מהר"ם שיק אורח חיים קסג

לכתחילה הספק. מיהו נראה לי אי משום דגרם לספיקא והוי כמו מבטל איסור לכתחילה משום זה לא שייך לומר לא פלוג. והוכרח לטעם עון מיתה והיינו בדברים שאפשר ע"י אחרים. כגון עיסה. אבל לידה. אי קודם גירות. או אח"כ ושכחה כי האי בוודאי הוה פשיעה. ולכך גבי לידה. לא הוצרך הרמב"ם בפ"א ממחוסרי כפרה ה"יא. הטעם משום כרת ומיושב קושית הפמ"ג שם ואין כאן מקומו) ועפ"י האמור למעלה יש לישב קצת קושית הנוב"י בתשובת חלק או"ח סי' כ"א בד"ה והנה אני תמה וכו' שהקשה על התוס' במנחות דף נ"ד שכ' דאם מי פירות מחמיצין ויש כרת יש לחוש אפילו למלתא דלא שכיח והקשה הא רבא ס"ל מה לי איסור לאו או כרת ולהנ"ל היכא דיש לחוש שיבוא לידי איסור כרת. איכא למימר דגם רבא מודה. וכל זה לענין חשש אבל לענין גזירה או תקנה. כבר כ' רש"י ביבמות דף קי"ט. דלכ"ע באיסור כרת חששו טפי וכבר הביא המל"מ בפ"א מהלכות יו"ט הנ"ל כמה מקומות וסוגיו' בזה ובריש סי' כ"ד כ'. דבאיסור כרת אפי' למילתא דלא שכיח חששו וגזרו. והנוב"י בסי' כ"א הנ"ל כ' דבאיסור עשה לכ"ע לא גזרו ובספר דרך אמונה משנה א' פ"ק דברכות הקשה עליו מכמה מקומו' דגזרו גם בעשה. נהי דבק"ש דעשו סייג איכא למימר ק"ש חמירא. מיהו עיי"ש בתוס' מנחות דף ה' רע"ב בתוס' ד"ה האיר וכו' כתבו דגם בעשה ראוי לגזור. וגם ביבמות דף כ' ע"ב מוכח דגם באיסורי עשה גזרו. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת: אמנם כבר כ' התה"ד בסי' ר"נ דאין לדמות גזירות חכז"ל זל"ז. דלפעמים החמירו טפי באיסור חמור ולפעמים לא חלקו לפי מה שנראה להם. במקום ובדבר שיש צורך לחוש ולעשות סייג לתורה שלא יבואו לידי איסור דאורייתא כמצווה עליהם ושמרתם את המצות וכו'. ומ"ש הנוב"י הנ"ל הכוונה. כיון דלפעמים חילקו ואין כלל ע"ז לומר מה לי איסור קל או חמיר. א"כ אם מצינו שגזרו באיסור כרת. ולא מצינו בפירוש שגזרו כיוצא בזה גם באיסור לאו או עשה. לכ"ע אפשר שחלקו. ולא גזרו בכה"ג א"כ כיון דהוי ספיקא בדרבנן אמרינן להקל. דלא גזרו. דלא גרע מספיקא דרבנן. בשלמא אי הוי כלל. מאי לי איסור לאו וכו'. לא הי' ספק: אבל השתא מידי ספיקא לא נפקא כן נראה לפי ענ"ד כוונתו: תשובה רכ"ד בעזהי"ת יום ו' עש"ק פ' אמור שנת תרל"ח פק"ק חוסט יע"א: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי ש"ב הרב המאוה"ג מוה' שלמה שיק נ"י האבדק"ק קארצאג: מכתבו קבלתי ואין ימים אלו כימים הראשונים להשיב לכל אדם. על שאלתו ואמנם לכבודו אני משיב בקצרה. על שאלתו בעובדא דאירע תחת דגלך. שאחד מכר את החומץ. הנקרא עסיג. לגוי שיעשה בפסח. ומכר שלא כדין מצד כמה וכמה טעמים. כמ"ש מעלתו שאין במכירה ההוא שום ממש ולולא שהי' בזה הפסד מרובה. כפי מה שכ' מעלתו לא הייתי מזדקק להשיב ולזאת. הנה אם אמנם שאין המכירה כלום. מ"מ כיון שהוא חמץ שעבר עליו הפסח יש לצדד בענין הזה. חדא דכבר כ' בתשובות פ"י ס' י"ד והובא בשע"ת אצל המג"א בסי' תמ"ח שהי"ש נעשה מחמץ ע"י מאלץ שצריכין לו. הוא רק חמץ נוקשה. ואנן קי"ל בסוסי' תמ"ח דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר. ולא קנסו אותו משום. דהוא רק מדרבנן. ובדרבנן לא קנסו והנה כל החשש באמת מהחומץ הוא. ע"י שעושין החומץ ע"י תערובת י"ש. והוי רק חמץ נוקשה לפי סברת הפ"י משום דהי"ש נעשה ע"י המאלץ. דהוי רק חמץ נוקשה ולא קנסו רבנן יהוא מותר כדין נוקשה שעבר עליו הפסח זהו סברא חדא. מיהו אין סברא זו מספקת להתיר וגם הפ"י עצמו לא סמך ע"ז וגם מעשה השפירוטעס לאו בכל המקומות שוה ובמקצת מקומות נהי דהמאלץ לדברי הפ"י הוא נוקשה מ"מ יש מקומות שי"ש נעשה גם משאר דברים שהם חמץ גמור: מיהו יש לצרף לזה עוד תקנה שכ' ג"כ בתשובת פ"י שם. עיין במג"א בסי' תמ"ז בס"ק מ"ד. ובדג"מ שם. שכ' דחמץ לאחה"פ דינו כתרומות ח"ל. ומותר לערב אפילו לכתחילה. וכן הביא בשם הר"ן. וא"כ ה"נ בנידון הנ"ל. ירבה עליו חומץ של היתר שאין בו משום חמץ. שעבר עליו הפסח. ויבטל החומץ הזה שעבר עליו הפסח ברוב. אע"ג שלדעתי אצל מאשין קשה לבטל ברוב שהרי אי אפשר ליקח החמץ מתוכו מ"מ כיון שעשיית החומץ הוא ששופכין עליו בכל עת ועת שהחומץ הולך לחוץ. אז אפשר שגם החמץ שעה"פ יצא לחוץ ובכמה פעמים ששופכין עליו יתבטל ברוב ולזה צריך אומד הדעת וראיית העין ולכך אני אומר עוד שצריך לתקנה שלישית להוליך ההנאה לים המלח לפי דעת הראב"ד. ועוד מקצת פוסקים המובאים בש"ך רס"י ק"י. דסוברים דגם בשאר איסורים. מהני התקנה דמולך הנאה לים המלח וכן סמך עצמו גם הח"י במקצת דברים בפסח ולכך גם בכאן יחשב כמה י"ש שהוא החמץ. כמה צריך לזה וכמה הוא שוה. וזה ישליך לאיבוד. ולמקום שיאבד: וזה צריך להעשות ע"י מעלתו שימסור דמי ההנאה. לשני ב"א בפני מעלתו והם יוליכו דמי שיווי ההנאה למקום איבוד.. ובלא"ה ראוי לקונסו לאיש הנ"ל שפשע. ואף דהשלכת הנאה לים. אפילו לשיטת הראב"ד אינו מועיל אלא להתיר הנשאר בהנאה. ולא להיתר שתי'. באמת גם בנידון זה אם אפשר יחזיק החומץ שימכרנו רק לגוי ולא לישראל. וכל אלו הדברים צריך המורה להורות לאיש הנ"ל בנידון הנ"ל. וגוף מכירת המאשין קשה להתיר וכן כל ענינים כיוצא בזה. שהרי אסור לישראל לצוות לו לגוי שיעשה הדבר ההוא. וגם צריך למכור לו כל המאשין. עם כל מה שבתוך המאשין וכבר פקפק במחהש"ק בסי' תמ"ח. שהרי הגוי אינו רוצה לקנות ואינו מכוין לקנות. נהי דכתבו הטעם משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם וכו'. ולכן סגי בגילוי מלתא בעלמא וזה שייך על גוף החמץ אבל המאשין עצמו שאינו חמץ. וכן הסממנים המונחים בתוכה. אפשר דאינו מועיל. משום קושית מחהש"ק. ע"כ צריך לשכור המקום שהמאשין עומד שם שאז חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ויש בזה כמה פלפולים ואין כאן מקומו להאריך דברי החותם בברכה המשולשת. רבך ש"ב הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רכ"ה בעזהי"ת חוסט יום ו' עש"ק פ' בהעלותך תרל"ו לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרב הגדול המופלג מוה' זוסמאן סופר נ"י אב"ד דק"ק האלאש יע"א: מכתבו קבלתי. וראיתי שאין בו צורך שעה והנחתיו אותו: ואישתהי עד היום שלקחתי מעט פנאי להשיב לו על שאלתו אשר שאל. אם רשאין לעשות שלוס"ס על חמץ בחוה"מ. ליקח אחר הפסח כפי הזמן המוגבל ביניהם שדרך לעשות שלוס"ס אפילו אין דבר בבית המוכר מן החמץ ההוא או עם הגוי שיש לו חמץ אבל אינו קונה אותו בשעת השלוסס. רק בזמן הקבוע ביניהם וגם אז אין מוכרח ליתן חמץ שמכר. רק כפי מה ששוה החמץ אז. וכן אם רשאין לעשות באשטעלונג. אצל סוחר גוי על דברים חמוצים. שהגוי ישלחם לו אחר הפסח. והנה תוכן הענין לא ביאר לי מעלתו נ"י. על מה שאלתו סובב ולזאת אני כותב לו דעתי על כמה אופנים: הנה בחו"מ סי' ר"ט סעי' ה' ו'. דפוסק על שער שבשוק וקיבל דמים ולא הי' אותו המין שפסק עליו. ברשות המוכר. חייב לקנות וליתן ללוקח. ואם חזר מקבל מי שפרע וביאר שם בנתיבות דאפילו הוא ביד המוכר בשעת הקנין. אלא שבעת הקנין לא התחייב עצמו ליתן דווקא חפץ זה ויוכל לקנות. חפץ אחר כזה. ליתן ללוקח. ג"כ דינו כן ובלא יצא השער. פליגו הסמ"ע והש"ך שם עיין בש"ך שם ס"קיג. דפליג על הסמ"ע וס"ל דאפילו אינו מצוי לקנות מ"מ אם אין בו חשש ריבית. אית בי' משום מי שפרע. וא"כ בנידון הנ"ל. אם יצא השער או להש"ך אפילו בלא יצא לית בי' משום ריבית אם הקדים המעות. או מקצת דמים בתורת קנין. אע"ג שיכול לחזור מ"מ עובר על מי שפרע והיינו בנותן דמים אבל אם לא נתן דמים כלל אפילו נתן שטר על הדמים. אין מטלטלין נקנין בשטר כדאיתא רפ"ב דבכורות והוי רק כדברי' בעלמא. דאין בו אלא חיסור אמנה: והיינו. עפ"י דין תורה אבל אם בדיניהם קונים ע"י שטר. נראה דדינם כמו סטומתא המבואר בחו"מ סי' ר' דאם נוהגין לקנות. אפילו קנין גמור נמי קונה מיהו אפילו בכה"ג. אם אין האסתימטא. על דבר ידועה וחפץ שכבר בעולם וברשותו או אפילו הוא ברשותו. אלא שאינו מוכרח ליתן לו דווקא אותו חפץ. אלא דצריך ליתן לו מין הזה נראה דלא שייך בו קנין. ולא עדיף מקנין כסף למ"ד כסף קונה. ואפי"ה אם אינו קונה חפץ ההוא. אלא מאותו המין ויכול ליתן לו חפץ אחר ממין הזה. דכבר כתבנו דבכה"ג לא קנה אותו הדבר אלא אם חייב עצמו בשטר. שאם יחזור חייב לשלם הריווח הוא רק חיוב ממון ושיעבוד שנשתעבד ולפלפל בזה. אם יש בו דין אסמכתא עיין בסי' ר"ו אבל עכ"פ אותו דבר בעצמו לא קנה: והנה בב"ב דף קכ"ג ע"ב בתוס' ד"ה הכא במכירי כהונה. כ' כיון דאסור לחזיר בו אפילו בדברים בעלמא. מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק וקרי' בי' בכל אשר ימצא לו ונוטל הבכור פי שנים כבמצוי ומכאן רצה הקצוה"ח בסי' רע"ח להביא ראי' דאם נדר או נשבע. ליתן לו הוי כמצוי בידו. כיון דאסור