מהר"ם שיק אורח חיים קסז

קראפט דיזער מיטטהונג שהכוונה בו על אגב קרקע אלא סובר וכן הסביר להגוי שהכוונה על קנין חצרו. ומעלתו האריך. ולבסוף העלה להתיר וכאשר יובן מתוך הדברים הנאמרים לקמן. וראשית דבריו פקפק על נוסחת השטר מכירה עצמו וכ' שאינו כראוי חדא דשטר קנין בעינן שיהא כתוב בלשון נוכח שדי קנוי' לך ובשטר זה נאמר בלשון נסתר ואינו מפורש שם אלא שם הקונה והמקנה ושנית דאינו בלשון קנין אלא בלשון הודאה שכתוב שם שהקונה קנה ע"י הקרקע כל חמץ והוי לי' לתקן שהמקנה הקנה לו אג"ק: ולא יפה עשה שהוציא לעז על שטר מכירת חמץ הנדפס אצל הגדה של פסח בק"ק פרעשבורג כי השטר הוא מעשי ידי אומן תיקנו מרן הגאון מהר"מ סופר זצ"ל וידעתי כד הווינא בחור לומד בביהמ"ד של מרן זצ"ל. כבר הי' השטר הזה חקוק בתוך פנקסי ומכתבי מרן זצ"ל והי חשוב בעיניו. ואח"כ נדפס ברצון מרן וחזקה שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ובגוף הפקפוק תמהני עליו וכי לא ראה שבחו"מ סי' קצ"א ס"ג פסק להלכה. דהנהו שטרא דידן שטרי קנין הם אע"ג דנכתבים בלשון עבר בלשון הודאה וכבר האריך הר"ן בפ"ק דקידושין דף כ"ו והביא ראי' לזה מגיטין דף מ' שדה פלוני נתתי לפלוני ול"ד נתתי אלא הה"ד הרי הוא של פלוני כמבואר בחו"מ ר"ס רמ"ה ומשם ג"כ נשמע דלא בעינן דווקא בלשון נוכח ואפילו בגיטין וקידושין אם הוא ע"י שליח דידה אינו אומר בלשון נוכח ואדרבה עיקר תלוי בשם. דמנוכח אינו מוכח מתוכו ובשמא תליא מלתא: ועוד, פקפק מעלתו על גוף השטר שנאמר בו שמוכר לו כל חמץ אפילו מה שיש לו ב אחרת שזה הוי כמוכר דבר שאינו מסויים כדאיתא בחו"מ סי' ר"ט וכ' בזה סברות לכאן ולכאן. ומ"ש דהרי דבר שאינו מסויים חשיב כמו אסמכתא ואין אסמכתא אצל גוי כמ"ש המג"א בסי' תמ"א ס"קב זה אפשר אבל אינו מוכרח דהמג"א קאי שם על אסמכתא ההוא ואין כל האסמכתות שווין בדיניה ומ"ש עוד הואיל ושניהם אינם יודעים. זה אינו דזה שייך דווקא היכא דרוצה כל אחד לקנות אמרינן כיון דשניהם אינם יודעים ורוצים לקנות גמר ומקנה אבל הדבר ממקומו מוכרע שכל כה"ג לא מקרי אסמכתא דאי הוי אסמכתא א"כ גם הפקר וביטול לא יהי' דהמפקיר באסמכתא לא הוי הפקר וזה פשוט וא"צ לראי' ותו דהרי הפקר הוא כנדר וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מנדרים דין י"ד ובנדר רשות יש דעות עיין באו"ח ססי' תקס"ב. דלא מהני באסמכת' וא"כ אי חמץ שאינו ידוע מקרי דבר שאינו מסויים וכאסמכתא גם ביטול והפקר לא מהני ועכר"ח כיון שמינו יודע גמר ומקנה וכיון דדעת המקנה לאקנויי אפילו אי נימא דאין דעת הגוי לאקנויי מ"מ כבר כ' הנמוק"י בב"ב דף מ"א גבי רב ענן שקיל בידקא. בארעא וכ"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ"א רע"ב גבי שאני זקן דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו. לא בעינן שיהי' לקונה כוונת קנין וא"כ קנה הגוי: ואפילו אי אמרינן. כמ"ש מרן הגאון בחת"ס סי' שי"ג שזה דוקא בישראל דיש לו זכי'. מהני דעת אחרת מקנה לו משא"כ גוי דאין לו זכי' מ"מ פשוט דהכא בנידון שלנו אצל הגוי לא חשיב אסמכתא דדעתו דאדם על כל מה דחזי ליה. שהרי אין הגוי נותן יותר עבור זה והרי הוא רואה הואיל והישראל דקים לי' בחמצו. מתנה ומקנה לו גם שאר חמצו ע"כ דאפשר שימצא עוד חמץ ברשותו. ולמה לא יהא דעתו לקנות. אם ימצא עוד חמץ ואפילו אם לא יהא דעתו לקנות מ"מ כיון דמעשיו סותרין מחשבתו ואין המחשבה מוכרחת ונודעת חשיב רק כדברים שבלב שאינם דברים כמ"ש מרן הגאון בחת"ס בסי' ש"י על גוף הקנין לגוי. שהקשה המחהש"ק בסי' תמ"ח דאין כוונת הגוי לקנות ומ"ש מרן עוד דגבי חמץ אין נפ"מ בקניית אלא כיון שהוציא המוכר החמץ מרשותו אפילו לא קנה הלוקח לא גרע ההפקר יעויי"ש זה קשה להבין דהרי קי"ל בחו"מ סי' רמ"ה סעי' י' דאם זיכה לאחר והאחר לא רצה לקנותה לא חשיבה הפקר והרי הוא של בעלים הראשונים ודעת רשב"ם בב"ב דף קל"ח הוא כך אבל אנן לא קי"ל כוותי' בזה ודוחק לומר חמץ שאני: ומ"ש מעלתו עוד לפקפק דחביות הזה שלא הראה לו הוא באחריו' המוכר זה אינו דהרי מבואר בשטר המכירה שנשאר באחריות הקונה מה שקנה וממנ"פ אם גם החביות הנמצא הוא בכלל מה שקנה ממילא גם הוא בכלל מה שקיבל הגוי אחריותו עליו ואי אפשר לחלק ביניהם ולזאת השטר מכירה. הוא טוב ויפה. וגם מסירת המפתח הנאמר שם הוא כדין. שעדיין לא נאמר שהמוכר אמר לו לך חזק וקני. והמסירות המפתח הוא כאומר לך חזק וקני כמבואר בחו"מ בסי' קצ"ב סעי' ב'. ועיין בחו"מ ססי' ר"א לענין מסירת מפתח. וא"כ אם מכר כדינו. ע"י השטר מכירה הנ"ל שמוכר לו אג"ק כל מקום שיש ברשותו חמץ נראה לדינא. דאם נמצא חמץ לאחה"פ שלא הי' מראה ומסיים לגוי אפי"ה שרי. אאא דא עקא בנידון הזה שלא אמר לו אג"ק ולא הביא לשון אג"ק ואם נסמוך על המעות שנתן דכבר כ' הח"י בסי' תמ"ח ס"ק י"ד. דאע"ג דדעת רוב הפוסקים. דבגוי אין מעות קונות מ"מ בדיעבד נוכל לסמוך על הפוסקים. דגם בגוי מעות קונה. מיהו זה הי' אפשר לומר אם לא הי' נותן לו שטר. והי' דעתו לקנות בקנין מעות אע"ג שלא הי' אלא דראהן גאבע מ"מ קא בחו"מ סי' ק"ו דאם נתן בתורת קנין קונה. אבל עתה שנתן לו שטר א"כ לא נתן הערבון בתורת קנין ולא קנה וכבר פקפק בתשובת עבודת הגרשוני ססי' ק"ב דאולי אין כוונת הגוי לקנות בזה וגם המהש"ק הנ"ל האריך בזה בסי' תמ"ח וע"ז כבר הבאתי מ"ש מרן זצ"ל אמנם כאן לענין ערבון לא שייך תי' זה: אמנם נראה לפענ"ד כיון דדעתו של ישראל הי' להקנות לגוי אלא שהוא לא ידע מאגב. וסבר דגם בלי אגב נקנה או במעות או בשטר ואילו ידע דבעי' אגב אנן סהדי דהי' מקנה באגב א"כ דמי למ"ש הרא"ש בתשובה ובפ"ק דקידושין ופסקו בש"ע אהע"ז סי' כ"ח סעי' י"ט דהשואל טבעת לקדש בו אע"ג דאמרי בלשון שאלה סהדי כיון דהשאיל לו לקדש בו גמר ויהיה ונהי שאמר לשון שאלה אמרינן אנן דגומר לתנו לו ואע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי ובכלל אמירתו דמשאיל לו לקדש אותה. ה"נ אמרינן כן כיון דדעתו לאקנויי אנן סהדי כאלו אמר. דמקנה לו באגב. ועוד נראה לי מטעם אחר כיון דבשטר נכתב אגב ואלו לא אמר בע"פ שום דבר אלא נכתב בשטר אגב. אפילו לא הבין לשון השטר קימ"ל בחו"מ סי' ס"א סעי' י"ג וסי' מ"ה סעי' ג' כיון דחתם עלי' גמר ומשעבד או מקנה וא"כ הכא נהי דאמר בפי'. וסבר שהוא מבין לשון הכתוב בשטר מ"מ לא אתא ע"פ ומרעא לשטרא ולא אתי דיבור ומבטל מעשה השטר כדאיתא בקידושין ר"פ האומר וכ"כ התוס' לענין גט. בר"פ השולח: וא"כ השטר בתקפו א לו השטר שנכתב בו שמקנה אג"ק הו"ל כאלו אמר בפי' שמקנה לו אג"ק ונהי שלא כוון לזה ובקנין בעינן כוונה ע"ז שפיר נראה כיון דהי' כוונתו לקנות בשטר הזה ובמעשה הזאת ואף דהוא סבר דמטעם אחר הוא קונה ואנן אמרינן ומטעם אחר. מ"מ כוונת קנין הי' וע"כ לא שמענו דקנין בלא כוונה לא מהני אלא אם אינו מכוין לקנות כלל או דמכוון לקנות וכוונתו לקנות במעשה אחר. בזה תליא בפלוגתא שהביא המחה"ש כמ"ש מרן צ"ל בתשובה הנ"ל אבל הכא שכוונתו לקנות בשטר הזה ובאותו מעשה בעצמו כוונתו לקנות: אלא שהוא סובר שקונה מטעם אחר זה לא שמענו ואדרבה אמרינן ביבמות דף נ"ב ע"ב התם לא מכוון למקני הכא קא מכוון למקני וא"כ גם בנידון שלנו. מכוון למקני נהי דהוא סובר שהוא בלא אגב ובאמת הוא באגב כוונה קרי' כנלע"ד דשפיר מהני מתורת אגב וכיון שכן בנידון הזה החביות עם מה שבתוכו מותרת ובפרט שי"ל דגם הערבון הי' בתורת קנין. וקונה בדיעבד ועל בדיניהם א"א לסמוך שבדיניהם אינו ברור אם קונה. ופעמים דנין כן ופעמים להיפוך ובפרט שכאן ביטל המוכר חמצו כדין ולכל הפחות יש להתירו בהנאה כדעת בעל העיטור כמ"ש בס' באר יעקב בסי' תמ"ב בנידון כזה כן נראה לי. ידידו הדוש"ת: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה רל"ג בעזהי"ת יערגין יום א' י"ג סיון תר"ט לפ"ק: על רוב שלום מעתה ועד עולם ידידי הרב המאוה"ג המפורסם החרוץ והשנון כש"ת מוה' ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א: מכתבו הנעים הגיעני על נכון בעש"ק פ' במדבר ובקראי בו מצאתיו מלא השגות שהשיג על דברי אשר כתבתי. ובאמת אם לא היו דברי אלה ניצרכים רק לישב דברי לא הייתי כותב כי לא אמרתי קבלו דעתי והרוצה להשיב יבוא וישיב. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל הואיל ובא שם דברים חדשים וגם שנוגע לישב תקנות מרן הגאון זצ"ל לכך באתי שנית ואען ואומר ראשון א' מעלתו כותב שהוא כותב בשטר מכירת חמץ שהוא מקנה לו ד' אמות על ד' אמות ותמוה מלתא הרי קרקע כ"ש מקנים ע"ג ומה שרגילים לכתוב בתוך כתובה דמקנים לו ד' אמות כבר כ' הבעה"ת הובא כסמ"ע בסי' קי"ג ס"קיג דלאו דווקא ד' אמות אלא הואיל ואין מקנים מקום מסויים. שלא יהא לגמרי למילי דכדי כותבין ד' אמות וביותר תימה שכ' ד' אמות על ד' אמות. בתשבורת דווקא והתוס' בב"ב דף דף מ"ד הביאו האומרים דהנך ד' אמות הן מקום קבורה. וכי האדם ד' אמות על ד"א האדם אין ברחבו כי אם אמה עיין במג"א סי' שס"ב סק"ט וכל זה אם מקנים מקום שאינו מסויים אבל לענין מכירת