מהר"ם שיק אורח חיים קס

לאיבוד אז ממנ"פ מותר דלמג"א בלא"ה נמי מותר. אפילו באכילה ולהח"י לשיטתו מותר ע"י השלכה לים המלח. מיהו גם זה אינו ברור דהפר"ח כ' דדווקא דבר שאיסורו בפסח הוא רק מדרבנן. ובשאר איסורים אופן איסור כזה אינו אוסר בזה מקילין לאחר שעבר עליו הפסח אבל אם עלין האיסור הוא בענין שגם בשאר איסורין. שאינם מעניני פסח הי' אוסר איסור כזה בזה לא הקילו בו אחר הפסח ואפשר לצדד עוד ולומר דמותר לכ"ע אם כתב בשטר המכירה כדרך שתיקנו הגאונים דשם הנוסח בתחילה שמוכר כל חמץ בכלל וכל דבר שיש בו חשש חימוץ. אלא שאח"כ כשפרט כל החמץ וסכום דמי המכירה לא הזכיר את הגורקען ופסיקת דמיהן. איכ"ל שפיר דגם זה הי' בכלל המכירה כמבואר בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ומחמת כל הצדדים הנ"ל יש להתיר לכל הפחות בהנאה כן נראה לפענ"ד ומעלתו ני' הוא בפנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אחר החקירה ואחתום בברכה. ידידו הדור"ש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רי"ט בעזה"י יום ו' עש"ק פ' במדבר שנתרל"ז לפק חוסט יע"א החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה כש"ת מוה' זוסמאן סופר ני' האבדק"ק האלאש ני': מה ששאל מעלתו ני' ממני להודיעו חוות דעתי. ע"ד אחד שהי' חייב לישראלים ולאינם ישראלים ולא הי' בידו לשלם והסגירו שופטי העיר את החנות. ובתוכו הרבה חמץ. ובמג"א סי' תמ"א כ'. במשכון שהמלוה עובר עליו. והטו"ז בסי' תמ"ג כ' שהלוה עובר ובתשובת מהרי"א בססי' כ"ג כתב שהמלוה עובר שהוא קונה המשכון ע"י הערכאות ופלא בעיני מעלתו דבמאי קנה המלוה וגם מ"ש שהמלוה ימכור איך אפשר זאת בשלמא בפקדון דקי"ל בסי' תמ"ג דהנפקד מוכר החמץ היינו שנותן החמץ ליד הגוי הלוקח אבל כאן איך יכול למכור. ולכך נראה למעלתו שהמלוה אינו עובר דנהי דבע"ח קונה משכון היינו אם עשה בו איזה קנין אבל בלא קנין לא מצינו שקונה אלא הלוה חייב לבער. ורק שהוא הי' אונס מ"מ לאחר הפסח מן הראוי שיהא אסור כחמץ שעבר עליו הפסח שאסור אפילו באונס כמו שהאריך במקו"ח. שהי' הלוה יכול למכור ולמעלתו נראה דאינו יכול למכור דהוי כגזל ונתיאשו הבעלים כן הי' נראה למעלתו: לפענ"ד נראה לפי מה שמבואר בחו"מ בסי' ק"ד סעי' ד': דכשסגרו החנות של הלוה דלא מקרי גבוי ובע"ח המוקדם. ג"כ יש לו חלק במה שבחנות. ובתשובת הרא"ש כתב הטעם משום דלא שמו החפצים לא סמכי' דעתי'. ולכאורה קשה למה צריך הטעם משום דלא שמו תיפוק לי' משום דלא משך ומלוה אינו קונה. וצריך לומר. דהב"ד הם שלוחים של המלוה וכיון שהדין שיכולים לסגור את החנות פקע על זמן ההוא הכח של בעל החנות והב"ד קנו את החנות לאותו זמן כאלו הם שלוחי המלווין והקנין הי' ההסגר דשכירות קרקע נקנה בכסף. ובשטר ובחזקה וקנו הב"ד ע"י הנעילת דלת. שנעלו וסגרו החנות גם המטלטלין אשר שם בחנות. אגב שזכו בקרקע מכח שליחות המלוין. וא"כ הי' אפשר לומר דהמטלטלין יהיו כגבוי. ע"כ נתן הטעם כיון דלא הי' שומא על החפצים לא שייך בי' כגבוי וזה שייך לענין דלא יהא כשלו ממש אבל אכתי נשאר להם למשכון דמשכון א"צ שומא והוי כאלו משכו הם המשכון שלא בשעת הלוואתו וקונין לכ"ע כן יש להוכיח מלשון הרא"ש בש"ע: וזה. שייך אצל דייני' ישראל אבל בדייני גוים דנהי דקי"ל שם בסי' ק"ד בסעי' ב' דדיניהם דין. בדבר שעשו ופסקו כדין וכמנהג ודינא דמלכותא דינא. וכן פסק בסי' ס"ח. ויש לעיין בחו"מ סי' שי"ט דיש בזה פלוגתא במקצת אבל לענין שליחות וודאי לא שייך אצלם דקימ"ל דאין שליחות לגוי וא"כ לכאורה בכה"ג לא זכי המלווין מיהו הרי הש"ע ביו"ד סי' קס"ט פסק לחומרא. כדעת רש"י דיש שליחות לגוי וא"כ ה"נ אפשר לומר. דלחומרא מדרבנן הוי כשל המלווין. בתורת משכון. וזה נראה לי הטעם של תשובת מהרי"א הנ"ל וא"כ לפי הנ"ל שפיר י"ל דמדרבנן גם המלוה עובר עליו שהרי הוא. ג"כ באחריותא מדינא דמשכון. דתפסו בחובו: ואם יאבד. או יהא נשרף כיון דאין מלוה משתלם ממקום אחר. הרי יפסיד את חובו וא"כ נראה דנהי דהדין דהחפצים המונחים בחנות הם של הלוה מ"מ גם המלוה עובר בב"י דמסתמא ניחא להו בשליחות דשופטים. דהרי זכין לאדם אף שלא בפניו וכ"ש בפניו ובידיעותו וכיון שעיקר המשכון עדיין של הלוה דהכי קי"ל דמכאן ולהבא הוא גובה ויכול הלוה לסלקו למלוה בזוזי וא"כ הרי יכול הלוה והחיוב עליו למוכרו אע"ג דאינו יכול למסור לגוי אשר יקח ממנו. מ"מ הרי אנו מוכרין באגב קרקע וא"כ יכול להקנות להגוי איזה מקום בקרקע, ואגב הקרקע הרי יכול להקנות לו אפילו החמץ שיש לו במדינת הים ומכ"ש הכא: וכיון דהגוי ישלם לו בעד החפצים שמכר לו. ובאותו מעות יכול לסלק להמלוה א"כ ל"ד לגזל ולא נתיאשו הבעלים דאין הנגזל יכול להקדישו. משום דאינו ברשותו דהיינו דווקא בגזילה דהדבר שנגזל ממנו. אינו ברשותו אבל המשכון דהמלוה לא חשיב עליו רק כנפקד וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כי החפץ שלו הוא. ואדעתא דהכי תפסו לי' כדי שישלם להמלוה: את מה שחייב לו שפיר יכול הלוה למכור כדלעיל או המלוה יכול למכור ברשות הלוה אי מצד משיב אבדה ומצד זכי' אבל עתה שנא מכרו שום אחד לכאורה נראה דיש לו דין חמץ. שעבר עליו הפסח. דאסור בהנאה מיהו אפשר לצדד. עפ"י מה שכ' הח"י. בסי' תמ"ח סעי' ג'. להתיר אם הי' אונס כל ימי הפסח וביטלו וגם יש לדמות קצת לחמץ שנפלה עליו מפולת שהביא המג"א בסי' תל"ג סקי"ז. דמותר דכיון דלא גרע מנפל עליו מפולת דמה לי אם אינו יכול לבערו מצד מפולת ומה לי אם הוא סגור ומוסגר ויש כדמות ראי' מאו"ח סי' שצ"ד ס"ג דהעירוב שהוא במגדל. ונאבד המפתח. הוי כמו שנאבד העירוב: ויש ג"כ לצדד דכיון דאמרנו דנפקע זכותו. על אותו זמן של הפסח מן החנות. ולא הי' החמץ בביתו ובגבולו: וכבר האריך השאג"א בסי' פ"ג דאם הוציא קודם הפסח. חמצו מרשותו אינו עובר עליו ונהי דהי' יכול למכרו וכמ"ש לעיל כיון דמ"מ לא הי' אפשר לבערו והרי ביטל החמץ כדינו איכ"ל דבכה"ג לא קנסו ולכך אם יש הפסד מרובה יש לסמוך על המתירין לבטל ולערב החמץ ההוא ברוב כן הי' נראה לי לדעתי. ואתה מבפנים ואין לדיין חלא מה שעיניו רואות והנראה לי הודעתי לך. דברי רבך החותם בברכה המשולשת יהי ה' עמך ויברך אותך ואת ביתך ידידך הדורש שלומך: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"כ בעזהי"ת יום ג' פ' קדושים שנת תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א: החיים והשלום וכל טוב לכבוד תלמידי הרבני האברך המופלא ומופלג בתורה מוהרר יעקב שלום סופר ני' יושב בשבת תחכמוני בעיר מונקאטש יע"א: מכתבך קבלתי קודם פסח העבר וראיתי ח"ת שכ' ואני מונע א"ע מלהשיב לשואלי דבר. כי אני אדם חלוש ודי לי להפקיע א"ע ואעפי"כ אני משיב כעת למעלתך כיון שכתבת לפקפק על מה ששמעת ממני בענין מתנה ע"מ להחזיר ולזאת אני משיב לך על כל דברי האגרת מה שהקשית על דברי הרדב"ז בתשובה סי' תל"ו. שנסתפק אם רשאי להפקיר חמץ קודם זמנו. ולחזור ולזכות בה אחר הפסח. והשיב שאין דעתו מסכמת להתיר שיבוא לידי איסור חמץ. שאין מפקיעין חותו לגמרי וכ' שלא ראה אחד מהפוסקים שהתיר והקשה מעלתך הלוא הוא ירושלמי מפורש בפרק אלו עוברין וז"ל הפקיר חמצו בי"ג. מהו לאחר הפסח ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ומסיק דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה. והובא ברא"ש ופוסקים וממנו הדין המובא בסי' תמ"ח סעי' ה': בגוף הקושיא כבר אמרתי בחידושי בנדרים דף מ"ד ע"ד הפמ"ג באו"ח ססי' תמ"ח שכ' דאם ביטל והפקיר אף אם לא הי' לבו עמו אם אין החמץ ברשותו אינו עובר עליו והוי ביטול וכן הוי הפקר דדברים שבלב אינם דברים. ואפילו להרמב"ם דחשבי' לי' נדר ובעינין בענין נדר פיו ולבו שווין הא קימ"ל ביו"ד סי' ר"י. דהיינו דווקא אם הי' דעתו לומר פת חטים ואמר פת שעורים ולא הי' דעתו לדבר כן הוא דמקרי אין פיו ולבו שווין אבל אם רצה לומר דברים אלו שהוציא מפיו. אלא שדעתו הי' בהיפוך מדיבורו בכה"ג אזלינן בתר דיבור. ומקרי פיו ולבו שווין עיי"ש וכ' שלכך כ' הרמב"ם דהפקר הוי כנדר. ללמד לנו זאת דכשם דבנדר אזלינן בתר הדיבור כן הוא בהפקר. ולכך כ' הרמב"ם דחסור נחזור בו. דהיינו אפילו אם יאמר דלא הי' לבו עמו. והי' דעתו נחזור ואפי"ה אינו מועיל. דאזלינן בתר הדיבור: ולכאורה קשה סוגיא דשמעתין (נדרים דף מ"ד) דאמרינן תוך ג' אינו הפקר משום הרמאין שחין דעתם עמהם ומה בכך מ"מ הוא הפקר ובוודאי חי אמרינן כהפירושים הראשוני' כפי' המאירי או כפי' הר"ן שהבאתי לעיל א"ש. חבל לפי דעת הרשב"א קשה אע"ג דאיגלאי מלתא מ"מ הוי הפקר וכן לפימ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכ' שגם הר"ן נראה דסובר כן דלדבריהם. מוכח לכאורה. שאם לא הפקירו בלב שלם. אינו הפקר וקשיא על הפמ"ג הנ"ל וכן קשה מהא דאמרינן בירושלמי ר"פ כל שעה דאם הפקיר