כבר הכריע מרן זצ"ל. שאין להגעיל אותם. ומי יבוא אחר הכרעתו: איברא בשומר ציון. במכתב קצ"ז העיר רב אחד ותמה שלא הביא מרן זצ"ל ירושלמי מפורש בפסחים ר"פ אלו עוברין דאיתא שם קדירה שבישל חמץ. מותר לבשל בה שאינו מינו אחר הכשר שלשה פעמים. וא"כ מבואר כדעת בעל העיטור דאפילו באיסור דאורייתא. לאחר מעל"ע שנעשה פגום. לכל הפחות מועיל בכלי חרס הגעלה שלשה פעמים והיינו כבעל העיטור וכבר תמה בשירי קרבן שם בירושלמי על הרשב"א והרא"ה. סוף בית ד'. ושער ד' דכ' דבאיסור דאורייתא. אפילו לאחר שנפגם אין להתיר וקשיא עלייהו מירושלמי הנ"ל. ולפימ"ש בשלום ירושלים שם בקדירה של חמץ הואיל ואין בליעתה אלא משהו חמץ. הוי כאין לו עיקר וסברא זו קשה. וגם בשומר ציון שם השיג עליו מטעם אחר: אך להרא"ה לשיטתו יש לישב בפשיטות דהרי מבואר בירושלמי פסחים הנ"ל דאפילו לאחר ג' הגעלות. מ"מ נשאר בו משהו מבליעתו. ולכך אוסר רב לעשות בו מינו. דרב לטעמי' מב"מ במשהו וא"כ כיון דנשאר בו משהו בליעה. ולדעת הרא"ה בבה"ב בית ד' ריש שער ג' אפילו איסורין דדבריהם דלית להו עיקר בדאורייתא. אסור לבטל לכתחילה חוץ מתרומת חוץ לארץ אלא א"כ מקלי קלי איסורא. וא"כ מצד הסברא שפיר כ' הרא"ה דאינו מועיל הגעלה ג' פעמים. אפילו באיסורין של דבריהם. שאין להם עיקר בדאורייתא ותרומת ח"ל שאני וא"כ ע"כ מאי דמתיר הירושלמי סוף תרומות. כלי חרס בהגעלה ג"פ. הוא דווקא בתרומת ח"ל: או בתרומה בא"י. למ"ד מאליהן קבלו עליהן דדינם כתרומת ח"ל וכמ"ש שם. וכל זה בשאר איסורין. אבל לענין חמץ בפסח. הואיל והתירא בלע דעת הרא"ה. בבדהב"י בית ד' שער ד'. דף פ' דפוס וויען דמותר לבטל לכתחילה. ולכך א"ש דהתיר בירושלמי גבי חמץ: דמועיל הגעלה ג' פעמים. אפילו בבלע איסור דאורייתא וא"ש: אמנם דעת הרשב"א צ"ע דנהי דהרשב"א בבית ד' שער ג'. סובר דאיסורין דרבנן דאין להם עיקר רשאי להוסיף עליהן ולבטלן. מ"מ בהנך שיש להם עיקר בדאורייתא אפילו איסורי דרבנן אין מבטלין לכתחילה וכן בבית ד' שער ד' דף פ"א כ' דנראה לו עיקר דאפילו באיסורי דרבנן דיש להם עיקר. מועיל הגעלה ג' פעמים. בכלי חרס ואמאי הרי מוכח מירושלמי שבפסחים דמשהו אית בי' וא"כ הוי כמבטל איסור לכתחילה ולכאורה י"ל דרשב"א לטעמי' שכ' במשמרת הבית דף פ' שאם אין בכלי רק משהו. מותר לבטל לכתחילה וכמ"ש הטור ביו"ד סי' קכ"ב ופסקו בש"ע יו"ד סי' צ"ט סעי' ז'. אלא דא"כ קשה מ"ש דהתיר הרשב"א כאן דווקא. באיסור דרבנן. הא אם נבלע רק איסור משהו אפילו בדאורייתא רשאי לבשל בו. ונראה דהרי הטור בסי' קכ"ב הנ"ל השיג עליו וכתב דכשם דגזרו כלי שאב"י אטו ב"י ה"נ ניחוש אולי ישתמש בו בדבר מיעוט ולא יהא ששים. וכבר כ' הטו"ז בסי' צ"ט דדעת הרשב"א לחלק. דכאן שאני כיון דאין דרך להשתמש בה. אלא בשפע לא חיישינן שישתמש בה דבר מיעוט וא"כ איכ"ל. דווקא אם לא נבלע בו. רק דבר מועט אבל כאן דבליעתה מרובה. רק אם ממרקו ומגעילו ג"פ העידו לנו שלא נשאר בו רק משהו. וע"ז חיישינן שמא לא ימרקנו יפה ויפה. ג' פעמים. שהרי הרשב"א שם בתוה"ב הארוך בית ד' שער ד' הנ"ל כ' דזה טעמא דרב אמי דשיבר פינכא דשמא יפשעו בו וישתמשו קודם הגעלה ג' פעמים. וחשש כזה לא הוי פחות מחשש כלי שאב"י אטו ב"י כקושית הטור הנ"ל: וכל זה באיסור דאורייתא דאע"ג שהוא אינו ב"י כיון דגזרו אטו ב"י דינו לגמרי כבן יומא אבל באיסור דרבנן. דאפילו אם ישתמש בו קודם הגעלה ג"פ הוי רק איסור דרבנן. לא חיישינן בדרבנן ורב אמי חייש לעצמו כמ"ש הרשב"א כשם שלא רצה להחזירה לכבשן עיי"ש. ועפי"ז מיושב קושית השירי קרבן הנ"ל. דלא קשה מהירושלמי דר"פ אלו עוברין דכיון דהטעם משום גזירה. וא"כ זה שייך לדידן דגזרינן אב"י אטו ב"י. וכמו כן בש"ס דידן אמרינן דרב סובר קדרות בפסח ישברו דגזרינן א"מ אטו מינו. אבל הירושלמי שם דסובר דלא גזרינן א"מ אטו מינו דשכיח טובא. וכ"ש דל"ג אב"י אטו ב"י. וע"כ דרב מיירי שם או בב"י. או דסובר נטל"פ אסור. וכיון דלא גזרינן חשש זה כ"ש דלא גזרינן שמא ישתמש בו בלי מירוק ג' פעמים ולכך שפיר מתיר בירושלמי. אליבא דרב בהכשר ג"פ. אבל לדידן בדאורייתא. אפילו בכלי שאב"י. אין לסמוך ע"ז לדעת הרשב"א והרא"ה וכמ"ש מרן זצ"ל בתשובה שם. ורב אחד במכתבו בשומר ציון עלה קצ"ד. לא שמר פיו ולשונו. וכ' שמרן זצ"ל כ' זה לפום רהיטא. ונהפוך הוא: וא"כ אין כאן רק דעת בעל העיטור ז"ל. שסובר בכלי שאינו ב"י חשיב כדרבנן נהי דגזרו אטו כלי ב"י אבל לא עשו אותה לגמרי כב"י ודינו רק כאיסור דרבנן ולכך מפרש דהירושלמי מיירי בסוף תרומות דאמר ר' בון ולענין נבלה לא מועיל הגעלה ג"פ היינו בב"י ור' יוסי פליג עלי'. וסובר לענין תרומה דבמיתה הקילו כ"ש בנבלה דאיסור לאו ס"ל דאפילו באיסור דאורייתא. סמכינן על הגעלה ג"פ בכלי חרס וכדאמרינן בירושלמי פסחים ר"פ אלו עוברין הנ"ל. ומה שהקשה הרא"ה בבדהב"י הנ"ל. הא כתיב בחטאת ישבר והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. כבר ביאר הרמב"ן בחי' בליקוטים על פסחים דף ל' דוודאי ע"י מירוק לא נשאר בכלי חרס אלא משהו. והתורה אמרה בחטאת ישבר היינו משום דלא ישהה בקדירה למהוי נותר וכעין שכ' הר"ן סוף ע"ז לענין נטל"פ. ור' בון מסיק דבדאורייתא לא סמכינן ע"ז. נהי דוודאי ג"כ סובר דלא נשאר רק משהו מ"מ אין לבטל איסור לכתחילה בדאורייתא. אבל בדרבנן מבטלין. וס"ל אינו ב"י דרבנן דלא עשו אותו לגמרי כב"י וא"ש דעתו: מכל מקום הרשב"א והרא"ה פליגו עלי'. וכן פסק בש"ע יו"ד סי' קי"ג דדווקא באיסור דרבנן. דלית לי' עיקר כלל מהני הגעלה שלשה פעמים בכ"ח ויפה הקשה מרן זצ"ל שם. על הטור שכ' בסי' קכ"ב דעת בעל העיטור. שבכלי שאב"י מועיל בכ"ח הגעלה ג"פ וכ' שגם הרשב"א ס"ל כן. דזה אינו דהרשב"א אף דהתיר גם באיסורא דרבנן. דאית לי' עיקר. מ"מ בכלי שאב"י לא אמר וכמו שהוכיח מרן ז"ל שם עיי"ש. וא"כ בכלים המצופים הנ"ל אם הציפוי הוא חרס אין להתיר ואין להתיר הואיל ויש ספק אולי הוא של מתכות. והוי רק ספק במידי דרבנן דכה"ג הא לא נולד הספק בדרבנן. וכמו שהביאו בשם מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישל ספק טריפה בכלים. אפילו נשתהו מעל"ע אסור. הואיל והוי רק ע"י גלגול דרבנן. וכ"ש בנידון שלנו. דהוי ספק חסרון ידיעה ובתשובת רע"ק איגר סי' מ"ט. הובא בפ"ת יו"ד סי' ק"י. התיר בספק כ"ח בהגעלה ג"פ מיהו דווקא היכא דהי' כמה צדדים להתיר. ובנידון שלנו. ג"כ אין להתיר דהציפוי הי' רק כדי קליפה ובסתם כלי יש ס' נגד הקליפה ושוב בטל. ולדעת הרשב"א. המובא בטור סי' קכ"ב הנ"ל מידי דבליעתו משהו רשאין לבשל בו. ואין בו משום מבטל איסור לכתחילה דכבר הסכימו האחרונים ביו"ד סוסי' צ"ט דאנן לא סמכינן בזה על הרשב"א כמ"ש הטו"ז והפמ"ג שם: וכ"ש דבנידון שלנו יש לחוש דלפעמים אין הקדירה מלאה. ומתמעטת עד חצי הקדירה. וכיוצא בזה ואנן בעינן ס' נגד כל הקליפה ועד כאן לא אמרינן דסתם כלי יש בה ס' נגד הקליפה אלא במליאה ודרכה להשתמש דווקא מלא וכמבואר מדברי הפמ"ג. במש"ז סוסי' צ"ט וקדירה אין דרכה להיות דווקא מלאה ואפי"ה מוליך פליטתו בכולו. וגם על סברת נחלת יעקב המובא בפמ"ג סי' ק"ג בשפ"ד ס"קיז דבכ"ח יש להתיר אב"י בהפסד מרובה מלבד שהקשו עליו. מהג"א סוף ע"ז גם אינו ברור דכה"ג מקרי הפסד מרובה. ולכך אין להתיר הקדירות האלו המצופין מבפנים בהיתוך שהוא ספק חרס בהגעלה. אלא א"כ יתברר לן שאינו חרס ומ"מ מי שרוצה להתיר אין גוערין בו כיון שיש צדדים הנ"ל מיהו דווקא מאיסור להיתר אבל מחמץ לפסח. כל זמן שלא יתברר בעדות ברור שאין הציפוי של חרס. בוודאי לא שייך כל התירים הנ"ל דבפסח הוא במשהו הנראה לפענ"ד כתבתי. דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: אח"כ הוברר והובא באיזראליט עדות מפאקאלעטען שהציפוי הוא חרס: