מהר"ם שיק אורח חיים קסד

לחזור וא"כ אם נימא. דבכה"ג מקרי מצוי לענין בכור. ובחמץ הרי כתיב בי' לא ימצא לך. א"כ לכאורה אפילו אין בו רק מי שפרע. כיון דאסור לחזור הרי הוא מצוי ועובר על בל ימצא. ובאמת בקצוה"ח שם הקשה ע"ז דבתשובת מהרי"ל סי' ע"ד. שכ' דמשום דאסור להחזיר לא מהני וראי' דגם באחריך קי"ל דאסור לראשון למכור. ואפי"ה אמרינן דהוי ראוי. הואיל ואי זבין הוי זביני' זבינא עיי"ש: ולפענ"ד דהרי באמת הקשה בש"מ. דמאי הוי דאסור לחזור. מ"מ כיון דיכול לחזור אינו שלו. ונראה דהנה ברש"י בגיטין דף ל"א. כ' הטעם משום דכל כהנים מסיחי דעתייהו ומיאשו עצמם מני'. וכוונתו נראה עפ"י מ"ש בנדרים פ"ה באוסר הנאתו על הכהנים. דאמרינן יבואו כהנים ויטלו בע"כ והיינו משים דכיון דאין לו טובת הנאה. ממילא הוא שלהם. שהרי התורה זיכה לכל הכהנים ולוים בחלקם והרי הוא שלהם. אלא שנשאר לבעלים זכות שיוכלו ליתנם לכל כהן שירצה. אבל כיון שאסר עליהם. ממילא הואי שלהם. וה"ה במכירי כהונה כיון דכולם מיאשו ומסחי דעתם. ומפקרו זכותם אצלו. הרי הוא שלו ממילא ואין לבעלים שוב בהם טובת הנאה. דטובת הנאה יש להם, דווקא כל זמן שיש לבעלים שייכות בהם וא"ש דמקרי שלו ומצוי. אלא דזה גופי' צריך טעם למה באמת מסחי' כהנים ולוים ועניים דעתייהו. וצריך לומר הואיל ואסור לו לחזור. מסתמא מחזיקינן לי' בחזקת כשרות. ולזה כהנים אחרים מסחי דעתייהו. והוי שלו באמת. כן נראה לפענ"ד. כוונת מהרי"ל: מיהו אפילו אם נימא כקצוה"ח דנקרא לענין בכור מצוי היינו אם הוא חפץ ידוע. ועומד בפ"ע אבל דבר שאינו מסויים. ויכול ליתן לו דבר אחר מאותו המין. איכ"ל דלא מקרי מצוי וכן נראה מדברי התוס' בד"ה הכא במכירי כהונה. שמחלקין בין דבר מסויים לאינו מסויים. אמנם אפילו נימא דאין בו משום חשש לא ימצא כיון דאינו ברשותו. ואינו באחריותו ואינו שלו מ"מ אם נותן הלוקח דמים או מקצת דמים למוכר נהי דלא קנה, מ"מ איכא למימר אם המוכר הוא ישראל הרי בא לו מעות בשביל חמץ האסור בהנאה ואסור למוכר משום משתכר באיסורי הנאה וכיון דלמוכר אסור ממילא הלוקח הוא מסייעו להמוכר להיות משתכר באיסורי הנאה: אלא דזה לכאורה תליא בפלוגתא. שכ' התוס' בב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי' אם המוכר רשאי להשתמש במעות שנתן לו הלוקח היכא דהלוקח לא קנה מה"ת דאי אמרינן דלר' יוחנן דס"ל דמעות קונות מה"ת לא הפקיעו חכז"ל מן המוכר. לאסור להשתמש במעות וא"כ גם בנידון הנ"ל. אם הוא באופן דלית לי' למוכר: אותו דבר. ואינו מצוי ולא קנה מה"ת אפילו לר"י. א"כ אין המוכר נהנה מן החמץ. אבל לפי תי' התוס'. דנתנם לו אדעתא דהכי. שישתמש בהן. ולזה נתנם לו מקודם. להשתמש בהן בשביל החמץ שיתן לו אח"כ אם המוכר. משתכר באיסורי הנאה משתכר ואנן קי"ל באו"ח סי' ת"ן דבחמץ אסור אלא דלפי"ז אם המוכר נכרי ואינו מוכר לו דבר ידוע שהוא קנין לדעת הפוסקים. דבגוי כסף קונה ובכי האי גוונא. דאינו מוכר לו. דבר ידוע אלא המין. אין כאן קנין כדלעיל ולא קנה הישראל. אע"ג דמשתכר הגוי באיסורי הנאה מ"מ הרי הגוי אינו מצווה. והישראל אינו נהנה מזה מותר לפי הנ"ל וכן אם קונה ישראל מישראל ואינו נותן לו דמיו אלא שטר בעלמא דאפשר דקונה. משום אסתימטא כמ"ש לעיל א"כ בכה"ג לא הוי משתכר באיסורי הנאה: מ"מ איכא למימר דאסור דהרי תכלית הקנין והמסחר ההוא. שאם יתיקר השער. יהי' הריווח ללוקח ואם יוזל השער. יהא הריווח למוכר וא"כ אם יתייקר או יוזל בפסח עצמו הרי הרוויח הישראל. וא"כ לא מבעי' אם שניהם ישראלים דממנ"פ יהא הרווח לאחד מהם. הן ע"י יוקרא והן ע"י זולא ואע"ג שאין להם החמץ. מ"מ הרווח בא להם מחמת החמץ והחמץ הוא הגורם לא' מהם רווח ואסור משום משתכר באיה"נ. אלא באפילו המוכר הוא גוי ורק אם יתייקר יהא רווח לישראל אפי"ה נראה דאסור דהרי בתוס' פסחים דף כ"ב ע"ב בד"ה ואבמה"ח וכו' כ' דאסור לפרוק משא מן הגוי משום משתכר באיה"נ משום דהגוי מחזיק לו טובה אע"ג שאין ההנאה ברורה וכן קי"ל ביו"ד סי' רצ"ד סעי' ח': דהחזקת טובה אסור ובסי' קל"ג סעי' ד' כ' דאפילו ממשכנין על זה ומ"ש הטו"ז שם סק"ט על הש"ע. למ"ל משום שהוא רוצה בקיומו ת"ל משום החזקת טובה תמהני שלא ראה מוצא דין זה בר"ן שכ' להדיא דמיירי במחזיק טובה. וגם הראי' שמביא מתוספתא מוכח כן דמיירי בהחזקת טובה דאי דאמר בפירוש דאינו מחזיק טובה מיירי הר"ן מאי ראי' מתוספתא. ועכ"פ כיון כיון דחזקת טובה אסור מכ"ש נידון הנ"ל שכל מו"מ נעשה ע"י חמץ וא"כ לא גרע מהחזקת טובה ואסור משום משתכר באיה"נ: אלא דעדיין יש לדון. אם הוא באופן. דבפסח עצמו לא ישתנה השער בוודאי ממה שהי' אלא דיודעין דלאחה"פ ישתנה ליוקרא. או זולא ואז לאחה"פ חמץ מותר וא"כ בשעה שהוא נהנה אינו נהנה מאיה"נ. וגם האיסוה"נ לא גרם לו ההנאה שיהא לו אח"כ. אלא הכתב שהי' בניהם ובכה"ג נראה דאם לא נתן הלוקח למוכר מעות. אלא שנעשה הקנין ע"י שטר אין לאסור משום משתכר באיה"נ אלא שעדיין צריכין אנו לעיין אם אינו אסור משום רוצה בקיומו של איסור שהרי המוכר אם הוא ישראל מסתמא ניחא לי' ורוצה בקיום החמץ שעליו עשה המוסחר עם הלוקח ובאו"ח סי' ת"ן קי"ל בכמה דברים שרוצה בקיומו של חמץ אסור מיהו הפר"ח שם האריך. להוכיח דרוב"ק איינו שייך אלא בע"ז. אבל בשאר איסוה"נ אינו אסור משום רב"ק ואני מצאתי בירושלמי פ"ג דערלה הלכה א'. דאוסר לסמוך בבגד שצבעו בקליפי ערלה כרעי המטה משום רב"ק ע"י דבר אחר. וא"כ מבואר בהדיא. כדעת התוס' בע"ז דף ל"ב סוף ד"ה והא וכו' דגם בשאר איסוה"נ אסור היכא דרב"ק: ולפי הנראה תליא זה בפלפול שכ' התוס' בע"ז דף ס"ב ע"ב בתוס' ד"ה אין עודרין אי הברייתא מיירי בכה"כ או בכלאי זרעים ודעת רש"י נראה שם. דמפרש הברייתא בכלאי כרם. ולכך לפי ס"ד שם דאתיא כרבנן ואפי"ה דווקא עידור אוסר אבל קיום מותר. ולכך הוצרך רש"י שם לומר דדווקא בע"ז אסור משום דמצוה לאבד אבל לפי האמת בזה דקיי"ל כר"נ איכ"ל דבכל איה"נ אסור ולא משום מצוה לאבד אלא משום סרך הנאה או משום דמחזי כנהנה ונראה דיש נפ"מ בין טעם שכ' רש"י בתחילה משום מצוה לאבד ע"ז ומשמש ה או דהטעם הוא משום דמחזי כנהנה או משום סרך מיסוה"נ דהנה התוס' בע"ז דף ס"ד כתבו. דרוב"ק בכלאים אינו אסור. אלא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בגוף הכלאים עיי"ש. בד"ה רע"ק אומר. דאז מחזי כזריעה וא"כ אפשר לומר דגם רב"ק אינו אסור. אלא בעושה מעשה. ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרוב"ק אז מחזי כנהנה או סרך הנאה. משא"כ במחשבה בעלמא. לא שייך מחזי כנהנה. וכל זה אם הטעם אינו משום דמצוה לבטל ולאבד ע"ז אבל אי נימא הטעם משום מצוה לאבד אז אסור אפילו בלא מעשה. ולכך פי' הר"ן על הברייתא דתניא דאסור באומר המתן עד שאמכור הע"ז או היי"נ אף שאינו עושה מעשה אפי"ה אסור הוכרח הר"ן לפרש הטעם. משום מצוה לאבד ע"ז ולעולם גם הר"ן מודה. היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו גם בשאר איסורין אסור. כמבואר בירושלמי הנ"ל וכן הא דקי"ל ביו"ד סי' רצ"ד סעי' ח'. דאסור ברב"ק. היינו ג"כ בעשה מעשה. ומצאתי סעד לדברי שמבואר כן להדיא בתשוב' שער אפרים סי' ו' בהגה"ה שכ' ג"כ. אם אינו עושה מעשה בגופו לא חשיב רב"ק. ולפי"ז הא דאוסר הטור או"ח בסי' ת"ן להשכיר כלי חמץ לעכו"ם משום רוב"ק והוא נמי מטעם השכירות שעושה מעשה בגוף הכלי שהוא משכירו ולא מטעם שכ' המג"ח בסקי"א ועפי"ז אפשר לדחות. כל הראיות שהביא הפר"ח לומר דאין איסור רוב"ק בשאר איסורין וגם הראי' שהביא בפ"ה מיסודי התורה דמותר לעשות רטי' מאיסורי הנאה. אין ראי' דכיון שהוא שלכדה"נ אפילו הנאה שרי' כ"ש רוב"ק אסור רק משום סרך הנאה. ומטעם זה לצורך מצוה. ג"כ מותר להיות רב"ק כגון אתרוג של ערלה אבל בשל ע"ז אסור משום דמצוה לאבד. ע"כ איכ"ל דאסור אפילו במקום מצוה: ואפי"ה נראה לי בע"ז דף ס"ד הנ"ל דמדמה רוב"ק של איה"נ לאיסור דלא תחנם ליתן לגוי מתנת חנם והרי כ' הר"ן בפ' השולח דלשחרר עבד. לצורך מצוה אינו אסור משום לא תחנם. כיון דאינו עושה משום חן. רק למצוה וכיון דמדמה זה לרוב"ק של ע"ז ויליף משום למעט תפלה ה"נ איכא למימר דגם לצורך מצוה שרי כן מוכח לכאורה מהא דקי"ל באו"ח סי' שס"ג דשרי לחי של אשירה ולולב ושופר של ע"ז. מיהו מזה אין הכרח דאיכ"ל. דמיירי בשעה שא"י לאבדו מכל מקום מהש"ס דע"ז דף ס"ד הנ"ל. נראה דמדמה ללא תחנם. ולדינא צ"ע בזה ועכ"פ הדרינין לנ"ד ולפימ"ש ואפילו לא קי"ל כהפ"ח כדמוכח מהירושלמי מ"מ בלא עשה מעשה בגוף איה"נ אין אסור משום רוב"ק. וא"כ בנידון שהתחלנו בו שאינו עושה מעשה באיה"נ איכ"ל אפילו אם יש לחוש לרוב"ק אינו אסור וא"כ אם אינו נותן מעות ואין בו מקום דאפשר להתיקר בפסח עצמו אינו אסור. לא משום משתכר ולא משום רוב"ק של איה"נ כן נראה לפענ"ד תשובה רכ"ו עוד להנ"ל: מה ששאל עוד בישראל וגוי שיש להם שותפות בעניני חמץ ולא מכר הישראל חלקו לגוי קודם הפסח אם אסור לאחה"פ בהנאה לדעתי פשוט דאסור בהנאה. דבשותפין שחלקו בחמץ לאחה"פ כבר האריך בשאג"א בסי' צ' וצ"א לאסור חלק הישראל