מהר"ם שיק אורח חיים קנט

הרמב"ם. דאף ביבש שייך לענין שבת חיוב תלישה ועיי"ש במחהש"ק שהביא מה שהקשו על המג"א. ועיי"ש בסעי' י"ב. ולפי הנ"ל. איכ"ל דהרמב"ם מיירי בספק יבש דאיכא חזקת קטנות אבל אם בוודאי אינו יונק מקרי תלוש וצריך שמירה. כן נראה לפענ"ד נכון דברי רבך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רי"ח ב"ה יום ו' עש"ק פ' אמור תרל"ז לפ"ק החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה כש"ת מו"ה משה כ"ץ נ"י בק"ק טערעבעש יע"א. מכתבו קבלתי בשבוע העברה. ושם נשאלתי על דבר מה שאירע שאחד מכר חמצו כדינו רק שכח חביות אחת של קישואין (הנקראים אימארקען או איגערקעס או גורקען) שהיו כבושים בחומץ שנעשה משפירעטוס ולא נודע לו עד לאחר הפסח ונשאל מעלתו אם הם אסורים כשאר חמץ. שעבר עליו הפסח או לא. ומעלתו נ"י האריך מאוד. לצדד צדדים להתיר והנה צד א' כ' דהשפורעטוס עצמו במקום שרגילין לעשותו ממיני קטניות. או מתפוחי אדמה ואין נותנים שם חמץ אלא מאלץ הצריך לזה. בערך חלק העשרים. ואפי' אם לא נודע אם נעשה מדגן. או ממיני קטניות. כיון דידעינין דמקצתן עושין ממיני קטניות יכולין לתלות להקל כמבואר ביו"ד סי' קי"ד עכ"ל ובאמת מתחלה. אנו צריכין לדון על השפירעטוס שלנו אם הוא חמץ גמור וכבר ביאור מרן הגאון זצ"ל בחס"ת חאו"ח סי' קל"ג בשם פוסקים אחרונים: הח"צ. והספר באר יעקב. די"ש הנעשה מתבואה היא עיקרו וגופו של חמץ אמנם אף אם נעשה משאר מיני קטניות או מתפוחי אדמה כגון ערדע"פפע"ל הי' צריך לשער אם הם הרוב כנגד המאלץ שנתערב עמהם ואפילו אם הרוב אינו חמץ. כ' מרן הגאון זצ"ל דמ"מ אי אפשר שיתבטל החמץ בין הרוב של שאר המינים. דכל זמן שהוא בעין. הרי ניכר כל א' בפ"ע ולא שייך ביטול אלא כשעולה הזיעה מזה ומזה. והרי אז עיקר ביאתם לעולם ע"י תערובת וכבר כ' המרדכי. בסוף חולין דאם תחילת ביאתם ע"י תערובת אינו בטל ולפימ"ש המל"מ רפ"א מה' אה"ט משמע דהוי מדאורייתא וכבר הביא הפמ"ג זה בש"ך ובטו"ז ביו"ד סי' י"ד סקי"ב ובטו"ז שם סק"ז: ובלא"ה אפילו לא נימא כדעת המרדכי הנ"ל מ"מ כיון דהתערובת הוי מין באינו מינו ולפי הנראה דאין טעם הזיעה העולה משאר מינים. שוה בטעמא לטעם העולה מן התבואה וא"כ אפילו הוי רוב מ"מ הרי כתב הש"ך בסי' צ"ח. דאזלינין בתר טעמא ולא בתר שמא ואע"ג דהזיעה העולה מהמאלץ ומשאר מינים שווים בשם דלכולם בשם י"ש יקרא מ"מ לענין ביטול אזלינין בתר טעמא ולפי הנראה אין הטעמים שווים כל הנ"ל העיר מרן זצ"ל שם בתשובה וכ' אלא א"כ יתברר דיש להם טעם אחד וזה לדעתי נמנע. ואפילו הוי ספיקא הוי ספק דאורייתא דהרי אין לוקחין משאר מינים כולי האי שיהא ששים כנגד החמץ. ע"כ אפילו הוי ספק. אם טעמם שוה הוי אסור לדידן מה"ת ואפילו אם נדון בזה דין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק מדרבנן מ"מ הא כ' הפרי מגדים ביו"ד סי' י"ד בטו"ז סק"ז. דהיכא דהספק במציאות אפילו בדרבנן אסור ובלא"ה כיון דהוא משום קנס על מה שעבר על ב"י. א"כ העיקר תלוי. אם הי' בפסח עיקרו מדאורייתא וגרע ממה שהביאו הפוסקים. דכל שתחילתו דאורייתא אפילו נעשה ע"י גלגול רק דרבנן לא אמרינין בי' ספיקא לקולא וכ"ש הכא: ועכ"פ. נראה די"ש אפילו נעשה גם משאר מינין אפי"ה אסור מה"ת משום חמץ. ומ"ש מעלתו לשיטתו דבוודאי נתערב בשאר מינין מותר וזו כיון דאיכא מקצת שורפי יין שרף. משאר מינין א"כ תלינן דגם הי"ש שאנו דנין עליו הי'מהנעשה משאר המינין כמו דקי"ל ביו"ד סי' קי"ד סעי' י' בהגה"ה שם וזה אינו חדא דלא אמרינין כן. אלא באיסור דרבנן דאז אנו אומרין שאני אומר וכו' אבל לא באיסור דאורייתא ובנידון דידן יש חשש דאורייתא בפסח עצמו וכדלעיל דאזלינן בתר פסח או משום דהוי ספק במציאות. לא אמרי' בי' שאני אומר לתלות להקל ותו דאפילו בדרבנן לא תלינן. אלא היכא דאפילו אם נתיר כולם לא יהי' בוודאי איסור כמו במחבואה בכתובות דף כ"ז וכמו שביאר היטב במל"מ פ"ב מהלכות חו"מ ה"ט. דדווקא בבאו לשאול בב"א ואם נתיר שניהם הוי כסתרו אהדדי אז לא אמרינן שאני אומר ורק אף היכא דנתיר לכולם לא הוי סתרו אהדדי אז אמרינן שאני אומר עיי"ש ומבואר מזה שהשפירוטעס הזה אנו מחזיקים אותו לחמץ גמור: ועתה נבוא לנידון השני לדון מה דין החומץ לפי מ"ש מעלתו שנוטלין שמנה מדות שפירוטעס. למאה מדות מים. ולפי"ז אם נעשה השפירוטעס רק מתבואה בוודאי אין בהיתר ששים ומ"ש מעלתו לצדד. דיש לומר דדינו כיון דבטל בששה חלקים. כדקי"ל ביו"ד סי' קי"א וכ' מעלתו דלפי הנראה לו. דיין שרף בטל בששה חלקים. וא"כ הי' בטל אפילו אם השפירוטעס כולו חמץ ולפענ"ד זה אינו. דאפילו אם יהא מבורר דיי"ש בטל בששה חלקים כמו יין עיין הטעם שם ביו"ד סי' קי"ד וכן במג"א סי' ר"ד כ' הטעם משום דנוטל"פ. ובנותן טלפ"ג קיי"ל ביו"ד סי' ק"ג. דאם חזר והשביח אסור. ודעת הפר"ח שם. דאפילו קודם שהשביח. כיון שסופו משביח אסור וא"כ מה יועיל מה שנותן טל"פ. באותו רגע. שמערבו עם המים הרי סופו להשביח ונעשה עם כל המים חומץ. לשבח ושבח בכמות ג"כ מקרי שבח וששים אין במים נגד השפירוטעס: אלא אף אם עושין השפירוטעס ממיני קטניות והוי רק תערובו' וקודם הפסח הא לא אמרינן חנ"נ. עיין במג"א סי' תמ"ז וא"כ הרי באופן הזה יש ששים במים נגד העיקר החמץ שבשפירוטעס הנ"ל מ"מ נראה מבואר דאסור דהרי השפירוטעס הוא מעמיד ומתקן הכל ונהי דמעלתו כ' דיש שם שאר דברים ג"כ שמעמידין. והוי זוז"ג. לפענ"ד ז"א לא מבעי לפי מ"ש התוס' בע"ז דף מ"ט ע"א ד"ה שאם נטע וכו' שאינו נקרא זוז"ג אלא א"כ הב' מינים מענין אחד אלא דאפילו לסברת רש"י שם. וכן קי"ל ביו"ד סי' רי"ד ס"קיב. דגם אם אין השני גורמים מענין אחד מ"מ הוי זוז"ג. מ"מ בנידון שלנו. אלו נתן גם שפירוטעס של היתר שפיר הוי זה וז"ג אבל שאר סממנין כגון וויינשטיין וקיסמין. כל א' יש לו פעולה בפ"ע. וע"י כולם נתהוה החומץ והוי דומיא דהחומץ האדומי ואינך דריש פרק אלו עוברין. דמבואר שם בבעל המאור דמכלם נעשה טעם חדש. וקיוהא ע"י שינוי הטעמים שיש לכל אחד וקי"ל דהנך ארבעה מינים דתנן באלו עוברין. הם אסורים בלאו כמבוא' באו"ח סי' תמ"ב ואין לומר דהשפירוטעס עצמו שיש בו חלק מחמץ ואינך החלקי' מדברים המותרים הוי זוז"ג דזה אינו כיון דהשפירוטעס מחלקי המותר לא נעשה שפירוטעס. אלא ע"י המאלץ הוא עצמו נתהוה ע"י איסור. אי אפשר להקרא זה השפירוטעס גורם היתר. כדמוכח מדברי המג"א בסי' תמ"ב ס"קלד דלא מקרי שמרי שכר. שיש בהם מהיתר ומאיסור לא נקרא זוז"ג. אלא א"כ נטל שמרים אחרים שהן עצמן היתר וכ"ש לדעת הרשב"א המובא במג"א סי' תמ"ב סס"קא. דכל שתחילת תקצתו ועשייתו כך הוא אינו בטל. לכל הפחות מדרבנן וא"כ עכ"פ גם החומץ יש בו איסור חמץ: אמנם יש לעיין. דבדבר המעמיד עצמו לפי מ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות דלרוב הפוסקים הוא רק מדרבנן דאינו בטל רק להטור איכ"ל דחשיב כבעין כמ"ש המג"א בסי' תמ"ב סק"ט ואיכ"ל דלדידי' הוי דאורייתא וגם זה אינו מוכרח להטור ועכ"פ החומץ הוא ג"כ דינו כחמץ או מדאורייתא. או מדרבנן ובדברי מרן ז"ל הגאון בחת"ס סי' קל"ג כ' עוד סברא לענין י"ש דשאר המינים מתהפכים לכח החמץ. ודמי למ"ש הרבינו יונה. דבשר נבלה שנתהפך לדבש המובא במג"א סי' רי"ו סק"ג לענין המוסק זה לא זכיתי להבין דכלל אמרו אמז"ל דשאר המינים חוץ מחמשת המינים אינם באים לכלל חימוץ רק באורז מצינו דנגרר מן החטים לבוא לידי חימוץ כמבואר ביו"ד סי' שכ"ד לענין חלה. אבל שאר דברים לא שמענו דיהיו נגררים. ע"י המאלץ. וא"כ נראה דדין של חומץ כמו שכתבתי לעיל: ועתה נבוא ג"כ לבאר ולברר דין הגורקין (או אימארקין) שנכבשו והושם בתוך מי הכבישה שפירטע"ס דאפי' אם הי' השפירוטעס מעט שיש ששים כנגדו. מ"מ הרי לדעת הרשב"א: שהבאתי לעיל. כל שתחלת תיקונו ועשייתו כך לא בטל וגם לפימ"ש ששפירוטעס הוא המעמיד וכבר כתבנו דלדבר המעמיד אינו מועיל ביטול אא"כ יש זוז"ג ובנידון הזה של הגורקין. לא הי' שם מעמיד אחר וא"כ הוי הגורקין כשאר תערובת חמץ שעבר עליו הפסח אלא שמעלתו צידד עוד להתיר מצד ב' סברות. א' כיון דביטול לא שייך הערמה ונודע לאחה"פ לא נאסר משום קנס. ועוד צידד להתיר. ע"י השלכת הנאה לים המלח: ולפענ"ד גם אלו צדדי ההיתר. אינם מועלים. דמ"ש בשם הח"י הנה הח"י עצמו לא כ' אלא אי נאנס אבל בשכח לא מקרי אונס. כמבואר באו"ח סי' תקכ"ז סק"ו דלפעמים הוי שכחה כפשיעה. ובלא"ה חלקו האחרונים על הח"י דאפילו ביטול לא מהני ויעויין בפר"ח בסי' תמ"ח אות ה'. וגם על הא דמתיר בהולכת ההנאה לים המלח. פליגו עליו: ולכאורה הי' מקום להתיר עפ"י מה שפסק בשו"ע בססי' תמ"ז דנוקשה שאסור רק מדרבנן. אם עבר עליו הפסח מותר ולדעת המג"א שם אפילו באכילה. ולדעת הח"י רק בהנאה וא"כ בנידון הנ"ל. לפימ"ש דלרוב הפוסקים אינו אסור רק מדרבנן. איכ"ל דבעבר עליו הפסח אם משליך דמי הנאה