מהר"ם שיק אורח חיים קנח

מקרי שפיר ספק דרבנן דדוחק לחלק דהכא שאני דהוי רק תערובת משהו. משא"כ תערובת טעם וכ"ז בתבשיל. דאיכ"ל דהוי כגוף אחר וכתי' הפ"ח אבל אם נשתהה עד לאחר הפסח דהוי אותו הגוף שהי' מעיקרא איסור דאורייתא שפיר איכ"ל דלא מקרי ספק דרבנן ואין ראי' להנוב"י: ובלא"ה אין כאן ענין ספק דרבנן להקל. כמ"ש מעלתו נ"י בשם אדמ"ו הגאון זצ"ל בעל חת"ס. בתשובה אחת כ"י. שהעתיק לי מעלתו נ"י דכיון דבפסח. הי' מחוייב לבערו, וא"כ לכך ראוי לקונסו. אע"ג דהחיוב בפסח הוי רק משום ס' דאורייתא מ"מ הי' החיוב עליו מן התורה ובאמת להרמב"ם וסייעתו דסוברי' ס"ד מה"ת לקולא. רק מדרבנן להחמיר וא"כ בכה"ג דגן שנשרה. וה"ה סולת שלנו. דחשיב ספיקא ורק מדרבנן הי' מחוייב לבערו בפסח. איכ"ל דחשיב דינו כמו נוקשה לדידן דקי"ל שהוא רק מדרבנן ואם עבר ושהה פסקי' סוסי' תמ"ז דמותר. וא"כ ממילא אפילו לשיטת רשב"א דסובר ספיקא מה"ת להחמיר. מ"מ הא כתב בפ"ק דחולין דף ט' היכא דהוי ספק במקרה מה"ת להקל וא"כ ה"ה הכא מיהו סברא זו אינה מוכרחת ואפשר לומר. כיון דמדרבנן עשאו כוודאי שוב הוי כמו וודאי דאורייתא וקנסו אותו וסברא זו נראה סובר מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל: אמנם עדיין יש דעה שלישית בזה והוא דעת הרמב"ם בפ"ה מחו"מ דין ח' דסובר דדגן שנשרה כל זמן שלא נתבקע הוי רק חמץ דרבנן ולכך מותר התבשיל עיי"ש. כן פי' דבריו בלח"מ וכ"כ הרי"ט בתשוב' ב' ח"ב הנ"ל בשגרא דלישנא דדגן שנטבע הוי רק דרבנן וכן דעת הלבוש בסי' תמ"ז וגם דעת הש"ע בסי' תס"ז סעי' ט' כ' הפמ"ג שם בס"ק י"ב. דנראה דהוא כדעת הרמב"ם ולדידי' כיון דהוי רק חמץ דרבנן. א"כ הוי דינו לגמרי כחמץ נוקשה דמותר אם שהא עד לאחר הפסח. ולפי שיטת אלו דגן שנטבע הוי רק חמץ דרבנן וגם לשיטה האמצעית דהוי ספק צריך לישב קושיא ה"נל שהקשיתי בפסחים דף מ"ם דהוי פשיטא לי' למקשן דגם קודם זמן איסור אסור לגרום ס"ס או ספק דרבנן בידים דחמץ שמו עליו וכדעת הרשב"א המובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה: ועכ"פ לפי שיטה האחרונה הזאת אפשר להתיר הסולת אם שהא עד לאחה"פ. מ"מ אי אפשר לסמוך ע"ז לחודא. ולומר כדאי הרמב"ם וסייעתו הנ"ל לסמוך עליו בשעת הדחק. ובמקום הפסד מרובה כשעת הדחק דמי. ובמידי דרבנן כדקי"ל ביו"ד סי' רמ"ב בכללי הוראה משום דהה"מ. כ' דדעת הרמב"ם כהרי"ף דספיקא הוי וכבר הניח הלח"מ שם בצ"ע. ומ"מ הואיל והתורה חסה על ממונם של ישראל. אם הוא הפסד מרובה ויש דעות בתשובות שהתירו בשוגג ולא מכר אם ביטל כמו שהתיר בפ"מ ח"ב סי' קס"ג. ובמנח"י בתשוב' סולת למנחה תשוב' ו'. אם יש עדים שביטל. ועיין בבאר יעקב בהלכות חמץ שהביא עוד מתירין. ונהי דבעבודת הגרשוני סי' ק"ה ביאר דחשש הערמה הוא שמא לא יבטל בלב שלם. וכ"כ מרן בתשובה כ"י הנ"ל וכן ביאר יפה בפמ"ג בסי' תמ"ח וא"כ אפילו בביטול משכחת חשש דאורייתא וליתא לסברא פ"מ הנ"ל מכל מקום נראה דיש לסמוך גם בנידון שלנו על דברי הפנ"י בתשובה סי' י"ג והסכים עמו בתשובת זכרון יוסף בתשובה הנדפסת בבאר יעקב שם. דיכול לערב לכתחילה ברוב. ולמכור לגוי וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט. ואע"ג דשם יש צדדים טפי להתיר. מ"מ נראה שם דלערב לכתחילה ברוב שרי אפילו בלא הצדדים האחרים אלא שהפנ"י כ' שיש לקונסו בשליש או מחצה וכתשו' זכרון יוסף הנ"ל כ' דהכל לפי האיש והזמן והמקוה והחכם עיניו בראשו כן נראה לפענ"ד דברי הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רט"ו את חג המצות יחוג בדיצות תלמידי הרבני המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' וואלף זינגער הכהן בישוב אדווארי: מכתבך קבלתי ומה ששאלת בענין מכירת חמץ של רעגאל של י"ש. תמהני עליך בשבת ויו"ט מועיל אם הגוי אדעתי' דנפשי' קא עביד וההנאה לישראל ממילא קא אתי אבל חמץ אפילו של גוי אסור בהנאה ואפילו רוצה בקיומו אסור כדאיתא הסי' ת"ן ובמג"א ס"ק י"א ואם מוכר על תנאי זה אפילו המכירה לא חשיבה מכירה גמורה כמבואר בסי' תמ"ח ס"ג ובמג"א ס"קה. וצריך למכור הי"ש. במקח השוה לגוי הקונה ולשכור לו זכות הרעגאל. לפי הערך השוה על ט' ימים מ"עפסח שחרית עד אסרו ח. ואנשים אם אינם מוכרחים מכח שופטי העיר. אינם מניחי' למכור כלל בפסח. כי אז אין זמן לסחור ולהרויח בענינים כאלו וכל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו': ואשר הערת על דברי מרן בחיו"ד סי' קי"ד בד"ה מגעילין שכ' שאין סברת תוס' בחולין וזבחים שכ' משום מב"מ מועיל לר"ט כל יום גיעול אלא משום דאפגם וכתבת הא בע"ז דף ע"ז משני לה דהאידנא מבשל שלמים וא"כ מיד אכתי לא אפגם כוונתו של מרן זצ"ל ביומי' באמת לא אכלו אלא כהנים ובפנים אלא דקשיא דאסור למעט אכילת קדשים וכיון דלמחר שוב אפגם ושרי אפילו לזר ולאכול אפילו בחוץ. א"כ לא מקרי מיעוט באכילתו. זה נראה כוונת מרן זצ"ל וא"ש: תשובה רי"ז עוד להנ"ל: ואשר שאלת בענין חטים משומרים. שנמצא בהם בשעת קצירה. מבוקעים אם כשרים האינם מבוקעים למצת מצוה של שמירה וכתבת ששמעת מאביך הרב המאוה"ג המצויין בהלכה מוה' אברהם נ"י דיין בק"ק קאראלי שאפי' יבררו וישליכו המבוקעים מכל מקום הנותר שאינם מבוקעים. אינם בכלל שמירה ושכעת ראית בשואל ומשיב ח"ג סי' פ"ז שכ' כן בפשיטות דכל דכתיב בי' שמירה לא מהני רוב ולא חזקה. וממילא אי אפשר לסמוך על מ"ח הר"ן בתשובה. ופסקו בש"ע סי' תס"ז סעי' דהאינם מבוקעין הן בחזקתן. דמ"מ שמירה אינם ולמאן דחייש להרי"ף וסייעתו דבעינן מצה משומרת משעת קצירה אינו יוצא בהם עכ"ל וגוף הסברא גם אני אומר כן דכשם שאין סומכין אסתם חטים שהן בחזקתן. וגם מצד רוב הם בחזקת אינם מחומצים. אפי"ה לא מהני לשטה זו. ובעינן שימור משעת קצירה. מכ"ש הנך דאיתרע מקצת ואינך כשרים: רק מכח דלא מחזקינן ריעותא. מחדא אאידך פשוט דמ"מ שמורים אינם (עיין לעיל סי' קכ"ה): ואפי"ה נראה לי לקיים מנהג העולם ושפיר יוצאים גם לדעת הרי"ף וסייעתו דהרי קשיא לפי מ"ש הרשב"א ופסקו בש"ע סי' תס"ז סעי' ה'. דדגן שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה כמאן דמנח בדיקולא ומקבל חימוץ. וא"כ למה פסק בש"ע סי' תנ"ג ס"ד. דאפילו לכתחילה. א"צ לשמרן אלא משעת קצירה. וכ"כ הרמב"ם ביתר ביאור וכן מוכח בפסחים דף מ'. דדווקא לאחר קצירה מזמן דמהפכי. וכן נוהגין העולה. וקשה הא שכיח דהארץ מתיבש קודם קצירה. וא"כ ליבעי' שימור. שוב ראיתי שכבר עמד בזה. בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ט. דלא לשתמט חד מן הפוסקים. דיאמר דבעי' שימור גם קודם קצירה. משעה שנתיבשו ושם במעיל צדקה פליג על הרשב"א הנ"ל וסובר דגם קודם שנתיבש אפשר לבא לידי חימוץ ולא אדע מה הועיל שם בתירוצו דאגב דמדלו אינו נעשה חמץ ומ"מ הא מודה. דלפעמים מחמץ גם במידלו. וא"כ לפי"ז לפימ"ש לעיל דהיכא דבעינן שימור לא אזלינן בתר רוב וא"כ קשה לדידי' יותר דלא משכחת כלל מצה שמירה לדעת הרי"ף: והנראה לפענ"ד. דדברי חכמים קיימים דהרי כ' הפ"ח בסי' תנ"ג דהירושלמי בביצה פ"ק. דיליף לאסור קצירה וטחינה ביו"ט. מסמיכות דאך אשר יאכל לכל נפש. לושמרתם את המצות. דמשעת לישה ואילך דווקא שרי אוכל נפש ע"כ פליג על דרי"ף מיהו כבר כ' הצל"ח. בביצה דף ג' בתוס' ד"ה גזירה דבירושלמי גופי' איכא פלוגתא דחזקי' שם יליף לה מג' מיעוטי דאך והוא לבדו. והוכיח בצל"ח שם דש"ס דידן לא ס"ל דהוי ג' מיעוטין אלא חד מיעוט דאך שלא לקצור אבל טחינה והרקדה מה"ת שרי ביו"ט לאוכל נפש עיי"ש. וא"כ נראה כשם דלרשב"ל יליף מסמיכות מלאכת יו"ט לושמרתם. לאסור קצירה ואינך לשיטתי'. א"כ ה"ה לחזקי' ולפי מאי דס"ל לש"ס דידן דרק מאך ילפינן שלא לקצור א"כ אך אשר יאכל לכל נפש מיירי במלאכות שלאחר קצירה ילפינן מסמיכו' ושמרתם לאך אשר יאכל דדווקא מקצירה ואילך בעינן שימור אבל קודם קצירה שפיר סמכינן ארוב או חזקה ולא בעי' שימור. כשם דלשיטת הרא"ש וסייעתו עד לישה סמכינן ארוב וחזקה ומלישה בעינן שימור ידוע. ה"נ להרי"ף וסייעתו עכ"פ עד קצירה סמכינן ארוב וחזקה. ומשם ואילך ילפינן דבעינן שימור: וממילא אתי שפיר מנהג העולם. דקודם קצירה אינם משמרים אפילו הוא יבש דאז איכא חזקת. שלא נתיבש לגמרי ועדיין יונק. וא"כ אפילו אם מצאנו בשעת קצירה חטים מבוקעות. בהמותר שאינם מבוקעים יוצא בהן. לדעת הרי"ף בוודאי מהיות טוביש להדר אחר שמירה שלא נמצא בהם מבוקעות כלל ובפרט מעלתך ששמעת מפי אביך שאין יוצאין בהן והנראה לפענ"ד כתבתי דיוצאין בהן. ובוודאי לכתחילה מן הראוי לקצור חטים למצות מצוה. מיד כשרואין שמתחילין להתיבש וגם צריך ליזהר שלא יקצרו בשחרית בעוד הטל עליהן דטל קיי"ל דהוא מחמיץ. ואפילו בדיעבד נראה דאם ידוע שנתיבשו כבר שהם כתלושים וכקצורים. ואם לא קצרם עד אח"כ. לא חשיבו כחטים שמורים משעת קצירה כיון דיבשו הם בקצירה ובעי' שמירה ועיין במג"א סי' של"ו ס"קא הביא בשם