מהר"ם שיק אורח חיים קסה

וחלק הנכרי שרי משום דיש ברירה עיי"ש. ובאמת צ"ל עיון אפילו נימא דיש ברירה בדרבנן מ"מ כיון דבפסח. הי' ג"כ באחריות דישראל דכל שותפין המה אחראין זה לזה וא"כ עבר הישראל גם על חלק הנכרי בב"י וקי"ל בחמץ שקיבל הישראל אחריות עובר עליו וא"כ אחר הפסח דאסור משום קנס דעבר על ב"י הי' לן לאסור גם בכה"ג גם חלק הנכרי ואפשר דס"ל כדעת הח"י בסי' ת"מ. שהביא בשם הירושלמי דר' יונה ס"ל דחמץ של גוי שקיבל הישראל עליו אחריות מותר לאחה"פ והשעה"מ בפ"ד מחמץ דין ג' עשה סמוכין לזה דגם ש"ס דידן ס"ל כן: לפענ"ד. אפילו נאמר כן בחמץ של גוי בעלמא משום דאין נפ"מ לקנוס את העובר כיון דהחמץ ביד גוי אבל היכא דהם שותפין. כל חלקו של אחד משועבד גם לשותף השני כמ"ש הר"ן בר"פ השותפין בנדרים וע"י האיה"נ נפקע שיעבודו: ובכה"ג יש נפ"מ. א"כ אפשר. דבכה"ג קנסו. וצ"ע על השאג"א מיהו אפילו נימא כהשאג"א. היינו לאחר שחלקו אבל קודם שחלקו שכל שוה פרוטה שייך לשניהם ולא שייך אז ברירה. נראה דוודאי אסור בהנאה הכל. וקודם שחלקו: לא שייך לומר ברירה ומה שהביא בשם תשובת שואל ומשיב דכ'. גם בשפארקאססע לענין ריבית דאי אמרינין ברירה מותר ללות שם. זה אינו מובן כמו שכתבת. ואני הארכתי בזה במקום אחר בנידון של השפארקאססע ואין כאן מקומו אלא לענין איסור חמץ והנראה לפענ"ד כתבתי. ואחתום בברכה המשולשת ויהי ה' עמו. ויברך ה' אותך ואת ביתך וכל אשר לך. ותעלה מעלה מעלה דברי הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רכ"ז בעזה"י עש"ק פ' פקודי תרל"ח לפ"ק: מיהו החיים והשלום וכל טוב לכבוד הרב הגדול המופלג מוה' חיים צבי ווינקלער ני' אבדק"ק ראצפערד. מכתבו קבלתי ע"נ ומה שהעיר מעלתו ני' איזה דברים הנני להשיב מה ששאל אותי על מנהג העולם שאם נפל בצק. בשעת עשיית המצות על הארץ מחזיקין אותו לחמץ מ"ט יש בזה: הלוא לא שהא שיעור מיל וכ"ש בע"פ לאחר חצות שיש בזה הפסד מרובה שאוסרין אותה בהנאה ועוברין על בל תשחית בלי שום טעם ונהי דכן המנהג אמנם הוא מנהג בטעות ומנהג בטעות קי"ל ביו"ד סי' רי"ד. דרשאין לבטלו. ע"כ השאלה. ולפענ"ד כל מנהגי ישראל תורה הוא. ולא חומרא זו בלבד החמירו בפסח יעויין ברמ"א סי' תמ"ז סעי' ה' שכ' דאם מלאוהו תוך שלשים אסור לשתות ממנו בפסח. וברמ"א סי' תנ"א דמחמירין בכלי שתי' משום דלפעמים משתמשין בהן בחמין עיי"ש אעפ"י שהם חומרות גדולות. מ"מ לענין פסח החמירו דאפי' בצונן אסרו: וא"כ כ"ש דבמקום שעושין המצות שהארץ בוודאי מלאה פרורים מפרורים שכבר נפלו שם מקודם ושהו שם שיש בהם חשש חימוץ. וא"כ בוודאי לפעמים נדבקים פרורים בהעיסה הלזו שנפלה לארץ ואע"ג דיכולין לראות ולהכיר אם נדבק בהם. מ"מ הרי כתבו התוס' בחולין דף ט"ז ע"ב ד"ה אמר וכו' דאע"ג דאמר ברי לי שלא דרסתי מ"מ שמא ידרוס פעם אחרת וא"כ יש לומר דגם כאן יש לחוש כמו כן ולכן שפיר העולם מחמירין זהו טעמו ונימוקו של מנהג הזה לדעתי דכמו דחששו במקו"א גם כאן חששו וכיון דהמנהג ההוא משום סייג וגדר אין לבטלו בשום אופן. כמו שאין יכולין לבטל שום מנהג משום שהוא סייג וגדר כן נראה לענ"ד: תשובה רכ"ח עוד להנ"ל: שהקשה במנחות דף ע"ב דפריך שם אי אמרינין דקצירה ביום כשר. נקצרי' מבער"ש והקשה מעלתו ני' אמאי נקט בע"ש הא ע"ש הי' יו"ט ראשון של פסח. וביו"ט אסור דכתיב לכם ולא לגבוה והי' להש"ס להקשות ליקצרי' ביום ה' ע"כ תוכן קושיתו ולענ"ד הרי מבואר בתוס' ביצה דף ג' ופסקו בש"ע סי' ת"צה ס"ב דבקצירה אסרוהו חכמים ובירושלמי אמרינין מאך שלא לקצור הוא אסמכתא בעלמא והקשה שם הטו"ז הא ביו"ט סופג ארבעים ואני אמרתי מאז לישב דלעולם דרבנן הוא והאך אסמכתא בעלמא והא דלוקה נ"ל הטעם דכיון דאסור מדרבנן. א"כ הוי כמלאכה שאינה צריכה והוי כאופה מיו"ט לחול ולכן לוקה והואיל לא שייך ולעולם דלא הוי רק אסמכתא: ומכאן נראה ראי' להתוס' דס"ל. דקצירה מותר מה"ת ובקצירת העומר מבואר ברמב"ם. פ"ז מהלכות תמידין הל' י"ב. דטוחנין שלש סאין ומוציאין מן הכל עשרון. שהוא מנופה בי"ג נפה ונאכל לכל אדם (נהי דהי' של הקדש ובעי' פדיון. מ"מ נראה פשוט דזה אינו מעכב דאפילו אם קצרוהו לשם מצות העומר דרק העשרון שהיא העומר הוא ההקדש והשאר. שאר חולין כמו שהי'. ובוודאי שאינו מעכב וא"כ א"ש דמקרי לכם ולפי הנראה. דהא דקלין אותו באור כדי שיהא קלוי ג"כ מותר ביו"ט שהוא בע"ש כמו דהקצרה כשר אע"ג דלכתחילה בעינין נקצר בלילה כ"ש בדין קלוי) עיי"ש והנה בנדונ"ד הו"א דמותר להקריב ואמנם אסור משום דכהנים משלחן גבוה קזכו והא תינח התם משא"כ כאן דהשאר נפדה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. א"כ בוודאי מותר דשפיר הוי לכם. ולכך שפיר נקט הש"ס ערב שבת. לא מבעי' למ"ד דנדו"ד מותר להקריבן ביו"ט דמותר לקצור בע"ש אלא אפילו למ"ד דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט נמי' מותר לקצור ביו"ט אם נקצר ביום כשר כמו שכתבתי. כן נראה לי לדעתי: תשובה רכ"ט עוד להנ"ל: שהקשה בסנהדרין דף כ"ט שם רמי בר חמא וכו' אין טוענין למסית וכו' שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו. והדר אמרינן אמר ר"נ אמר שמואל וכו' מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' דהו"ל טענה דברי הרב ודברי התלמוד דמ"ש. והקשה מעלתו נ"י. וכי כעורה זו. דנפקא לי' מלא תחמול ולא תכסה עליו. ועוד הקשה דמאי ראי' מן הנחש לאדם דבשלמא בנחש לא כתיב ושפטו וכו' והצילו העדה אמנם באדם דכתיב והצילו העדה מנין שאין טוענין אפילו למסית ע"כ. ונראה לפענ"ד לישב. דהנה הש"ך בחו"מ סוסי' ל"ב הקשה. דמאי טענה יש להנחש הא מ"מ בדיני שמים הוא חייב וא"כ אצל הקב"ה לא שייך דברי הרב וד"ת: דאפי"ה חייב בדיני שמים אע"ג דאין שלד"ע ע"כ ותי' התומיס שם בס"קב דדווקא במקום שהמשלח בר חיובא חייב ונצטוה בו בדיני שמים. אבל במקום שהמשלח לא נצטווה בו. אינו חייב אפילו בדיני שמים עיי"ש: יש לומר דנפ"מ בכגון שהמסית הוא ב"נ. דלא נצטוה שלא להסית. אפי"ה קמ"ל שחין טוענין לו. והיינו דילפין מנחש דאע"ג דאינו בר חיובא אפי"ה אין טוענין לו. וא"כ שפר מיושב. גם הקושיא השני' אע"ג דבנחש לא שייך ושפטו העדה. והצילו העדה. מ"מ יש לו מעניותא אחרת. לטיבותא שלא לחייכו דהיינו שלא נצטוה ואפי"ה אין טוענין לו. וא"כ שפיר ילפינן מני' דגם לאדם אין טענה אע"ג דכתיב ושפטו העדה וכו' דמה בנחש שלא נצטוה אפי"ה אין טוענין מכ"ש באדם וגם בב"נ ל"ש והצילו העדה. והוי כאלו הוא בעצמו עבד ע"ז כן נראה לי לישב קושיות אלו ותחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: ותשובה ר"ל שיל"ת יערגין יום ה' כ"ח אדר תר"ט לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם מוה' ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א: מכתבו הנעים בעש"ק קבלתי וכו' והנה ראיתי דעת מעלתו נ"י בשנה אשר החטים המצויין צמחו והוכרחו ליקח חותן לחיטי דפסחא. החטים הנמצאים בהם מצומחים עפ"י היתר שכ' הש"ע באו"ח סי' תנ"ג סעי' ג' הלכה פסוקה דחם ששים בהאינם מצומחי' נגד המצומחים כשרים. וכ' מעלתו נ"י. דיש להצריך להניח מן הקמח סאה או חצי ויתלו המצומחים בקמח זה. או מתורת פדיון. והנה זה כמו שהביא המג"א בסי' ת"ל בשם מהרש"ל שהצריך שיאכל כל אחד מעט מקמח שלו קודם הפסח דאולי הי' שם חמץ. יתלו בזה שאכלו אמנם לפע"ד אין לזה שייכות לנידון זה דהנה לכאורה קשה לי על דברי הב"ח בסי' תנ"ג שכ' לחוש לדעת הסמ"ק. דקמח בקמח הוי יבש ביבש. וא"כ אם הי' בהם חטים מצומחים נהי דיש ששים. מ"מ ביבש ביבש. קי"ל בסימן תמ"ז סעי' ד' דחוזר וניעור ולכך יש לאפות הכל קודם הפסח. שע"י הלישה ואפי' נעשה לח בלח. וכן כ' כל האחרונים וגם הראשונים: ולכאורה קשה. אי לא סמכינן על הפוסקים דקמח הוא לח בלח. אלא חשבינן לי' ביבש ביבש. וקי"ל דאין בילה. וא"כ כמו שחששו לענין חלה. אי אמרינן אין בילה אם הי' השאור של פטור חיישינן דלמא כל החלה של פטור כמבואר בתה"ד סי' ק"ן וביו"ד סי' שכ"ד סעי' י"א ה"נ ניחוש. אולי יתרמי מלתא שבעיסה הנילושת לא יהא ס' נגד הקמח של איסור. וע"כ צריכין לסמוך על הביטול של קמח בקמח. ומה הועילו חכמים בתקנתן ונראה דאפילו למ"ד דקמח בקמח. חשיב יבש ביבש. מ"מ מודה דלא חיישינן דיתרמי דהאיסור יתפרד מן ההיתר ויתחבר בפ"ע ולענין זה וודאי יש בילה. והרי הוא בחזקתו כמו שהי' מעיקרא. איסור מובלל בהיתר עד שהי' ס' בהיתר נגד האיסור. כן הוא גם עתה וממקומו הוא מוכרע שהרי הרמב"ם הוא מן הסוברים