מהר"ם שיק אורח חיים קסט

זה ביודע אבל בעם הארץ שאינו יודע מאג"ק כבר אמרתי אם אמנם מוחלט אצלי מ"מ דעתי נוטה משום טעמים הנ"ל שעיקרו בקנין השטר: וכל זה אם מוכר דבר מסויים אבל במוכר דבר שאינו מסויים באנו לדין הג' בשטר מכירות חמץ הנהוג עפ"י מר"ן זצ"ל שכתוב בו שמוכר לו כל חמץ אפי' מה שימצא לו בשאר מקומות. אפילו חוץ לעיר הזאת. וכבר כ' דעתי בזה ואחרי החיפוש מצאתי שבגוף הדבר יש בו פלוגתא המקו"ח בסי' תמ"ח כ' בפשיטות במוכר סתם החמץ הוי כאין מינו ידוע המבואר בסי' ר"ט ובפמ"ג במ"ז סוף סי' תמ"ח פשיטא לי' לאידך גיסא דאם מוכר לו סתם כל מה שיש בביתו זה הוי כדבר מסויים. ומהני ושניהם לא הביאו ראי' לדבריהם ונידון שלנו אפי' להפמ"ג צ"ע דנהי דחשיב מינו ידוע מ"מ כיון דהוא ספק אם ימצא הוי כמו במוכר ספינה: שנטבע בש"ך סי' ר"ט סק"ג וכבר כ' דעתי בזה במכתבי הראשון ומ"ש מעלתו ני' מנ"ל. דגם בהפקר לא מהני אסמכתא חדא דזיל בתר טעמא ותו דמוכח כן מנדרים דף כ"ז ע"ב דקאמר שם שאני התם דאמר לבטל זכותא והיינו כעין הפקר ואפי"ה מסיק דאסמכתא לא קנה: וכעת נראה לי עוד. לפי מאי דקשיא לי בחו"מ סי' רט"ו סעי' ד' פסק במוכר עיר וכל אשר בתוכה מכורים אפילו חיטי ושערי וכל אשר בתוכה וקשה הא הוי דבר שאינו מסויים ואין לומר. כיון דקנה המקום הוי כחצרו וקנה לו שלא מדעתו ולפי"ז הי' אפשר לומר. דהפמ"ג והמקו"ח ל"פ דהפמ"ג מיירי בקנה המקום: אמנם זה ליתא דלענין מכירה כיון דלא סמכא דעתי' ואין רוצה לקנות חוב הוא לו וגם אין לומר הואיל והקנה לי' בהדדי. עם דברים הנקנים דהרי בסוף סי' ר"ג סעי' יו"ד. הביא ג' דעות בזה. ונראה. כיון דהכא מטעם אסמכתא באנו עלה א"כ בכה"ג כ"ע מודים כמו במוכר מינו ידוע מהני כיון דיש לקנין על מה לחול: אע"ג דאינו יודע כמה והוי אסמכתא מ"מ בהאי הנאה. דקונה הידוע גמר לקנות בכל ענין. וא"כ גם במכירת חמץ ג"כ לפי נוסחת שטר המכירה דפורט לו החמץ הידוע אלא שכולל גם שאינו ידוע לא מקרי אסמכתא. וגמר וקנה הכל כן נראה לפענ"ד. ולכך השטר ונוסחה הנהוג עפ"י מר"ן זצ"ל היא מקויימת. אלא שאכתי יש לחוש משום אחריות נהי שכתבתי במכתבי הראשון. דמה שנאמר בשטר שנשאר תחת ריזיקא היינו בלשון לע"ז. אחריות של הלוקח קאי על כל דבר שקנה מכל מקום אולי בדיניהם לא ידונו כן וא"כ לא גרע מאחריות אלם דאסור בסימן ת"מ מיהו זה לענין פסח עצמו אבל בנידון דידן. שדנין לענין חמץ שעבר עליו הפסח יש לנו מקום לסמוך על דברי הח"י עי' ת"מ סק"ד שכ' דבחמץ של גוי רק שישראל קבלו באחריותו: אינו אסור לאחה"פ דאין כאן קנס הואיל ורשאי לומר הש"ל לפניך עיי"ש וא"כ ה"נ ל"ש וא"ש הכל: ועתה נבוא לדין הד' מעלתו העיר דאם נימא דלא קנה. א"כ לפימ"ש הר"ן ס"פ האיש מקדש גבי מקדש ה' נשים. והי' בהן אחיות דלא קנה כלל משום דבממון יכול לומר. לא ניחא לי' במקצת א"כ ה"נ אי לא קנה. האינו מסויים לא קנה כלל וכ' שלזה העיר אותו בנו הבחור המופלג כה' מרדכי ני'. והוא כ' שבמחלוקת המובא במל"מ סוף ה' זכי' ומתנה. דבר זה תלוי' ולפענ"ד אין ענינו לכאן. חדא הרי כ' הנוב"י ח"א בחו"מ סי' וכו' דעד כאן לא קאמר רב המנונא קני את וחמור לא קנה כלל אלא דהחמור הוא וודאי אבל במקנה עמו ספק דבר שיבוא לעולם אין הספק יכול לבטל וודאי עיי"ש סברתו. וה"נ ל"ש ועוד אפילו אי לא אמרינין כדבריו מ"מ כאן שאינו נקנה משום אסמכתא. וענין אסמכתא היינו שאין דעתו לקנות וכיון שאין דעתו לקנות האינו מסויים. איך נימא שיבטל קנין המסויים משום דאין דעתו לקנות אלא דווקא תרווייהו בהדדי דממנ"פ אם דעתו לקנות באמת קונה גם האינו מסויים והוי תרתי דסתרו אהדדי: מיהו זה א"ש אם נימא דמכירת החמץ. ע"י כסף. אבל אם נקנה. רק ע"י שטר קנין כמ"ש לעיל לכאורה קשה. הא קי"ל חו"מ בסי' ק"צ סעי' י"ו. דמקנה לו בשטר לא שייך שיקנה לחצאין לכ"ע ונראה דז"א דהתם שאני שעל מקצת לא נכתב שטר מכירה. וא"כ אין כאן קנין כלל. אבל כאן שנשאר השטר כאשר נכתב אלא דנחוש דלמקצת הנאמר בשטר. לא מהני קנין עליו וא"כ לא דמיא זה אלא לקני את וחמור וא"ש תירוצים הנ"ל אמנם יש לומר עוד דהנה המל"מ סוף ה' זכי' הקשה סתירה בדברי הרשב"א וגם דברי הר"ן סותרין עצמן דבס"פ האיש מקדש המובא לעיל. כ' דלענין מכירה אם הקנין אינו חל בכולו אינו חל כלל וכ"כ בגיטין דף כ"ב לענין מקנה עציץ וזרעים ובר"פ האיש מקדש גבי טעות דבר שבמדה. הביא דברי הרשב"א לבסוף דהיכא דאינו קונה כל הקרקע. קונה המקצת ונראה דזה דלא מהני על מקצת משום דיכול לומר דיש טעות במקח. וכאלו נתאנה. ואם ידע דיהי' הקנין רק על המקצת לא קנה: ולפי"ז בקרקע. דאין אונאה לקרקעות גם הר"ן. אפשר דמודה לי' להרשב"א. והיינו טעמי' דלא הביא המל"מ. דברי הר"ן הנ"ל שהוא מיירי במטלטלין והמל"מ מיירי. רק לענין קרקע וכיון דהיכא שאין אונאה יקנה אפילו מקצת. וא"כ בגוי דאין אונאה דממעטי' מלעמיתך איכ"ל דלכ"ע קנה מקצת. אמנם בעלמא גוף הדבר אם מכר הרבה. אם יהא הקנין למקצתו. חייל יש בהו פלוגתא בין הראשונים הר"ן סובר דלא קנה במקצת. לכל הפחות לענין מטלטלין ואפי"ה מודה היכא דנתן הדמים כבר למקצתו קנה וכמ"ש הנמוק"י בב"ב פ"ו ובב"מ פרק השוכר את האומנין ובדבר שאין בו חלוקה לכ"ע לא קנה. והיכא דאין דמיו ושומתו ידוע ואם יקנה במקצת לא יהא פיסוק דמים. כ' הפנ"י בגיטין דף כ"ב: דלכ"ע לא קנה. והיכא דגלי דעתי' ואמר בדווקא כור בשלשים. ג"כ לא קנה לכ"ע אבל בסתמא ואין בו מדברים דלעיל הרשב"א סובר דקונה. והר"ן סובר דאינו קונה ובזה מיושבים הסתירות שהקשה המל"מ: ועדיין נשאר לנו לבאר דין הה'. מה שכתבתי במכתבי הראשון. דנראה לי להתיר. בנידון של מעלתו: עפ"י דברי הרא"ש המובא באהע"ז סי' כ"ח סעי' י"ט ומעלתו הקשה על זה. דא"כ בכל קנין גרוע נימא כן ולזה כ' דהרא"ש לא אמר אלא מכח אנן סהדי חשבינן מה שאמר כאלו לא אמר. אבל לא חשבינן מה דלא אמר כאלו אמר. והאריך בזה. אך לא ידעתי.. מה השיג עלי בזה. שאפילו הנני מודה לו בזה. דברי נכונים. שהרי כיון דחשבינן מה שאמר ופירש השטר כלא אמר א"כ שוב א"צ אמירה ומהני שטר כמו בכל קנינין ואדרבה סברא וראי' לדברי מעלתו. שהרי מכח אנן סהדי חשבינן לדבריו שהם טעות ובאומר מותר אנוס דמי. ובאנוס כ' הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאמרינן אונסא. כמאן דלא עבד אבל לא אמרינן אונסא כמאן דעבד אמנם כמדומה שלא ראה מעלתו נ"י דברי הרא"ש במקורם בפ"ק דקידושין סי'. כ' ובתשובת כלל ל"ה דשם מבואר בקידש בגזל דידה אמרינן כמאן דאמרה ומחלה לי': אלא כך הוא השורש לפי ענ"ד. דיש ב' מיני אמירות ומעשים יש אמירה שבא רק לגלות על דעתו ולסלק כוחו הראשון כגון שאומר. הדבר מחול לך או לקח לך ובאמירה כזו שפיר אמרינן. דאנן סהדי ג"כ ידעינן דעתו וכך הוא ג"כ במקצת המעשים אבל יש אמירות ומעשים שדווקא אמירה הוא הגורם: והאמירה הוא גומר ומחזק הדבר ונותן כח כגון נדר ולך חזק וקני. ואג"ק שבאלו הדיבור הוא הגורם והגומר. ובהנך לא מהני אנן סהדי ואפילו ידעינן דעתו. דדווקא דיבור בעינן וה"ה במעשה הקנין אע"ג דאנו יודעין דדעתו לקנות לא קנה במחשבה זו ואפילו במעשה הקנין לחודא לא קנה. אלא צריך שיכוון והיינו ג"כ מטעמא הנ"ל דהקנין צריך חיזוק ומחשבתו משוי' לי' קנין וכדאמרי' בעלמא מחשבתו משוי לי' וכו' ולכך בכה"ג לא מהני אנן סהדי דהרא"ש הנ"ל דמ"מ לא נתחזק הקנין וכ"ת גם בנידון הרא"ש נהי דדעת הנותן לא צריך. רק גילוי דעת וחשבי' כאמר אבל דעת המקבל. הא בעינן כוונת קנין. וצ"ל דהתם שאני שכ' הש"ך בסי' ער"ה ס"קג דקונה שלא מדעתו. אמנם למ"ש מרן בחת"ס סי' שי"ח. ד"ה אלא וכו' דדווקא שהפקר. שייך שקונה שלא מדעתו אבל לא בממון. שיש לו בעלים וצ"ל כיון דהי' כוונתו לקנותו. לצורך שאלה בשביל הנאה שלו זה חשיב כוונת קנין וכמ"ש ביבמות דף נ"ב ע"ב. האי גברא למקנא קא מכוון כן נלע"ד כוונת הרא"ש. ועכ"פ כל דברי שכתבתי במכתבי הראשון נכונים ובזה אחתום יברכהו ה' וישמרהו ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רל"ד יתענג על רוב שלום תלמידי הרבני המופלא ומופלג בתורה מוה' אהרן משה נ"י שוטשקא בק"ק גאייע. מכתבו קבלתי וכו' ומה ששאל אם רשאין לצאת ידי מצת מצוה. במצות הנעשות מקימחא דפיסחא המובא מעיר פעסט. הואיל וקיי"ל בסי' תנ"ג ס"ד דטוב לשומרן משעת טחינה ואע"ג דהטו"ז בסי' ס'. כ' דהטעם רק משום חשש חימוץ. מ"מ הא חלקו עליו ע"כ תוכן שאלתו. לא הבנתי מה זה שאלה אם כוונתו לשאול אם בעיר ההוא משמרים ועושים קמחא דפסחא כראוי שיכול אפילו בעל נפש לסמוך עליו. לא אוכל להשיב לו כי לא שמעתי עד כה מתוכן הקמח ההוא ומי הוא המשגיח עליו ומסתמא שארית ישראל בקהלתו לא יעשו עולה ולא יקחו קמח לפסח אם לא יחקרו אחר