מהר"ם שיק אורח חיים קעא

המג"א בסי' תס"ו ס"קט. זה טעם השו"ע. דכתב בנתיבש השק מלחלוחית דאסור וטו"ז בסי' תנ"ג כ'. דלא אסיק אדעתי' סברא זו. לכאורה סותר לדבריו שכ' ביו"ד. ר"ס ק"ד הנ"ל. ועכ"פ לפי תי' המג"א והסכמת האחרונים היכא דנתיבש ואיכא פרורין מקרי יבש בלח. וה"ה הכא מקרי לח ביבש. ולא הוי תערובת כלל קודם לישה וכשנילוש בפסח מתחיל התערובת. ואז הרי הוא במשהו ויהא אסור בנידון שלנו אפילו נאכל מקצת. דדווקא היכא דנתערב ונתבטל מדינא. או לדעת הדג"מ הנ"ל. משום די"א דגם יבש ביבש א"ח וניעור וא"כ בכה"ג. בנידון שלנו לא מהני כל זה. מ"מ י"ל. לפי אומדן דעתי נהי דהנטחן מן המצות הוא גס ועבה משאר קמח מ"מ יש גם בקמח מצות. ג"כ קמח דק ואף דהרוב ממנו. גס ועבה.. מ"מ יש בו גם קמח דק. כמו הקמח דחטים. ובתוך חמשים לטרות קמח מהמצה יש הרבה קמח דק ויש לומר סלק הגס. כמו שאינו והדק ריבה עליו בס'. ומבטלו: וכיוצא בזה. כ' התוס' בע"ז דף נ"ו ע"ב ד"ה אבל וכו' דנימא סלק היין כמו שאינו וחרצנים וענבים ליבטלו וכו' יעויי"ש ובאמת דברי התוס' שם תמוהים ל וקשים לי על דברי הטו"ז ביו"ד ר"ס ק"ד הנ"ל. והמג"א בסימן תס"ו. דיבש בלח. וה"ה לח ביבש לא שייך ביטול וצ"ע. מ"מ בנידון שלנו נראה דשפיר יש לומר כן וא"כ שוב איכ"ל כנ"ל חדא דהוי כלח בלח. דהסכמת האחרונים דהסכימו עם הפוסקים. דקמח הוי לח ואפילו למאן דמחמיר הא כאן הוי כנאכל מקצתו קודם הפסח ושרי המותר אפילו לבשל בפסח כן נראה לי. אמנם זהו סברא ואומדן דעתי ואין אני יכול לומר. דבר זה בבירור אלא צריך לנסות ולבחון זאת ועל כן שים דברי אלה לפניך. ואם תמצא אמת אומדן דעתי הנ"ל ותראה בעיניך שוש ס' כנ"ל גם אני מסכים להתיר והנראה לפענ"ד כתבתי ויהא ה' עמך. ויברך אותך ואת ביתך. וגם אמינא עוד הפעם מזל וברכה. והצלחה לך ולביתך ולהזוג ויהא רצון שיהא זווגם. עולה יפה. ותשמח בשמחת יו"ט. דברי רבך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רל"ו בעזהי"ת יום ב' לסדר משפטים תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א. החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מוה' דוד ליב זילבערשטיין האב"ד דק"ק טרעבעשאף מכתבו קבלתי ואם אמנם שאני אדם חלוש לראות בעיני וגם אני טרוד. ואין לי פנאי להשיב וכו' אלא לפי שבסוף המכתב. כ' לי כבוד מעלתו נ"י. שאלה וביקש ממני לחוות דעתי. ע"ד הקמח של פסח אי מותר למכרו לעכו"ם. בחוה"מ פסח בחנות כי סמוך לעירו דהיינו בעיר טשעטשאוויץ מוכרין בחנות בחוה"מ פסח קימחא דפסחא לגוים וצריך לזה זהירות יתירה שלא תדבק משהו קמח בידו. ואולי תדבק אח"כ באוכל וצריך לזה זהירות הרבה. וקל היא בעיני המון עם. ע"כ קשה דעתו להתיר עכ"ל בקצרה והנה באמת הדבר קשה עלי מעת אשר שמעתי דבר זה שבמקצת קהלות מוכרין קימחא דפסחא לעכו"ם דלדעתי מדינא אסור משום מראות העין דהרי קימ"ל ביו"ד סי' פ"ז. אפילו בחלב שקדים. אסור לבשל בשר. אלא א"כ הניחו שם שקדים ולפי מה שהסכימו הש"ך ושאר האחרונים שם אפילו בשר עוף שהוא רק מדרבנן בחלב אסור משום מ"ע וכבר כ' מרן הגאון בעחת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' קי"ד. דסולת שלנו הוי ס' חמץ דאורייתא ובמג"א סי' תנ"ג ס"ד ס"קח כתב דאנו מחזיקין סולת שלנו לחמץ עיי"ש ואיסור הנאה בחמץ הוא מה"ת וא"כ למה לא ניחוש למ"ע. והנה שמעתי מאז שי"א דעכשיו שטוחנין בדאמפף מיללען. אין לותתין. אבל אני חקרתי ודרשתי ושמעתי שגם בדאמפף מיללען יש שלותתין ובפעסט יש יותר משלשים מיללען ולהרבה מהם יש להם ג"כ מאשין ללתות ושתייבש מהרה ועכ"פ גם עתה לא נפק סולת. דכל השנה מספק חמץ. וא"כ למה לא ניחוש למ"ע: והנה ראיתי בפ"ח באו"ח סי' תס"א. דאין חוששין לענין חמץ למראית עין והביא ראי' לזה מסוף סי' תס"ג. הא דאיתא בפסחים דף מ' ע"ב דר"פ שרי וכו' לממחי בחסיסי ולא חיישינן לחלופי ובאמת לדעתי קשה מה ענין זה לזה. הא התם איירי בקמת קטניות או בקמח ממצה אפי' ובאמת אם מדקדקין בראי' יפה. רואין כל אדם ויודע שאין זה הקמח מדגן ורק שהי' לחוש לחלופי ע"ז אמרו דלא חיישינן לזה לטעות ולומר שזה קמח ממש אבל קמח בקמח נראה לפענ"ד דוודאי אסור משום מ"ע והם אמרו רק דל"ח לאחלופי דהיינו שיטעו ויסברו דכמו דקמח חסיסי מותר כך מותר קמח מדגן דווקא לזה לא חשו: ובאמת גם בקמח חסיסי. קשה לי. למה הקילו בש"ע דהרי הטור שם בסי' תס"ג באמת תמה ע"ז. שכ' בשם א"א הרא"ש ז"ל. דקמח ממצה אפי' מותר וכן קמח של עדשים. דלא חיישי' לאחלופי ותמה ע"ז. הרי בגמרא אסרו זה במקום דאיכא עבדי דמזלזלו. ותי' הב"י דלכך סתמו להתירא משום דבגמרא הביאו דרבא גופי' מחי לי' בחסיסי יעויי"ש ולפענ"ד זה תמוה. דהא בביצה דף י"ד לענין אי רשאין לכתוש במכתשת קטנה. אמר רבא הא לן. והא להו. ובפרש"י הא לן דלית לו עבדא דמזלזלו. והא להו דאית להו עבדי דמזלזלו וא"כ מאי ראי' מרבא דמחה לי' בחסיסי ולא חייש לעבדי דמזלזלו. הא רבא עצמו אמר דלן אין חשש עבדי דמזלזלו. אבל לעולם היכא דאיכא חשש דעבדי דמזלזלא גם רבא מודה דאסור וצ"ע. ובקושטא באו"ח סי' תק"ד פסק כפי' הרמב"ם שם דמפרש הא לן והא להו היינו בבל. כיון דשכיח שם דייסא חיישי' לאחלופי. משא"כ בא"י. אבל לפירש"י כמ"ש המג"א בסי' תק"ד ס"ה סק"ו בשם היש"ש כל מקום דשכיח פרוצי חיישי' וא"כ לפי הנראה בדורות הללו אפי' אם הי' ניכר בין קמח זה לקמח חמץ כמו בחסיסי דלא חיישי' שם לאחלופי במקום דלא חיישינן לזלזולא. מ"מ האידנא איכא למיחוש לזלזולא בדורות הללו ואפשר דרק מהאי טעמא נהגו אלו הקהילות בהתירא משום דבקהלות ההם ליכא למיחוש לזלזולא. וכמו שאמר רבא. הא לן והא להו אבל לפי האמת שאין היכר. בין קימחא של פסחא לקמח סולת של כל השנה א"כ אפילו אם יקבע שם בחנותו פיתקא שהוא קמח של פסח. והוי כעין שמניחין שקדים אצל חלב שקדים. מ"מ הרי העכו"ם הקונים מוליכין את הקמח אנה ואנה וגוי מפעי פעי. ע"כ לדעתי בוודאי ראוי לאסור משום מ"ע. מלבד החששות שכ' מעלתו נ"י. כן נראה לפענ"ד. ואחתום בברכה המשולשת יהי ה' עמו ויברך אותו ואת ביתו דברי ידידו הדורש שלומו: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה רל"ז בעזה"י יום ו' עש"ק פ' תזריע תרל"ח לפ"ק: את חג המצות יחוג בדיצות הרב המאוה"ג מוה' מנחם מענדיל גליק נ"י. אבדק"ק קעמעש יע"א: עתה קבלתי מכתבו וראיתי כי נאמר בו. שבעירו אין להם. אלא ספל אחד. של נחושת אם מותר לו ליקח קערות גדולות של חרס ללוש בהם אחרי שלא נמצא שום איסור בש"ע ואדרבה בש"ע סי' תנ"ה ס"קט. כ' המג"א שלא יקח מים שלנו בכלי נחושת והפר"ח מביא דיש אוסרים. אפילו בדיעבד וכ' עוד המג"א וראיתי נוהגין ללוש בערובות של נחושת. והחילוק בין הלישה. ללקיחת מים כ' בס' חק יעקב. ומנין לנו לחדש איסור חדש. שלא נמצא לו שום סמך. ועפי"ז הי' נראה למעלתו וכ' להתיר. באופן שהקערו' יהיו חלוקים שיוכלו לרחצם היטב. וגם לכל הפחות אחר שילשו בהם ב' עיסות לרוחצם היטב והנה בן תורה אחד חולק עליו מאוד. הנה בוודאי יש לנו לחוש לכל מנהג הנהוג בישראל. וכמבואר באו"ח בסי' תר"צ סעי' י"ז. דאין לבטל שום מנהג. דלא לחנם הוקבע עיי"ש ברמ"א וכן היא בכל מנהג צריכין אנו לקיים. בכל מקום בכל מה דאפשר: אמנם מה שהורה מעלתו נ"י דרשאין ללוש בקערה של חרס. אם אין כאן ספל של נחושת. בוודאי יפה הורה. כי אין זה מנהג קבוע. וגם בגליל שלי ובשאר מחוזי מארמארי"ש ברוב ישובים. לשים בקערה של חרס ומ"ש המג"א דנוהגין ללוש בעריבות של נחושת רבותא קמ"ל. דאפילו בשל נחושת דאין לוקחין בהם מים משום חשש חימום קמ"ל דרשאין ללוש בהן דהמנהג הוא כן עכ"פ ללוש בהן דאין לחוש לחימום והא שנהגו ללוש באמת בקערה של נחושת אף דיש פקפוק בו הוא משום דשל חרס אין יפה כ"כ ללישה וגם משום אם לשין בכח ודוחקין הרבה בעיסה החרס משתבר. והספרדיים והחסידים שבקהלתי אעפ"י שיש לנו עריבות של נחושת. אפי"ה אין אנו לשין בהן. אלא בקערות של ברזל דהן מצופין באבר. דדינן ככלי חרס. כדקי"ל לענין הגעלה דגלאזיר הוי ככלי חרס וס"ל דזה מקרר טפי משל נחושת אם יכולין לקנות אותן. כי בהקערות הן של חרס. והן של ברזל נמצא בהם נקבים קטנים. שראיית העין קשה לשלוט בהם. וצריכין השגחה ע"ז בעינא פקיחא: ועכ"פ במקום שאין קערות נחושת שכיחין וודאי דרשאין ללוש בעריבות של חרס. ובמקום שלא הי' כלי נחושת שכיח לא הי' המנהג לחפש דווקא אחר כלי נחושת ללוש בהן ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל הי' לו גם שלחן אחד של נחושת. שעשו עליו המצות. אבל שלחן של עץ הי' עדיף טפי לעשות עליו המצות. וה"ה עריבות של עץ. ללוש בהן הי' עדיף טפי אם הי' באפשרות שיהיו חלוקין לגמרי בלי שום בקע וסדק בוודאי מותר ללוש בהן. וכל שיש