מהר"ם שיק אורח חיים טז

תשובה י"א עוד לו מה שהקשה על דבר הרמב"ם בפ"י מטומאת מת ה"ה שכתב דבית הפרס בשל חברו אינו אוסר משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש והקשה דהא זה הוי כמו מערב והתוס' כתבו בפ' הערל דבמערב לכ"ע אוסר כבר כ' התוס' בשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על דבבית הפרס אין חשש עצם ואינו אלא רק מדרבנן ובר"ש פי"ז מאהלות כתוב דמשום קנס ולא קנסו בשל אחרים וברמ"בם נראה דהוי כאלו הקצוהו לבית הקברות ולכך נקרא בית הפרס שפרס לשם הטומאה כיון דאפשר שיבוא שם עצם אפילו הוא בדרך רחוק שאין לחוש עלה מ"מ עשאו כבית הקברות ולכך בשל אחרים אפילו הקצוהו לקברות אינו נאסר: ומה שהקשה עוד לר"ש בפרק הערל במסכך על גפני חברו אא"ד שא"ש ובב"ק דף ע' כ' התוס' לר"ש דאדם אוסר. האי דמסכך לא חשיב מעשה בגופו ובלא מעשה אין אדם אוסר גם לדידן דקי"ל כר"ש גבי מסכך: ומה שהקשה בחולין דף י"א שהקשו התוס' דנילוף רוב מק"ו מחזקה והקשה דא"כ לא נדע ברה"י כיון דברה"י לא אזלינין בתר חזקה ודיו לבא מן הדין להיות כנידון יעויין בר"ן בחי' שכתב דהקושיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא קאי על הא דאמרינן לעיל נשחטה בחזקת היתר עומדת מטעם דרוב בהמות וע"ז שאל וא"כ אין ענין זה לרשות היחיד ומיהו גם לדברי מעלתו ברשהו"י עצמו היכא דלא איתרע אזלינן בתרה כדמוכח מדברי הר"ן בחי' ריש נדה דלכך למפרע סומכין על חזקה. וברוב הא דאזלינן אחריו נמי דווקא בלא איתרע אלא דלכאורה י"ל חזקה דלא איתרע באמת עדיף מרוב וכדמוכח בסוגיא דמומין. וכמ"ש נמי הפנ"י שם דאע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב מיהו נראה דהיינו למסקנא שכתבו התוס' דרוב עדיף מחזקה ילפינין מפרה אדומה ושם מוכח רק חזקה דאיתרע. אבל לפי ס"ד דתוס' דהלמ"ס הוא דרובא עדיף מחזקה באמת אפילו מחזקה דלא איתרע הו"א דעדיף: ומה שהקשה בביצה ל"ח דפריך ולבטלו מים ומלח לגבי עיסה וכן בביצה דף ד' דקאמר מרבה עליהן עצים מוכנים ומאי מועיל ביטול הא זה הוי כמו משא דנושא בב"א ומשא אמרינן בבכורות כ"ג דלא בטיל הנה לפי מ"ש התוס' בבכורות כ"ג ע"א ד"ה נבילה בטילה וכו' דזה רק מדרבנן א"כ נראה דווקא באיסור דאורייתא או בטומאה דאוריית' אבל באיסורין דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכ"ש לפי מ"ש התוס' שם דף כ"ב ד"ה יתיב באמצע הדיבור דבנדה דף ע"א הואיל ודם תבוסה דרבנן לא החמירו לומר חוז' וניעור: ובש"ס שם תלינין זה בזה דאי לא אמרינן חוזר וניעור טומאה כמאן דליתא דמי ואפילו במשא אינו מטמא וא"כ בוודאי הדבר מוכרח דבדרבנן אין איסור אפי' במשא וא"ש אמנם אפילו להרמב"ם שכ' המל"מ בפ' א' ממטמאי משכב ומושב דין י"ד דס"ל דמה"ת אינו בטל לענין משא מ"מ הרי נראה מבואר מדברי הרמב"ם וכ"מ ספ"א מאבות הטומאה דרק ביבש ביבש ס"ל דמטמא במשא ולא בלח בלא וגם נראה שם מבואר בכ"מ דדווקא לענין משא אמרינן כן ולא בשאר איסורים לדעת הרמב"ם וא"כ להרמב"ם לא קשה כלל ותו היכא דיש ששים. נראה דלכ"ע איסורא כמאן דליתא. וכאלו אין כאן איסור כלל דהרי אפילו בדבר שיל"מ דאמרינין עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אמרינן באינו מינו אם יש ששים דבטל ועל כרחך דבכה"ג לא מקרי כלל איסור וכמאן דליתא דמי ולכך אפילו במשא אינו מטמא בכה"ג אלא דבזה אין לישב קושיא הנ"ל דשם לגבי מים ומלח נראה דאין ששים וכמ"ש הש"מ שם דמאי דפריך דלבטלו מים ומלח היינו ברובא: תשובה י"ב עוד להנ"ל מה שהקשה למה אמרו בחולין צ"ח בשלמא תרומה טעים לה כהן וכו' הרי יכול לטעום קטן להפוסקים דאיסור דרבנן ספינין בידים ותרומה בזה"ז דרבנן: ועוד דאפילו גדול יכול לטעום ח"ש: דבדרבנן ח"ש מותר כמבוא' בתשובת ר"י מינץ ובס' תוס' שבת סי' ש"ו ובפמ"ג בפתיח' להלכות פסח קושיא זו לית בה מששא וכי אקטן ניתי ונסמוך. מאין יש לו הכרה בטעמים שיוכל לסמוך עליו ואפילו אם יש לו היכר וגם הרגיל עצמו להבין בטעמים. וכי סומכין אקטן לאיסור ולהיתר אפילו במידי דרבנן וכאן אתחזק איסור כיון שידענו שנפל איסור לכאן ועיין ביו"ד סימן קכ"ז בסופו. ומה שהקשה דאף גדול יכול לטעום ח"ש דח"ש בדרבנן שרי לא ראיתי ולא מצאתי מי שכתב כן דחצי שיעור בדרבנן יהא מותר ובוודאי הלכה פסוקה דאף בדרבנן ח"ש אסור. דהרי קי"ל ביו"ד סימן צ"ח דגם איסור דרבנן בעי' ששים ואפילו לרמב"ם נ"ט בעי' ואי ח"ש מותר אפילו חד בעשרה יהא מותר ובטל כיון דאין כאן כזית בכא"פ הוי לי' ח"ש ושריא בדרבנן לדבריו ומ"ש התוספת שבת דפחות משוה פרוטה איכא למימר דשריא גבי שבת היינו דפחות משו"פ לא מקרי שכר ומעולם לא בא עליו שם שכר שבת אבל מידי דאיסורא אפילו אוכל ממנו פחות משו"פ פשיטא דקי"ל דאסור ותשובת מהר"י מינץ שכ' לא ראיתי ואיננה בידי ואפילו אי ס"ד למימר דשרי' י"ל דווקא לריש לקיש דסובר דח"ש מדרבנן הי' אפשר לצדד אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת ומשום דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ריש שבועות שתים. וא"כ כיון דחצי שיעור באיסור דאורייתא מן התורה אסור. למה לא יאסר בדרבנן: אמנם אפילו הי' סברא מ"מ כבר ביארתי דלהלכה קיי"ל דח"ש אפילו בדרבנן אסור וכ"ש בנידן הנ"ל גבי תרומה דקי"ל דתרומה אסור לזר בהנאה של כילוי או מה"ת או מדרבנן. וכמו שהאריך המל"מ בפ"ב מתרומות דין י"ד ואי ג"כ באיסור הנאה ח"ש מותר בדרבנן אפילו באיסור הנאה א"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה דרבנן ואנן קי"ל כר"ג אמר רב דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושין ואפילו טעימה ס"ל להריב"ש דאסור מדרבנן לכל הפחות כמבואר בתשובתיו סי' רפ"ח ודעת בנו של צ"צ בקו"א של צ"צ לסי' מ"ז דאפילו באיסורי דרבנן טעימה אסורה ואפילו לדעת הצ"צ סי' מ"ז דבדרבנן שרי טעימה היינו אם אינו בולע דלא שייך חזי לאצטרופי אבל ח"ש שבולע פשיטא דאפילו מדרבנן אסור לכל הפחות לדידן דח"ש אסור מה"ת וכ"ש באיסורי הנאה וטעימה נראה מדברי הריב"ש דאפילו באיסור הנאה אין כאן איסור דאורייתא דהנאה לא חמירא מאכילה וכמ"ש הצל"ח בפסחים דף כ"ב וכיון דבטעימה לא שייך חזי לאצטרופי גם בהנאה שרי' טעימה וזה דעת הפלתי ביו"ד סי' צ"ח שכ' לתרץ דטעימת גוי מועיל רק על זה שאח"כ יהא רשאי ישראל לטעום בפיו דזה הוי רק איסור דרבנן ואני פקפקתי עליו בתשובה דאולי בבשר בחלב דאסור בהנאה אולי גם טעימה אסורה מה"ת מיהו בזה הדבר ברור דהפליתי סובר דהיכא דלא שייך חזי לאצטרופי הנאה לא חמירא מאכילה וכדעת הצל"ח בפסחים ומה שמקשים על הצל"ח מירושלמי דתרומות פ"ג דמבואר שם דגבי איסור הנאה גם ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת כבר כתבתי במקום אחר דנ"ל דש"ס דידן פליג על הירושלמי דשם בירושלמי קאמר נמי דביוה"כ מודה ר"ל וע"כ דס"ל דטעמא דח"ש מותר משום דלא הוי דרך אכילה ושיעור אכילה ולכך סובר בהנאה מודה ואני הקשיתי דירושלמי סותר עצמו דבפ"ק דחלה פ"א משנה ט' הביא הר"ש הירושלמי דאסורין לזרים היינו בח"ש ודווקא לר"י אבל לר"ל מותר עיי"ש וקשה הא חלה הוי כתרומה ואסורה בהנאה של כילוי וכמ"ש למעלה ובאיסור הנאה להירושלמי מודה ר"ל. ואע"ג שהאמת נראה בפירוש הירושלמי כתויו"ט שם אמנם התוס' בב"מ שם פרשו ג"כ כפירש הר"ש וקשה הא תוס' ס"ל הנאה של כילוי מה"ת אסור ועכ"פ הנכון כמו"ש למעלה ואין ספק דלדידן ח"ש אפילו רק בדרבנן אסור: עוד הקשה מאי פריך בשבת דף ע"ד ע"א וכי מותר לאפות ח"ש לפימ"ש הצלח בפסחים מ"ג דח"ש סמוך לסוף היום לענין יוה"כ או לענין חמץ בפסח הואיל ולא חזי לאצטרופי אינו אסור מה"ת א"כ דלמא מיירי בכה"ג לא ידעתי שום קושיא דהרי לכל הפחות אסור מדרבנן ופריך שפיר וכי מותר וכו' אלא אפילו לפי הבנתו הרי המקשן שם הוא רב יוסף והוא ס"ל ס"פ במה מדליקין דשיעור בין השמשות הוא שני תילתי מיל וא"כ ממנ"פ אי בירר זה קודם בה"ש א"כ אכתי חזי לאצטרופי תוך משך בין השמשות דהו ספק דאורייתא ובסוף יום הוי איקבע איסורא ואפילו לרמב"ם אסור מה"ת וא"כ אי קמי שמיא גליא הבה"ש יום הוי חזי לאצטרופי ואסור חצי שיעור זה מה"ת משום ספיקא דאורייתא וקשיא אפילו מה"ת וכי מותר לאפות ואי נימא בבה"ש עצמו בסופו בירר א"כ איך אמרה הברייתא ואם בירר כשיעור חייב הרי בין השמשות ספק הוי ופריך שפיר ומכל מקום הצל"ח שפיר כ' דה"מ גבי חמץ אצטרך בכה"ג באוכל ח"ש סמוך לבין השמשות דהוי אסור מה"ת מצד וודאי ומ"ש גבי נזיר ששרה הא יש שהות לצרופי שהרי אוכל גם הפת ואי הוי בעי הי' מצרף אז מאיסורי נזיר בהדי' אין לזה הבנה שכיון שנבלע איך יכול לסחוט שהרי לסחיטה בעי זמן ובתוך שיסחט יהי' בין השמשות וא"כ שפיר דייק הצל"ח גבי נזיר נמי עיי"ש ומה שהקשה במנחות צ"ט ע"ב דתנן כשחל יוה"כ בשבת היו אוכלין הבבליים מן השעיר חי והקשה למה לא אכלו ח"ש לא הבנתי קושיא זאת דהרי אכילת קדשים בעינן כזית וכמ"ש מרן הגאון חתם סופר חאו"ח סי' מ"ט ואפילו נימא כמ"ש במקום אחר דבלא"ה לא קיימו הבבליים שם מצות אכילת קדשים דהרי בשר חי הוא שלא כדרך אכילה ורק שלא יהא נותר אכלו אותו מ"מ כאן דאיסור דרבנן איכא בח"ש למה יעברו בשאט נפש שלא לצורך וכי סני להו לאוכלו בלילה מי שדעתו יפה ויכול לאכול בשר חי יוכל לאכלו בלילה בלי עבירה וק"ל: