מהר"ם שיק אורח חיים קסו

דקמח בקמח כיבש ביבש. וכמ"ש בפי"ג מתרומות דין ד'. ואפי"ה פסק שם במתניתן דתרומות דאין המדומה אוסר אלא לפי חשבון. וכבר האריך להביא ראיות בס' מקור חיים. סי' תס"ז ס"קג וא"כ לפי"ז קשים דברי מהרש"ל הנ"ל וראיתי במק"ח שם דהקשה על המהרש"ל. ממתני' הנ"ל בפ"ה דתרומות. דאמרינן דאין המדמע אלא לפי חשבון אבל לא אמרי' דאפשר למתלי בי' וגם הוא נגד החוש: דנאמר דנתקבץ כל האיסור ביחד. דדווקא בחתיכה. או בטבעת וכוס שנפל אחד מהם ליה"ג. י"ל היינו האי דנפל אבל זה א"א לומר דנתקבץ יחד: אמנם על המהרש"ל לא ק"מ. דכוונת המהרש"ל הוא לצאת מחששא אולי נתערב מכל כלי הטחינה. איזה פירור: או פרורי חמץ. והנך פרורים. א"א שיתפרדו בכל הקמח והם מונחי' על כורחך במקום אחד ולחשש כזה שפיר מהני. שיאכל מקצת ממנו. ואז יש ס"ס חדא אולי לא נתערב. ואת"ל נתערב בו. אולי בא הפירור לתוך הקמח שאכל קודם הפסח וכן סברת הראב"י. המובא במג"א. בסי' תס"ז ס"קד מיירי ג"כ בשמונחים החטים שבא עליהם המים במקום אחד ולא נתערבו ונתבלבלו. בכל הכרי בכה"ג אם נאכל מהם יש לתלות. אולי הי' מזדמן שזה שאכל הי' האיסור. אבל באיסור הנבלל. הוא נגד החוש ונגד הדין לומר דהאיסור היינו האי דנאכל ומלשון מעלתו נ"י משמע דמצד תורת פדיון אתי' עלה וזה אינו מובן. דאיך יפדה. דבר קודם שחל איסורו כדי שלא יחול איסורו ואפילו בפסח עצמו למאן דסובר דמהני פדיון היינו להתיר בהנאה ולא באכילה. ועכ"פ לא מצאתי טעם לזה. שיאכלו מן הקמח קודם פסח ואינו מעלה ואינו מוריד. ועפ"י, מ"ש בכוונת מהרש"ל לא ידעתי מה הקשו עליו האחרונים. בסי' ת"ל: דקמח בקמח הוי לח בלח דעיקר החשש שלו: שמא נתערב בו פירור מקמח חמץ. וכבר מבואר בסי' תס"ו ס"קט במג"א דפירור בקמח מקרי יבש בלח. ואין בו ביטול כלל אלא א"כ אפאו קודם פסח ועפ"י מ"ש לא קשה. מה שהקשה במקו"ח על המהרש"ל הא במג"א תס"ז ס"קד מבואר. דלדידן לא מהני אם נאכל אחד מהן ולפענ"ד לא קשה דהתם וודאי הוא דנתערב חמץ אבל בגוונא דמהרש"ל הוא רק ספק. וא"כ איכא ג' ספיקות שמא לא הי' בו תערובות חמץ ואת"ל הי' שמא היינו האי דנאכל. ואת"ל שעדיין לא נאכל. דלמא זה שאוכל עתה. אינו האיסור. ובג' ספיקות קי"ל ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' דלא בעי' שיאכל שנים שנים. ולכך א"ש דגם לדידן שייך תקנת מהרש"ל ומיושב נמי הא דבסי' תס"ו ס"ד בנתיבש הלחלוחית. שלא כ' תקנה זו. חדא כיון שע"י הניהול והריקוד נתפזר אם הי' בו חמץ. ולא יתקבץ במקום אחד ולא מהני שיאכל או שיפיל מקצת ממנו ותו כיון דשם יש בוודאי חמץ לא מהני לדידן שיאכל כקושית מקו"ח הנ"ל: ולפי"ז בעכברים שאכלו ויש ספק אם יש שם לחלוחית שנתיבש: עיין במג"א סי' תס"ז ס"קט בשם הב"ח שאסר באכילה לפי הנ"ל יש מקום להקל. אם אוכל ממנו קודם הפסח. ונוטל ממנו מעט קודם הניהול והריקוד. דאז יש ג"כ ג' ספיקות וראיתי במכתב עלי שומר ציון. מכתב ט'. בשם הרב הגאון מוה' אברהם נ"י אבדק"ק שוואבאך שהקשה דנוקי הקמח על חזקתו והאריך בסברות בזה: ולפי ענ"ד לא קשה דכמו דלא אזלינן בדשיל"מ בתר רוב ה"נ לא אזלינן בתר חזקה ולכך החמיר הב"ח לענין אכילה והתיר בשהי' עכ"פ אם הוא ספק אם יש שם לחלוחית שנתיבש והשליכו קמח משם כנ"ל וגם כבר אפו קודם הפסח יש מקום להתיר והנה בגוף דין חטים שצמחו שהתיר בש"ע סי' תנ"ג אם יש ס' בהיתרא. הפר"ח פקפק וסובר לחוש למ"ד אפי' בלח חוזו"נ ותו משום מבטל איסור לכתחילה דהטו"ז כ' ביו"ד סי' קל"ז דדווקא היכא דא"א בענין אחר מהני אם אין כוונתו לבטל והכא אפשר לברור מתוכם המצומחים. ועיין בשעה"מ בפט"ו ממ"א דין כ"ה. הביא דתוס' פליגו על זה. דאפילו אין כוונתו לבטל אסור. והביא שם דדברי הר"ן סתרו אהדדי. ולפענ"ד,. לישב דלעולם באין מתכוין לבטל מותר, אלא כיון דוודאי נעשה. הוי כמו פסיק רישא. ולכך בעי' דווקא א"א בענין אחר. דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין. אמנם כאן כ' הראבי' מטעם אחר לא חשיב מבטל איסור הואיל וקודם פסח עדיין היתר הוא אבל הפר"ח השיג ע"ז והכריח מהרשב"א דהואיל ודעתו לעשות כן לצורך פסח הוי כמבטל איסור. ואני אומר דתרווייהו צריכו דוודאי מטעם הטור לחודא. לא מהני כקושית הפר"ח מהטו"ז וע"כ צ"ל דכאן שאני. דדווקא היכא דהוא איסור: להי דאין כוונתו לבטל הדבר נעשה ממילא ופ"ר בכל מקום כמתכוין אבל כאן דעתה הוא היתר אלא דאנן נאסר לו. מצד דעתו וכוונתו שכוונתו לעשות כן לצורך פסח ע"ז שפיר אמרינן כיון דבכוונתו תליא מלתא. הא אין כוונתו לבטל ומותר מצד הכוונה. ומצד המעשה בלא"ה מותר משום דעדיין היתר הוא וא"ש לפי ענ"ד: ולפי"ז ועפ"י, הנ"ל. דחשיב כמו פ"ר. אמרתי לישב קושית השעה"מ הנ"ל על הר"ן הנ"ל דנהי דהר"ן התיר בא"מ לבטל. היינו לדידן דא"מ שרי אבל שם האי אליבא דרב. דסובר בעלמא א"מ כמתכוין יש לומר דה"ה הכא חיישינן. עכ"פ הדרינן לנידון שלנו. דאם הוכרחו ליקח חטים שצמחו והן מיעוטא דמיעוטא. ויש יותר מס' בהיתר שרי ואין נפ"מ בזה ליטול מהקמח. לאכול קודם הפסח. כן נראה לפענ"ד: תשובה רל"א עוד לו מעלתו נ"י כ' שהוא מחמיר בכלי טחינה שטוחנין בהם הקימחא דפיסחא שיהא הפוטען אשר נושאין בה קמח. דווקא חדש. ואינו מקפיד כ"כ על שאר כלים. אלא על הפוטען והבעזין ושויפל וטעמו. דאם משהו יורד לרחיים. ויורד לתוך הבייטיל הוא לח בלח. שנקבי הבייטיל הם דקים מאוד מאוד יותר מנקבי הנפה אבל לאחר שבא לפוטען אז אינו עולה ברחיים ומשם ואילך יש לחוש יותר ובוודאי כל המחמיר בעניני זהירות בקימחא דפסחא: תבוא עליו ברכה אבל גוף הטעם הוא חלוש. שהרי ידוע לכל. שהקמח כשבא מהרחיים. אם אינו מנופה בנפה הוא מלא מחטים שבורים וסובין ומורסין ופרורין וכיוצא. וא"כ הרי הפרורים אים נביאים שפרורי היתר יצאו מן הצד ע"י דחק. ופרירי איסור לאה ילכו מן הצד.. אלא יפלו לתוך הבייטיל וא"כ שוב עיקר הסמיכה על הנפה ואין טעמו טעם מספיק לחלק: והי' אפשר לקיים חומרא שלו עפ"י דברי הטו"ז בסי' תנ"ג סק"ב דדווקא ע"י הטחינה חשיב כלח בלח מ"מ הפוסקים האחרים בכולם לא משמע לחלק בזה ועיקר הסמיכה הוא רק על האפי' שהוא קודם הפסח ואני חושש אפי' למ"ד קמח בקמח מקרי לח בלח אפי"ה טוב ויפה. לאפות הכל קודם הפסח דהנה עיקר ההיתר דבלח בלח. לא אמרינין חוזו"נ והנה הפוסקים שחששו. ואמרו דאמרינין חוזו"נ טעמם דהיתר בהיתר לא בטיל וטעם המתירין הוא דס"ל חמץ שמו עליו. והוי כמו איסור בהיתר. כמבואר כ"ז באריכות בס' תמים דעים ולפי"ז היינו בחמץ גמור. שנתערב ביניהו ונתבטל אבל אם נתערב דבר שנתלחלח בזיעה כמו שהיא בבית הרחיים שעיקר מה שנדבק בזאר"ג ומותר כלי הטחינה היינו מכח הזיעה וס"ל למחבר בש"ע בסי' תס"ו סעי"ג. דלא חשים כמים וכ' שם הח"י סק"ז דאם באה אח"כ למים הוי כמו מי פירות עם מים וממהר להחמיץ אם נאפה בפסח אימתי יתבטל. קודם פסח הוי היתר בהיתר ממש ובפסח הוא במשהו ואין לנו היתר ברור. אלא ללוש קודם פסח: אמנם יש לעיין ולומר דהנה ביו"ד סי' ק"ב קי"ל לענין דשיל"מ היכא דהאיסור נעשה בתערובות וקודם שנתערב לא הי' איסור אמרינין דבר שיל"מ בטל וכ"כ האו"ה בשער זיי"ן גם בשאר דברים חשובים אמרינין כן. ובע"ז דף ע"ג ע"א משמע דחמץ בפסח. אי אמרינין דלא בטיל דמיא לשאר דברים חשובין. ולכל הפחות אי אמרינין כהרמב"ם דחומרא דחמץ הוא מטעם דשיל"מ א"כ ג"כ י"ל. דאם האיסור נעשה בתערובת בטל ולא דמי זה לחיטה או שעורה הנמצאת בקועה אע"ג שנעשה בתעורבת. מ"מ מעיקרא נעשה ע"י תערובת חמץ ואחר שניכר האיסור פולט ממנה משהה. אבל כאן בנידון שלנו כיון דמעיקרא הי' בזיעה. או במי פירות וכשלשין נעשה חמץ א"כ נעשה החמץ בתערובת. איכ"ל לכ"ע חמץ בטל. ושפיר מותר ללוש. אפילו בפסח למ"ד קמח בקמח מקרי לח בלח: ועל פי סברא זו ישבתי דברי הרב אלי' זוטא המובא בח"י סו"סקיג: שכ' שאם נסתפק אם נתלחלח השק במי פירות יש להתיר מטעם ס"ס והקשה המקו"ח הא אח"כ כשילוש במים יתחמץ. וכל עיקר החשש. בשק של קמח שנתלחלח הוא משום גזירה. אולי יאפה בפסח ולהנ"ל א"ש. בכה"ג גם בפסח בטל. כן אפשר לומר ולדינא אני מסופק בסברא זו וצ"ע כעת. והנראה לפענ"ד כתבתי: ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע תשוכה רל"ב החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם מוה' ישראל דוד נ"י אבדק"ק פעזונג יע"א: מעלתו נ"י בדק לן במעשה שאירע בקהלתו שאחד מכר חמץ ושכח חביות אחת של חומץ במרתפו שלא הראה לגוי הקונה. אמנם בנוסח שטר המכירה. כתוב לאמור. שמקנה לו אגב קרקע. כל חמץ שנמצא ברשותו אלא שבשעת מכירה. שכח להראותה לגוי. ולשומה עליו בדמים ויש עוד ריעותא שהמוכר. אם אמנם שאינו ע"ה. לא הבין לשון הנוסחא מן השטר מכירה בלשון דייטש