מהר"ם שיק אורח חיים קסב

בפלוגתא דהרא"ש והריטב"א אי במתנה ע"מ להחזיר. אי צריך המקבל להקנותו שוב לבעלים הראשונים. במתנה גמורה להיות שלו עולמית. או לא בעינן. אלא שיחזיר אבל אינו צריך להקנותו לבעלים הראשונים וכבר אמרתי לך פה אל פה. שדברי המג"א נכונים לכ"ע. דגוף הפלוגתא של הראשונים הנ"ל תליא אי נימא כדברי הר"ן בנדרים דף כ"ט דקנין לזמן הוי רק כק"פ וזה דעת הרא"ש ונשאר להבעלים הראשונים עוד קנין הגוף. וא"כ אינה מתנה גמורה אלא חצי מתנה. ולכך ס"ל דבעינן שיתן לו למתנה על עולמת. אלא דמצד התנאי צריך להחזיר. ולכך כשמחזיר המקבל המתנה לבעלים הראשונים צריך קנין חדש. אבל הדעה השני' ס"ל דגם קנין לזמן מקרי קנין גמור בין לגוף ובין לפירות עד לאותו זמן שצריך להחזיר וכמו שביאר לנו מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחח"מ סי' קל"א ושורש הדברים בתשובת הרא"ש סי' ל"ה ס"ב בשם רבינו אביגדור. דקנין לזמן הוי קנין גמור ושפיר יוצא בה במתנה עמ"ל מ"ע שכ' בקרא ולקחתם לכם. דבשעת לקיחה הוי שלו: וא"כ ה"נ לדיעה ההוא כיון דקנין לזמן הוי קנין גמור. כמ"ש הרבינו אביגדור ומרן בעחת"ס זצ"ל וכיון דבקרא כתיב ולא יראה לך חמץ וכו'. דהיינו שלא יהא שלך שבעת ימים וא"כ לכ"ע אינו מקרי שלו. כל שבעת הימים לדיעה הא' הרי הגוי יש לו בהחמץ שנתן לו הישראל במתנה עמ"ל קנין עולמת כנ"ל ולדעה השני'. הרי אפילו קנין לזמן מהני. ועד אותו הזמן הוי של הגוי כין לגוף ובין לפירות וממילא אין הנותן עובר ע"ז ושפיר כ' המג"א דהוי רק חומרא בעלמא אליבא דכל הדיעות ובפרט שהמג"א עצמו סיים שם. דאם אמר אנו נותן לך זה החמץ במתנה. ותחזירהו לי מועיל. והח"י תמה ע"ז. ותי' הדגו"מ והמחהש"ק. דמיירי שאמר לו שיחזירהו לו בזמן קבוע לאחר הפסח וא"כ ע"כ ס"ל להמג"א דקנין לזמן ג"כ הוי מתנה גמורה והיינו כמ"ש לעיל דלא תליא דבר זה בפלוגתא ולכ"ע כ' המג"א דהוא רק חומרא בעלמא: ומאז אמרתי ג"כ דלהרא"ש דסובר והביא בשם בעל העיטור. בסוכה דף מ"ב. דהחזרת דמים הוי ג"כ קיום התנאי. וא"כ בוודאי יש לומר דמועיל. ומ"ש שי"ל דבגוי לא מהני משיכה זו ודלמא יש חילוק בין גוי לישראל הוא דבר שאינו מובן. כיון דבקרא כתיב וכי תמכרו ממכר. ומכירה ליומא ג"כ חשיב מכר. ומכירה לזמן ג"כ מקרי מכירה גמורה. וע"ז אמר ר"י דלישראל בכסף. ולנכרי במשיכה וא"כ מוכח דאפילו אם המכירה הוא רק לזמן. מועיל משיכה לגוי. וגם מצד הסברא אין סברא לחלק. דבוודאי אי נימא דהני רק ק"פ. ויש לדון אפילו בישראל לדעת הרנב"ר המובא בנמוק"י בשמעתין דהילך. דכ' גבי משכון. לא מהני משיכה. כיון דאין גופו לקנה ועיין בקצוה"ח ר"ס ע"ב אות ב' שתמה גם בזה עליו מכמה סוגיות וגם אני כתבתי במקו"א מזה. אלא שאין כאן מקום להאריך: ועכ"פ במתנה ע"מ להחזיר לדעת הפוסקים דסגי בהחזרה בעלמא ס"ל דקנין לזמן הוי ג"כ קנין לגוף. ומהני בוודאי משיכה כן נראה לפענ"ד. וגם מ"ש דבגוי אפילו לדעת היש"ש. דס"ל דבשומר א"א לו לומר הרי של"פ. היינו דווקא בשומר ישראל. אבל בשומר גוי אפילו בשומר אפשר לו לומר הרי של"פ זה אינו מובן כלל הרי בגוי אין דין שומרים אלא שמתחייב א"ע בקנין גמור. שיהא חייב בכל דיני שומרים ואיך אפשר לחלק בין ישראל לגוי: ובגוף דברי היש"ש ובקושית הנתיב חיים. כ' במקום אחר. ואין להאריך: ומ"ש דאם נימא כדעת המג"א דאפילו בפסח יכול לומר לו הרי של"פ משכחת לה מלקות דהא ביטל את העשה באמת זה לא חשיב ביטול שעדיין יכול לקנות מהגוי בחזרה. וגם אם מניח החמץ עד לאחה"פ ג"כ ממילא נתבטל העשה. דלאחה"פ אין כאן מ"ע לדידן אלא שנעשה ממילא והוי לאו שאב"מ ואינו לוקה אלא כמ"ש הרמב"ם בקנה חמץ וכו' וא"כ גם אם נתן ליד גוי והי' אפשר לקנות. ולא קנה. הוי ג"כ שוא"ת כן נראה לפענ"ד ומ"ש ושאל מה דעתי בחלב של פרות האוכלות חמץ בפסח הארכתי בתשובה (עיין לעיל סימן רי"ב) באריכות והסכמתי שם. דבפרה של גוי שאוכל חמץ. יש להתיר לשתותה בפסח משום דהגוי אין עושה. בזה שום איסור אבל ישראל חשוד שמאכיל לבהמתו חמץ בפסח כוודאי אסור כמו שהסכים בשע"ת ושם הארכתי בטעם הדברים. ואם רק קודם שעה ששית אכלה חמץ בוודאי מותר אפילו בישראל חשוד. כן נראה לפענ"ד ואחתום בברכה המשולשת דברי רבך הפורס שלומך. הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רכ"ג בנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"א בחקרו על דין חמץ נוקשה בער"פ ושם בתוך הדברים כ' דבעשה לא גזרו ובלאו תליא בפרש"י. ביבמות דף קי"ט ע"א דפי' דהא דאמר רבא שם. מאי לי איסור לאו או כרת הוא דווקא בחששא. אבל בגזירה התירא אטו איסורא נראה לו בלאו לא גזרו. ובאיסור חמור גזרו ועיין במל"מ בפ"א מיו"ט דין י"ז הביא כמה מקומות הסותרין עצמן בזה והנה בדבר שאסרו חכז"ל משום חששא. ס"ל לרבא מאי לי איסור לאו או כרת ואי קי"ל בזה כרבא אינו מבואר. עיין בנוב"י שם. ומהרי"ק שורש ע"ב שהביא המל"מ שם. ולכאורה קשיא לי איך סובר רבא בחששא דאין לחלק ופי' שם במל"מ. דהכוונה דיש להתיר גם באיסור כרת משום חזקה. וקשה לי טובא על מ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות ד"ה ראיתי להפנים מאירות וכו' שכ' שם להוכיח דרבא דאמר בחולין דף קל"ד. ס' איסורא לחומרא. היינו באיסור מיתה. לא מוקמינן אחזקה. וא"כ מאי פריך ביבמות שם. מאי לי איסור לאו וכו'. הא שפיר מחלקינן באיסור לאו מוקמינן אחזקה משא"כ באיסור מיתה או כרת: ונראה לישב בזה קושית המל"מ שם על המהרי"ט בתשובה. שכ' מסוגיא דיבמות הנ"ל להוכיח דגם בלא חזקת היתר. אין לחלק בין לאו לכרת והקשה המל"מ התם ביבמות. איכא חזקת היתר ולהנ"ל י"ל דקשה לי'. אם מצד חזקה קשיא לי' א"כ האיך מצינו לענין חזקה. לחלק בין איסור מיתה וכרת לאיסור לאו. וע"כ גם בלא חזקה קשיא לי'. מיהו זה אינו דלפי"ז אדרבה. כ"ש דקשה טובא איך פשיטא לי' להש"ס דאפילו בלי חזקה אין לחלק בין לאו לכרת ובחולין דף קל"ד. אמרינן אפילו בחזקה איסור מיתה מחמירין וגוף קושיא הנ"ל על המהרי"ט לא הבנתי דוודאי שפיר הכריח המהרי"ט: אי ס"ד בלי חזקה יש לחלק מה"ת בין איסור לאו לכרת. דבאיסור לאו ספיקא להקל. ובכרת ספיקא להחמיר א"כ פשיטא דכ"ש שיש לחלק מדרבנן. בין איסור לאו לכרת. אפילו בהדי חזקה. וא"ש דברי מהרי"ט אבל קשיא קושייתי. ואין לומר דהפירוש בש"ס הוא להיפוך דמה לי איסור לאו דגם באיסור לאו יש להחמיר והטעם הואיל ואפשר שיתברר לבסוף. ועתיד להתגלות דעבדי איסורא שיבואו ממדה"י ויתברר שנתעברה. ובזה נמי יש לדחות דברי מהרי"ק דהרי היכא דאפשר שיתברר בכל מקום ספיקא להחמיר ושפיר קשיא לי' מאי לי איסור לאו דגם בלאו יש להחמיר. מיהו זה אינו. דא"כ איך פריך מינה ביבמות. דף פ"ב ע"א מהא דאמר רבה וכו' בדאורייתא מ"ל איסור לאו וכו' הא דווקא בנידון זה דאשה שהלך בעלה וצרתה למדיה"י כו' אמר רבה אלא ע"ס דאין לחלק והדרא קו' לדוכתא: והנראה לפענ"ד דסברת רבא כיון דיש לן חזקה ומיעוט ולפי ס"ד דהשתא רוב ומיעוט. כהדדי נינהו. והוי לי' כפלגא ופלגא ומן הדין אוקי אחזקה. ואפילו אם יתברר שלא הי' כן וייבם אשת אחיו שלא במקום מצוה. מ"מ איהו כתורה עביד והוא אנוס עפ"י דין תורה דהדין הוא דאזלינן בתר חזקה ולא מקרי שגגת כרת. דאין כאן שגגה שהרי כדין עשה ואין צריך קרבן כפרה לזה עפ"י דין תורה ואם נימא דאעפי"כ ראו חכז"ל להחמיר דאולי הוא שלא כהחזקה. שוב לא הוי שגגת כרת. ומה לי איסור כרת או איסור לאו. זה כוונת רבא. וא"כ שפיר פרש"י. אבל היכא דהוא סייג שלא יבוא לידי איסור כרת. בוודאי מצינו דכל דחמיר איסורו עשו לו סייג טפי וראוי לגזור טפי שלא לבוא לידי איסור כרת. מאשר כדי שלא יבוא לידי איסור לאו ובזה מיושב נמי מה דפריך הש"ס ביבמות פ"ב מהא דרבא. דגם התם מיירי שכבר נתבטל ברוב וא"כ דימה הש"ס שפיר כמו דאמרינן הכא כיון דיש לן חזקה המתרת. ומסלק האיסור כרת. שוב אין לחלק בין לאו לכרת. וה"נ ביש לן רוב המתיר והמסלק האיסור כרת. אין לחלק בין לאו לכרת. דרוב לא גרע מחזקה ובזה מיושב קושית התה"ד סי' ר"נ שהקשה על רש"י הנ"ל מיבמות פ"ב הנ"ל: ועפי"ז יש לומר. דכל זה היכא דהספק לא בא ע"י גרמתו אבל ספק המבואר בחולין דף קל"ד שלא נודע אם קודם שנתגייר או אחריו שבא מכח פשיעה. או חסרון זהירות או שכחה דנקרא לפעמים פשיעה. כמ"ש המג"א בסי' תקכ"ז ס"קו ואז כיון דתחילתו בפשיעה אם נסמוך אח"כ על החזקה ויתברר אח"כ שלא הי' כמו שהי' החזקה. נהי דסופו באונס עפ"י דין תורה מ"מ כיון דתחילתו בפשיעה שפיר מקרי שגגת כרת וצריך כפרה וכעין זה איתא בשבועות דף י"ח ע"א. ועיין בש"ש שמעתתא א' פרק ג'. ולכך שפיר יש לומר ולחלק בין איסור לאו לאיסור מיתה וכרת ונכונים דברי הפרמ"ג הנ"ל. ובוודאי בכה"ג אפילו אם לפעמים לא יהא לו פשיעה. אלא אונס ע"י אחרים. מ"מ כבר נודע דרך חכז"ל. דלא פלוג רבנן. ולכך אמרו בכה"ג ספק איסורא לחומר': (ובאמת אמרתי שבזה יש לישב קושית הפ"מ. שהובא בפמ"ג שם ואין צריך לומר כמ"ש הפמ"ג דאיסור מיתה שאני אלא משום דבא הספק ע"י פשיעת והוי כמו מבטל איסור לכתחילה. דאין סומכין על הרוב ה"נ אין סומכין על החזקה. היכא דגורם