מהר"ם שיק אורח חיים טו

לסרוק רשאין לעשות ע"י נכרית דהיינו שתצוה עלי' דנימין המדולדלין תתלוש ביד ומ"ש מעלתו ני' דא"כ למה התירו להרחיק החפיפה מהטבילה בחל זמן טבילתה ביו"ט שחל במוש"ק לפענ"ד לא קשה. דהרי חפיפה סמוך לטבילה היא רק חיוב מצוה לכתחילה ולדחות שבות דשבות במקום מצוה לכתחילה לא שמענו כן נראה לפענ"ד: תשובה ט' עוד להנ"ל ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין ציגאריע שאומרים שהאומן נותן לתוכו שומן אם רשאין ליתן לתוך קאפע ששמע שגדול אחד אסרו ומעלתו ני' תמה על זה שהרי אנו רואין שאין בו טעם וגם נפגם כעין שאמרו במלח דפסק הרמ"א בסימן קל"ד דשרי אפילו נותנין לתוכו דם דנפגם עכ"ל ואני אומר דוודאי יש חשש גדול דכבר הובא עדות באיזראליט מכמה אומנים ובקיאים שהרבה מזייפין ונותנים בעת תיקונו שומן ושעי"ז מרוויחין שאין צריכין מהשרפים ושרשי הציגאריע טובא. והנה שורש ענין היתר המלח הוא מהגמרא דע"ז דף ל"ג דמאן דיהיב חמרא במלחא שרי משום דקאזיל לאיבוד ושם כתבו התוספת והרא"ש כדמשמע מלשון הגמרא דבמלח נשרף ולא נשאר בו וצריך טעם כיון דלית בי' נתינת טעם או דהוי טעם לפגם למה לי טעם דנשרף ובש"ע ססי' קל"ד כ' הטעם דנפגם ונפסל ובסי' קי"ד סעי' ד' כ' בדברי' שנתבשלו אצל הגוי אעפ"י שרגילין למשוח בשומן חזיר אין לחוש משום דהוי נטל"פ גם בטל בס' ובססי' קל"ד ליתא טעם דבטל בס' דשם מיירי אפילו בדליכא ס' מ"מ קשיא דבש"ס אמרינן טעם אחר: ונראה לפענ"ד דהמג"א בריש סימן תמ"ב סס"קא הביא בשם הרשב"א דכל שעיקרו כך נעשה אפילו יש בו ס' אינו בטל והמג"א הוכיח שם דאינו אלא מדרבנן וכן הביא שם בשם הרי"ו והמחצה"ש בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה הביא להקשות על תשובת צ"צ שהביא שם המג"א ביין שתיקנו בחלב חטה. מדברי הרשב"א והרי"ו דכל שתיקונו כך אינו בטל דהוי כדבר המעמיד. ותי' דהיינו דווקא אם בא לתקן הטעם אבל שם בא לתקן המראה ותליא בפלוגתא המובא בפר"ח ביו"ד סי' ק"ב ובפמ"ג סי' ק' אי חזותא מלתא וכו' שבדרבנן סמכינן להקל דלאו מלתא הוא אבל בבא לתקן הטעם ועשייתו כך הוא אינו בטל לדעת רשב"א וסייעתו וא"כ בהך ציגאריע שתחילת עשייתו ותיקונו כך הוא א"כ אפילו איכא ס' אינו בטל ובאמת לשון רשב"א בתשובה שהביא הב"י שם ביו"ד ססי' קל"ד קשה שבתחילה כתב משום תיקונו ואח"כ כ' דהטעם משום דבשל גוי אין הולכין בתר הרוב וזה כדעת הראב"ד שם. ובאמת קשה לי על שיטת הרשב"א הנ"ל בהא דפריך בביצה דף ל"ח ולבטלו מים ומלח לגבי עיסה. דהא שם כך עשייתו מיהו י"ל דזה באמת בכלל תי' רבא שם דתירץ דתבלין לטעמא עבידי. וזה דוחק דהלשון לא משמע כן וכ"ש לפרש"י דפי' דלרבא לא מתרץ הקושיא ממים. וצ"ע על הרשב"א: ולפי מ"ש אני בחידושי שם דהקושיא דלבטלו מים ומלח הקשו אפילו אין ס' דס"ל דלענין תחומין סגי ברוב כעין דסגי ברוב במשנה ב' פ"ט דכלאים בצמר גמלים וצמר רחלים. אע"ג שטרפן בידים ותיקונו כך כמו שכ' המהרש"ל בפסחים דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה כמאן לענין ביעור כיון דלאו במידי דאכילה דיינינין דבטל ברובא וכן ס"ל להמקשן לענין תחומין ומיושב קושית הש"מ שם שהקשה מאי פריך ולבטלו מים ומלח הא ליכא ס' ובזה אמרתי לישב קושית התוס' שם בדף ל"ט ריש עמוד א' על תי' רב אשי דהוי דשיל"מ דהא התם הוי מין בשא"מ ואמרתי הרי האחרונים כתבו הטעם דבשא"מ אפילו דשיל"מ בטל הוא משום דכבר פסק לגמרי שמו ומהותו וכאלו אינו וכל זה שייך באיכא ס' אבל בליכא ס' אפילו הוא כענין תחומין דבטל ברובא מ"מ לא פסק לגמרי ושוב אמרינן בי' דשיל"מ לא בטל ועכ"פ לפי הנ"ל בנידון כה"ג דבטל ברוב מאחרי רבים אפילו אם זה תיקונו ובידים מערבו בטל. לכך הוכרח רבא לומר במלח דלטעמא עבידי ואיכא חשיבות גם בתחומין לא בטל כן נראה לפענ"ד: ועכ"פ יהי' איך שיהי' נראה לי דיש לרשב"א ראי' מע"ז דף ל"ג הנ"ל דמסיק דהאי מאן דשדא חמרא במלחא מותר משום דאזיל לאיבוד תיפוק לי' משום דנותן טל"פ או משום שיש ס' כמ"ש התוס' והרא"ש שם. ועל כרחך בכה"ג דכך עשייתו לא בטל ואצטרך ומר משום דנשרף וזה נראה לי טעם הרמ"א בסי' קי"ד דהשומן אינו תיקונו ועשייתו של המשקין אדרבה הא העידו לנו שפוגם ורק משום תיקון היורה הוא מושח בשומן. לכך כ' הטעם משום דנותן טעם לפגם ומשום ס'. ונותן טל"פ אינו פגם שנפסלו המשקין אלא שפוגם במאכל דג"כ שרי לפי מ"ש הרשב"א המובא בר"ן ע"ז דף ס"ח ופמ"ג סי' ק"ג האריך בביאורו משום ביטול ברוב. אבל בסי' קל"ד דמיירי שזה הדם וחומץ תיקונו אז אינו בטל לרשב"א בס' ולכך קאמר משום דנותן טעם לפגם. ואם נתערב אח"כ במקום דמשביח אם אינו נפסל לגמרי הוי כפגום ולבסוף השביח דאסור בסימן ק"ג. וא"כ בציגאריע זאת כיון שזה תיקונו ועשייתו אינו בטל להרשב"א וסייעתו ומ"ש מעלתו דנוטל"פ לא אדע מנא לי' הא ואפילו הוי כך. מ"מ אם משביח לבסוף הרי אסרו לכך נראה דבוודאי יש חשש גדול בציגאריע וגם היתר שכ' הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד סעי' יוד דאם יודע שאחד אינו מערב וכו' נראה דלא שייך כאן כמובן דנהי דיש פאבריקען שעושין ע"י ישראל עע"ג בדייטשלאנד אלו הם נכרין בפ"ע דברי הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה י' להרבני וכו' מו"ה אהרן שמואל ני': מה ששאל דגם בציצית נימא דאין עדל"ת הואיל ואי אמר לא בעינא בגד ד' כנפות ועושה לו בגד בת שלש פטור כמו בכתובות דף מ' וכו' ובאמת הש"מ בכתובו' שם העיר בזה עיי"ש. ופשוט דאין הנידון דומה דניהו דבידו שלא לעשות לו בגד בת ד' כנפו' או שלא ללובשו אבל אם לובש הוא חייב בציצית שא"א לסלקו ודוחה הל"ת משא"כ גבי לו תהי' לאשה המצוה רק לטובתה ואי אמרה לא בעינא. אין כאן עשה והנאת וטובת האדם א"א שידחה ל"ת דאין עצה לנגד ה' ומה ששאל אי גבי הא דאר"ל היכא דאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת אם עבר ועשה אי קיים המצוה זה מבואר בש"ס יבמות דף ק' ע"ב וק"א ע"א דאי יבום מקרי אפשר לקיים שניהם בחליצה אפילו בדיעבד אי יבם לא קנה ולהנוב"י מהדו"ק בסוף הספר אתא עלה מטעם מצוהב"ע עיי"ש מה שמתרץ דברי הריב"א ומש"ס דיבמות הנ"ל מוכח דמן התורה קאמר ר"ל וגם בנזיר נ"ח מוכח דמן התורה קאמר ר"ל ובתוס' מנחות דף ע' ע"א ד"ה אפשר וכו' משמע דר"ל מדרבנן קאמר ואפשר דהתוס' מיירי דעתה א"א לקיים בדרך אחר אלא הואיל ובפעם אחר אפשר לקיים וכו' אז הוא רק מדרבנן לא דחי ובזה מיושב דברי הב"י באו"ח סי' י"א דאיכא למימר מדרבנן קאמר ובמה שהקשה על הפ"ח באו"ח סי' תס"ז שכ' דבנפל מים על חיטים ויש חשש חימוץ אסור לילך לבית המוכר משום קבוע והקשה הא באינו ניכר כ' הפ"ח דלא הוי קבוע הא ליתא דבאינו ניכר אם שייך ביטול לא הוי קבוע ונתבטל. אבל אי לא שייך ביטול שוב הוי קבוע כמו דברים חשובין הואיל ואינם בטלים שייך בהו קבוע מדרבנן. וגזרו אפילו בפירש שמא יקח מן הקבוע ועוד הרי לבעלים הוא ידוע שנפל מים על ערימות שלהם. עוד. הקשה מאי פריך בפסחים דף כ"ב מאבמה"ח שלא יושיט לב"נ דלמא מיירי בעירב בו דבר מר ולב"נ אי אסור אף שלא כדה"נ. וכיוצא בזה הקשה מאי פריך מדם דתנן ונמכרין לזבלין הא זיבול הוא שלא כדה"נ טעה בזה דמאי נפ"מ דאף דמי שנתנו לו נהנה שלא כדה"נ מכל מקום כיון דהנותן או המוכר אצלו הוה כדה"נ וודאי אסור ומאי נפ"מ דמעורב בו דבר מר בזה מתיר רק לו לאכלו אבל למכור או ליתן גם דבר מר ראוי למכירה ולנתינה ואי מכר או נתן הרי נהנה ממנו כדרך הנאתו וכבר כתב כן הריטב"א בקידושין דף נ"ו ע"ב במתני' דהמקדש באיסורי הנאה ובאמת גם בב"ש סי ק"ח ס"ק נ"ד טעה בזה במ"כ כמו"ש בס' בית מאיר שם ומאי שהקשה אהא דפריך בפסחים דף כ"ב ע"ב דלמה לי בעל השור נקי לאסור בהנאה ת"ל מלא יאכל והקשה דלמא איצטרך ללמד דדווקא לאחר סקילה אסור בהנאה אבל אי שחט לי' לאחר שנגמר דינו אף דאסור באכילה מ"מ מותר בהנאה זה אינו מובן דהרי בקרא כתיב סקל יסקל כו' ולא יאכל כו' ובעל השור כו' ואי ס"ד דהאי ובעל השור נקי קאי רק על אחר סקילה א"כ הו"ל למיכתב להיפוך סקל יסקל ובעל השור נקי ואח"כ לכתוב ולא יאכל את בשרו ואפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אבל מדכתיב בעל השור נקי לבסוף ודאי דבא ללמד דאף אם שחטו לאחר שנגמר דינו אף קודם סקילה אסור בהנאה. וא"כ פריך שפיר תיפוק לי' מלא יאכל: ומה שהקשה על קושית התוס' שהקשו שיהא נהנה מחמץ בפסח בכרת והקשה דא"כ תקשה קושית התוס' בחולין דף ק"כ ד"ה אלא וכו' וכ' דזה תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א באמת גוף הקושיא כבר הקשו האחרונים ומה שתי' אינו מספיק דהרי תוס' בנדה דף ל"ב ע"א כתבו טעם אחר דאי לאו קרא ה"א דלא מקרי חלב והוא הדין דהו"א דלא מקרי חמץ וא"כ קושית התוס' בחולין דף ס"ך הנ"ל אינו מובן וע"כ דהתוס' קאי שם לפי' הר"ש שם בתוס' דף ק"ך ע"ב ד"ה היכא וכו' וכמו שכ' הר"ן בחי' וא"כ הקושיא רק על לשון הש"ס דמייתו על המחוהו אבל התוס' בפ' כל שעה שפיר הקשו דדלמא אצטרך קרא על יוצא מהן ומ"ש עוד להסתפק אי היכא דאיכא לא תותירו אי שיעורו אפילו פחות מכזית במקום אחר הארכתי דמצות אכילת קדשים ג"כ שיעורו בכזית ואי ליכא כזית אין כאן מצות אכילה: והארכתי בזה בהערותי למנין המצות מצוה ק"ב: