מהר"ם שיק אורח חיים קע

הכשר גמור כראוי כי רוב ישראל מדקדקים בזר (ובאמת האידנא לא אכשר דרא. והדבר נמסר לעמי הארץ קלים. ואינם מדקדקים כדבר ואני קורא ימים ראשונים היו טובים מאלה. שהיו רגילים לטחון קמח לפסח בכל עיר ועיר או בסביבותיה והיו יכולין לעמוד יותר על המשמרת אבל טיב קמח דפעסט לא שמעתי) על כן עליו משם לחקור הדבר: אמנם אפשר כוונת שאלתו. אם שם נטחן ע"י גוי רק ישראל עע"ג אם מועיל. הואיל ובסי' ת"ס הסכימו דאפילו עע"ג לא מהני ונהי דלהטו"ז מועיל דאין בו חשש חימוץ אבל הפוסקים פליגו עלי'. וא"כ בעי' שמירה ולא מהני עע"ג ובזה נראה לי דיש לסמוך על ישראל עע"ג דנהי דקשה מ"ש בלישה ואפיה. לא מהני עע"ג וכאן יועיל כבר כל הח"י בסימן ת"ס לחלק ולי וראה בלא"ה לחלק דבשלמא בלישה ואפי' דהלישה והאפי' והעסק בו עד שיאפה. הוא משימור שלא יחמץ. וזה אם נעשה ע"י גוי אלא שהישראל מלמדו לעשותו לשמה בזה אמרינן דגוי אדעתא דנפשי' קא עביד ואינו מועיל עע"ג אבל גבי קצירה וטחינה דהשימור הוא שלא יבוא עליו מים ממקום אחר וזה עושה הישראל העומד ע"ג. ומשמר שלא יבוא עליו מים להחמיץ ונעשה ע"י הישראל לשמה. וגוי דקא עביד המלאכה מעשה בהמה: ורחיים בעלמא עביד. ולא צריכין לשמירתו לשמה כיון דאיכא ישראל עע"ג ע"כ מועיל גבי טחינה וקצירה אם ישראל עע"ג וכן שמעתי לחלק ומעשים בכל יום הקוצרים ומשמרים חטים לצורך מצת מצוה. משעת קצירה מניחים לקצור ע"י גוי ואומרים לו. שיקצור זה למצות של פסח וישראל עע"ג ומועיל: אך אמנם. בנידון קמח הנ"ל המובא ממקום אחר בלי ישראל. יש בו ספק אחר. הא פשיטא דבעינן לבתחילה חותם בתוך חותם כדקי"ל ביו"ד סי' קי"ח בכל איסור דאורייתא וכן קי"ל ביו"ד סי' ק"ל אלא דקא מבעי' לי דאפילו ת"ב חותם נמי לא יועיל. דביו"ד סי' קל"א פסק גבי המטהר יינו של גוי לא מהני חב"ח ובעינן שומר. או יוצא ונכנס א"כ חזינן היכא דבעינן שומר לא סגי בחותם ת"ח וכאן דכתיב ושמרתם את המצות לא יועיל חב"ח. ואפילו לרמ"א בסי' קל"א. לאיסמך על חב"ח גבי מטהר יינו. אלא לענין הנאה אבל לא לשתי' וא"כ אין מועיל כאן חב"ח ויהא צריך דווקא שיהא ישראל משמרו משעת טחינה. ותו כיון דמשעת טחינה בעינן שמירה א"כ ניחוש שמא בא עליו. מים בדרך ונראה דנהי דכ' הרא"ש דמשעת טחינה משמרין אותו ובטור סי' תנ"ג שהביא על דברי הרא"ש דברי השאלתות מוכח דאפילו לעיכובא אמרינן כן מ"מ הא כ' הרא"ש בפרק כ"ש סי' כ"ו הטעם משום דאז מקרבין אותו למים. דטוחנין ברחיים של מים א"כ הואיל ומקרבין אותו למים הוא בכלל ושמרתם את המצות כמו משעת לישה דאז בא עליו מים וא"כ אם שמרן בשעת טחינה. ואח"כ עד שעת לישה לא שמרן. ונודע לנו ע"י חב"ח. דהוא אותו הקמח ששמר בשעת טחינה איכ"ל דמותר. דמאותה שעה ואילך א"צ שוב שמירה. וכ"ש דלא בעי לשמה: וכן יש להביא ראי' ע"ז. ממעשים בכל יום דהא אפילו הטוחנים בעירם מ"מ הקמח כשיוצא מהרחיים מניחים אותו לבית או לאיזה מקום מיוחד ושם א"א שיהא יושב שומר אלא חותמין אותו מקום בחב"ח וא"כ ע"כ דהשמירה בעי' רק בשעת טחינה. אלא דאכתי לשון הרא"ש משעת טחינה. משמע משעת טחינה ואילך בעי שמירה משום לא פלוג וכ"ש לפי מ"ש באשל אברהם הנדפס אצל באר היטב. דאפילו ברחיים שאינו של מים בעינן שמירה משמע דאמרינן לא פלוג וא"כ מבואר דאינו נכון להביא קמח ממקום אחר בלי שמירת ישראל אפילו בחוב"ח אמנם לפי"ז גם מנהגינו הנ"ל לחתום בחב"ח לא א"ש דהרי לא חשיב כשמירה וצ"ל כיון דהוא רק משום לא פלוג סמכינן אדעת ס' התרומה ביו"ד סי' קל"א דחוב"ח הוי כשומר אמנם לפי"ז בחטים המשומרים משעת קצירה. דחיישו לדברי הרי"ף דבעי' שמירה משעת קצירה ואילך ולהפר"ח אינו יוצא בענין אחר א"כ לדידהו לא סגי בחו"ב ואינו רשאי להניח קמח המשומר משעת קצירה ביד גוי ע"י חוב"ח כן נראה לפענ"ד. ואפשר לחלק דהרי חותם אחד דמהני בעלמא ביין הוא משום דמרתת לזייף. אבל במטהר יינו של גוי. דאין הגוי מרחת לא מועיל חותם אחד אבל ב' חותמות. מועילים מטעם דאינו טורח כ"כ לזייף ב' חותמות וע"ז פליגו. דסברא זו אי הוי ברורה כשומר או דאינה ברורה כ"כ אבל היכא דיש ב' סברות. דמרתת לזייף וגם אינו טורח לזייף כולי האי אפשר לכ"ע מועיל חוב"ח כמו שומר. מ"מ עדיין צ"ע בזה לדינא ואחתום בברכה דברי ידידו ורבו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רל"ה שיל"ת חוסט יום א' ו' ניסן תרל"ב לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' וואלף סופר נ"י רב בבהמ"ד בעיר פעסט יע"א מכתבך קבלתי שאלת אותי במעשה שבא לידך שבחנות שמוכרין קמח הנטחן ממצות אפיות וקימחא דפסחא ולקח א' מחתה ששואבין בו הקמח הנטחן ממצות איזה פעמים. ומכר מזה לערך חמשים לטרות לאיש אחד נחתום. האופה צוקער, באכער והנה אם נחשב ממצות אפיות לקמח מחטים כשאר ב' קמחין הי' אפשר להתיר אפילו לדעת האומרים דקמח בקמח דינו כיבש ביבש ואמרי' בי' חוזו"נ וא"כ אפילו יש נגד הקמח דחטים ששים. כנראה מדבריך מ"ת הא חוזו"נ. אפי"ה אפשר להתיר. מטעם שכ' הח"י בסי' ת"ל סק"א לפרש טעם מהרש"ל דס"ל דקמח הוי כיבש ביבש וחוזו"נ אבל כיון שנאכל ממנו קודם פסח תלינין דהאי הוא דאיסורה דאכל כמו דאמרינין בנפל אחד מהם לים וביאר המהש"ק שם דהיינו דווקא. אם יש כאן ס' איסור דאל"כ הא בעינין שיאכל שנים שנים וזה לא מושכחת כאן לדידן. כמ"ש המג"א בסי' תס"ז ססק"ד משא"כ בס' איסור לא בעי' שיאכל שנים ולפי מ"ש מעלתו נ"י בנידון זה שאומר המוכר. שקנח המחתה במפה ואין כאן אלא ס' איסור. א"כ בנאכל ממנו קודם הפסח ויש ס' שרי לדבריו: אמנם אני אומר בכה"ג אפילו לא נאכל ממנו אלא שנאפה ממנו מקצת קודם פסח הוי כמו שנאכל דהרי הא דתלינן בנפל א' מהם לים. או בנאכל משום דאין לנו לדון עליו ואין מקלקלין אותו בזה שאנו תולין בו וה"נ כיון דאיכא ס' ונפל קודם הפסח דהוי לכ"ע לח בלח כדאיתא בסי' תנ"ג ושרי ואפילו אם הקמח של החטים הי' בו והיינו דווקא בזה שנאפה כל כך שיש בו כדי הספק תערובת וגם ס' נגדו וכל זה בעלמא. אבל בנידון שלנו הוא צוקער באכער ומסתמא אפה צוקער באכעררייא במי פירות גם קודם הפסח וא"כ אפילו הי' זה שאמת כולו קמח חטים הוא מותר ולא מקלקלינן בי' ונוכל לתלות בי' והוי כנפל לים. ומותר הנשאר לפסח. אפילו לבשל אותו ולפימ"ש הדג"מ בהג"הה בסי' תס"ז במג"א סעי' ד' אפילו בנתערב בוודאי בו חמץ. יבש ביבש ונאכל אחד שרי לאכול אפילו חדא חדא וא"כ אפילו. אי כאן וודאי תערובת קמח דחטים כיון דנאכל או נאפה עם מי פירות קודם הפסח שרי וכ' פמ"ג בסי' ת"ל. דיש להסתפק אם בוודאי נתערב בו חמץ אי מהני נאכל מקצת עיי"ש וראי' מסי' תמ"ז דבעי' ביבש לאכלן כולן י"ל דהתם שאני דאין עושין ס"ס בידים כמ"ש המג"א. בר"ס תס"ז. בשם הרי"ט וה"נ כיון דאפשר לאכלן כולן אין עושין ס"ס אבל אם נולד הספק לאחר שנאכל או כיוצא בו דלא שייך אין עושין ס"ס בידים איכ"ל בנאכל מקצת קודם הפסח וה"ה בנאפה כדלעיל ושרי: איברא לכאורה יש לפקפק על זה דהרי טעמא דמ"ד דחוזו"נ הוא משום דהתירא בהתירא לא בטל. ומתחיל הביטול משעת האיסור ואז הוא במשהו כמבואר בתמום דעים סי' ל"ו. והובא באריכות בפ"ח סי' תמ"ז סעי' ד' ומ"ד דאינו חוזו"נ משום דחמץ שמו עליו והרי כאיסור וכ"ז בעלמא. היינו קמח של חמץ בקמח של פסח אבל כאן דהוי היתר ממש דהרי גם האי קמח הוי של פסח ובהיתר לא שייך ביטול. וכשלש בפסח מתחיל הביטול והרי בשעת לישה. אז הוא במשהו (וזה הוא בהיפוך ממ"ש דבכה"ג בטל ועיי"ש בפ"ח) מיהו נראה. דהרי הפוסקים דסוברין: דאינו חוזו"נ מביאין ראי' מסוף כלאים דצמר רחלים וגמלים אזלינן בתר רובא. אע"ג דהוי היתר והשיג הפ"ח הא גם מעיקרא בכל עת הי' על הצמר איסור לערבו עם פשתים. ולכך מקרי איסור משא"כ חמץ בשאר ימות השנה לא משכחת בו איסור עיי"ש. וא"כ מאן דמתיר משום דחמץ שמו עליו. ומקרי איסור והוא הדין קמח של פסח. כיון שבכל עת הוא אסור לערבו עם מים בלי שימור א"כ ג"כ שמו עליו כמו צמר רחלים לפימ"ש הפ"ח ולכך נראה. דאי נידון שלנו. הוי כקמח בקמח אפילו למ"ד כיבש ביבש מ"מ לדברי הדג"מ הנ,ל אפילו בוודאי נתערב בו וכ"ש בהא דדידן דאיכ"ל דהוי ספק דשרי. בנאכל מקצת קודם הפסח. ונראה דה"ה בנאפה עם מי פירות. כמ"ש למעלה ואע"ג דלמנהג שלנו בסי' תס"ב אין אוכלין מצה עשירה אלא בשעת הדחק נראה דבכה"ג בתערובת הוי כשעת הדחק. ותלינן בי' דלא מקלקלא לי' כדלעיל: אמנם כ"ז אם הי' קמח בקמח אבל כבר כ' מעלתו נ"י. דקמח ממצות אפיות הוא גם מקמח חטים. וא"כ הוי כמו יבש בלח שכ' הטו"ז ביו"ד סי' ק"ד סעי' א'. דלא מקרי תערובת כלל כיון דלחודא קאי. ואפילו בקום ס"ל להרמב"ם כן דלא שייך בי' ביטול. והפ"ח שם ושאר אחרונים הסכימו עמו וכן לדעת