מהר"ם שיק אורח חיים קסא

החמץ בע"פ ונותנו למקום הפקר אפי"ה אסור לאחה"פ לר"י משום דחיישינן להערמה. וג"כ קשיא כנ"ל על הפמ"ג מיהו התם איכ"ל דלא אמר בפירוש דהוא מפקיר אלא שהניח החמץ במקום הפקר ועיין קרבן עדה שם שכ' דהערמ' הוא דשמא לא הפקיר ואמר שהפקיר. אבל אם הפקיר בפני ג' ואמר לפניהם דהוא הפקר כדקי"ל דבעי' שיפקיר בפני ג'. ובכה"ג שפיר איכ"ל כהפמ"ג דהוי הפקר. אף דאין לבו עמו אבל כאן בשמעתין (דנדרים דף מ"ד הנ"ל) בוודאי מיירי שהי' מפקירו כדין. ואפי"ה אמרי' דאינו הפקר משום דאולי הי' רק בערמה ולא הפקירו בלב שלם הרי להדיא דלא כהפמ"ג. וקשיא על הפמ"ג: ונראה לפענ"ד דלעולם איכ"ל כהפמ"ג. והר"ן יישב זה במתק לשונו דהרי כתבו התוס'. ר"פ השולח דדברים שבלב: דרגלים לדבר וכו' לא מקרו דברים שבלב וכ"כ הר"ן ר"פ האומר: וא"כ כאן שהיו רגילין הארמאין להפקיר בהערמה. א"כ הוי דברים שבלב דמוכיחין כיון שהי' ידוע שדרכם לעשות כך ולכך שפיר אמרי' דאם הי' באמת כן דעתם. לא מקרי דברים שבלב. ולא הוי הפקר. ושוב כ' הר"ן שפיר. דאפילו אם הי' מפקירין לגמרי באמת ג"כ לא הוי הפקר כיון דאינו ברור לנו שהפקירו בלב תמים לא דמי לשמיטה ולא הוי הפקר ולפי"ז נוכל לומר. דזה דווקא בדבר דשייכא בי' מעשרות וידעינן דרגילו לעשות בהן בערמה אז אמרינן דאינו מועיל הפקירו אבל בשאר מטלטלין דלא רגילו להערים בהן. אפילו אם באמת הערים, הוי דברים שבלב. ואזלינן בתר אמירת פיו. כן נראה לפענ"ד. ושפיר צדקו דברי הפמ"ג בפקפוקו: מיהו י"ל על קושית הר"ן דהנה לכאורה יש לפקפק על דברי הפמ"ג שכ' דאפילו חישב בלבו להערים אינו מועיל: משום דדברים שבלב אינם דברים. די"ל דזה שייך אם הדברים סותרי' לגמרי. את הדיבור בפיו. אבל כאן שאמר סתם הפקר. ובכלל הלשון הזה אפשר שנכלל גם הפקר לזמן והפקר לזמן. מקרי ג"כ הפקר. וא"כ אם בלבו הי' רק להערים: נהי דעל שעה מועטת הדברים שבלב סותרין הדיבור בפיו מ"מ נימא דלאח' שעה לא והי' הפקר. דעל לאחר שעה אין הדיבור סותר המחשבה. דהרי לא אמר שיהי' הפקר לעולם אבל באמת נכונים דברי הפמ"ג וכמ"ש הר"ן בעצמו. בנדרים דף כ"ח דדווקא במקום אונס דיש רגלים לדבר דאין אוסר עליו אלא לזמן ולכך אמרינין דאם נדר לאונסין או להורגין נאמן לפרש דבריו ולומר דלא הי' כוונתו אלא לזמן מועט: אבל אם אין רגלים לדבר וגם הוא אינו מפרש דבריו אמרינין אם נדר לאסור לעולם משמע וה"ה אם נדר להפקיר מסתמא לעולם משמע ושפיר יש לומר דאין הדברים שבלב מבטלין הדברים שאמר בפיו והוא הדין היכא דלא אמר בפיו. שמפקיר על שמנה ימי הפסח ואז בוודאי מהני ההפקר. ועמדה קושית הפמ"ג. דלא שייך בכה"ג הערמה. כן נראה לי בכוונת דברי הפמ"ג ובזה מובן היטב דברי הרדב"ז הנ"ל דאם הפקר כדינו. ואמר בפיו דמפקיר רק לשמנה ימי הפסח אינו מבואר אם הפקר כה"ג מועיל. ונהי דאיכ"ל משום ל"פ וכיוצא בזה וכו' מ"מ א"ש דברי הרדב"ז: תשובה רכ"א עוד להנ"ל מה שכתבת על דברי הכ"מ בפ"ה מה' נדרים שכ' שם לתרץ קושית הראב"ד דהקשה אמאי יהיו הגידולין אסורין בקונמות. וכו' עיי"ש ותי' הכ"מ דבנדרים וכו' ובתרומה. אפשר משום דהוי דשיל"מ וע"ז תמה הלח"מ שם טובא דמבואר בש"ס. דתרומה לא הוי דשיל"מ ועוד למה בע"ז דחמירא. מ"מ זוז"ג מותר והוא הוסיף להקשות. הרי הכ"מ עצמו כ' גבי חמץ דדווקא באבוקה כנגדו אסור וא"כ ע"כ סובר דגם בדשיל"מ זוז"ג מותר כדאיתא במג"א סי' תמ"ה סק"ה. ובאמת גם אני הקשיתי דדברי הכ"מ סותרין עצמן שכ' בפ"ח מה' ע"ז ה"ו. הטעם דבע"ז הוא משום דהוי זוז"ג. הא ע"ז הוא אסור במשהו וכבר כתבתי בזה באריכות בחידושי: ונראה לפענ"ד דהנה זוז"ג דס"ל להכ"מ הנ"ל. דבדבר שיל"מ אסור. הרי בדבר שיל"מ. קי"ל בביצה דף ד' ע"ב היכא דמקלי קלי איסורא גם בדבר שיל"מ מותר וא"כ ע"כ דברי הכ"מ אמורים רק היכא דהאיסור בא מכח הפרי והפרי לא מקלי קלי. ונהי דנעשית עפר. מ"מ ע"כ ס"ל השתא דאפילו בכה"ג מקרי עכ"פ חלופי איסורי הנאה דאסור אם אין כאן זוז"ג ממילא אפילו יש זוז"ג מ"מ כיון דהוא דבר שיל"מ אסור היכא דלא מקלי קלי איסורא וכל זה שייך בגידולין אבל שם באו"ח סי' תמ"ה דמיירי באפה אצל איסור דהדבר הנאכל הוא היתר אלא שנאפה ונגמר ע"י עצי איסור וזה מבואר שם בביצה דף ד' מקלי קלי איסורא ואז מותר זה וז"ג אפילו בדבר שיל"מ וכן אני אומר. בשוחק וזורה לרוח. דכ' שם הכ"מ דהטעם משום זוז"ג הוא משום דהדבר הנזרע הוא היתר רק דגדלה מכח איסור. דהיינו הזבל של ע"ז: וזה דמיא לעצים שאפה בהן פת. דג"כ מקלי קלי איסורא. ואז אפילו בדבר שיל"מ מותר אם יש זוז"ג ואתי שפיר דברי הכ"מ. שהביא המג"א בסי' תמ"ה הנ"ל: אבל דברי המג"א צריכין ביאור שכ' הטעם משום דהוי במשהו קשה קצת. דמאיזה טעם יהא זוז"ג אסור במשהו משום דהוי בדבר שיל"מ הרי היכא דמקלי קלי איסורא אפילו בדבר שיל"מ זוז"ג מותר מיהו בלא"ה דברי המג"א תמוהים. וכבר הקשו עליו הרי הש"ע שם מיירי. דאם אפה בחמץ בע"פ ובע"פ. כ' הב"י בעצמו בסי'. תמ"ז. דאינו אוסר אלא בששים וא"כ בטל ואיך כ' המג"א דהוי במשהו ובימי חרפי אמרתי לישב דברי המג"א דהנה המחבר לא ס"ל דחמץ יהא מקרי דשיל"מ משום דס"ל כהמרדכי דדבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה לא מקרי דשיל"מ וע"כ הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילו אינשי מיני' ואיסור כרת. ואיסור כרת. ובזה תליא או ע"פ. ג"כ אסור במשהו דאם הטעם משום דלא בדילו מיני' ואיסור כרת א"כ בער"פ דליכא כרת. אינו אוסר במשהו אבל אם הטעם דחמץ במשהו משום דשיל"מ א"כ אף בער"פ אסור במשהו ולפי"ז למאי דקי"ל בחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאח"ז וא"כ אם ישרף החמץ ואפה אצלו פת בשעת שריפה. ואסור הפת משום דיש שבח עצים בפת מ"מ לשנה הבאה. לא יהא אסור. דלא גרע מחרכו קודם זמנו וא"כ הוי דשיל"מ לכ"ע וממילא אף בער"פ אסור. במשהו לכ"ע דלשנה הבאה לא יהא חוזר לאיסורו כמ"ש לעיל וא"כ שפיר כ' המג"א הטעם. משום דהוי במשהו: אף דמיירי בע"פ. ועכ"פ מיושב בזה קושיתי על הכ"מ שכ' דבעינן דווקא אבוקה כנגדו. ומשמע דס"ל דזוז"ג מותר אפילו בדבר שיל"מ ולהנ"ל ניחא דהרי מיירי בער"פ וכבר כתבתי דלהכ"מ היכא דמקלי קלי איסורא אינו אסור משום דשיל"מ ואתי שפיר. ולעת עתה מצאתי סברא זו מרומז בס' יד אפרים שפי' כן כוונת המג"א וברוך שכוונתי: ולכאורה, קשה זה על המג"א כנ"ל. דהרי מבואר היכא דמקלי קלי איסורא אינו אסור משום דשיל"מ ואפשר להסביר דברי המג"א. די"ל דסובר דהטעם. דהיכא דמקלי קלי איסורא. בטיל אפילו בדשיל"מ הוא מטעם שכ' התורת חטאת על מין בשא"מ משום דאין שמו עליו ע"כ נתבטל ובחמץ אפילו שלא במינו אסור משום גזירה דבמינו. וממילא חזינן דבחמץ. דאפילו אם אין שמו עליו. אעפי"כ אסור במשהו. א"כ גם לענין מקלי קלי. לא שייך להתיר אצל חמץ כן נראה לי. בטעמו של המג"א: והנה מ"ש הכ"מ שם דתרומה מקרי דשיל"מ בוודאי כי קשים דבריו. כמובא לעיל. ולי קשה עוד על קושית הראב"ד שהקשה למה יהיו הגידולין בתרומה אסורין. הרי הוי זה וזה גורם. וזה תמוה לי טובא. הא אמרינן בשבת דף י"ז ע"ב דגידולי תרומה אסורין הן מי"ח דבר שגזרו בו ביום משום דשמא ישהה לה עד זמן זריעה ובתוך כך יבוא לידי תקלה וא"כ מאי הקשה הראב"ד: ונראה דהא דגידולי תרומה אסורין משמע סתמא. בין אם נזרעה ע"י ישראל או זרען כהן וגזירה דשמא משהה לה נראה דשייך דווקא בכהן שישהא לטובת עצמו לזרעה אבל בישראל מסתמא לא חיישינן לשמא ישהה. דהרי מצווה ועומד ליתנה לכהן. וגם חמרו חכז"ל בירושלמי דחזקה דאין הגורן מתעקר עד שיתן תרומה וגם אמרו שם. דאין ישראל נחשד. להחזיק התרומה לעצמו שהרי חם הי' רוצה הי' יכול לפטור את הכרי בחטה אחת. וא"כ קשה למה סתמו ואמרו גידולי תרומה תרומה. ומשמע אפילו בידי ישראל כגון שנתערב לו או שזרע תרומה בשוגג ואמאי אף אם זרען ישראל אסור הא לא שייכא אצלן הגזירה. זה הי' קושית הראב"ד לדעתי וע"ז תירץ הכ"מ דממנ"פ. דביד ישראל אפשר לתשולי עלה ואע"ג דאמרינן שם בנדרים כיון דאין מצוה לתשולי. לא הוי דשיל"מ נראה דבכה"ג בישראל דלא קיים עדיין מצות נתינה לכהן. א"כ הו"א דאיכא מצוה לתשולי. והיכא דאיכא מצוה לתשולי. א"כ הוי דשיל"מ וא"ש וממילא גם הקושיא שהקשה מפסחים דף כ"ז בשאור של חולין ותרומה דאמרי' דצריך שיהא בתרומה לחוד כדי להחמיץ דאל"כ הוי זוז"ג והקשה הרי להכ"מ תרומה הוי דשיל"מ וא"כ לא מהני זוז"ג ולפי הנ"ל לא קשה מידי. דשם מיירי לאחר שנתנה לכהן ולאחר שבא ליד כהן לא הוי דשיל"מ. כדאמרינן ביבמות פ"ב יעויי"ש: תשובה רכ"ב עוד להנ"ל מה שכתבת בענין מתנה ע"מ להחזיר דקי"ל באו"ח סי' תמ"ח. דאינו מועיל לענין איסור ב"י וכ' שם המג"א דהוא רק חומרא בעלמא. והשיג שם על הרדב"ז. דרצה לומר דמדינא עובר כיון דהברירה ביד גוי ולא מחוסר ממון ואמרינן הואיל והמג"א כ' אדרבה כיון דאין הברירה ביד הישראל. ממילא החמץ ממש של גוי. וע"כ דרק משום חומרא. לא מהני מעמ"ל ומע"כ כ' דתליא