מהר"ם שיק אורח חיים קנז

סובר כמ"ש הרא"ש. ריש פסחים דף ו' דקודם זמן איסורו. ליתא למצות עשה דתשביתו. והא שאנו מבערין קודם זמן איסורו. הוא רק תקנת חכמים. כדי שלא ישאר החמץ בביתו ויעבור על ב"י יעיי"ש: וא"כ כשביטל מקודם אפילו אם אינו חל עד זמן איסורו מ"מ כיון שלא יעבור שוב אין כאן מצות ביעור אמנם לאחר העיון זה ליתא ומהרי"ו ע"כ לא קאי להרא"ש וסייעתו דקודם זמן איסורו לא יהא בו מצות עשה דתשביתו והביעור רק מדרבנן והא דאינו ממתין עד זמן איסורו כבר ביארתי והוא לקמן תשובה של"ז) דלהרא"ש כיון דהביעור מדרבנן. ומדרבנן אפילו ביטל צריך לבער כמבואר בתוס' ור"ן ריש פסחים הטעם. וא"כ אזדא חשש המהרי"ו ואפילו קודם ביטול לא מקיים מ"ע מן התורה ומצות ביעור מדרבנן אפילו לאחר ביטול איתא. וא"כ להרא"ש שפיר שרי לבטל. ולשרוף אח"כ באין נפ"מ וע"כ דלא קאי להרא"ש. וגם ליכא למימר דסובר כרש"י בפסחים דף ד'. והרמב"ם דמ"ע דתשביתו הוא קודם זמן איסורו. וסובר דבביטול מקיים מצות עשה דתשביתו עיין במקו"ח ריש סימן תל"א וא"כ שוב אין מקום לדין מהרי"ו. דשפיר רשאי לבטל ואח"כ לשרוף ושפיר מקיים מ"ע בשלו דהיינו בביטול מקיים המ"ע מן התורה בשלו אבל עוד נשאר עליו מצות עשה מדרבנן לבערו. אפילו לאחר ביטול ולכך שרפו אח"כ ואין חשש לדברי מהרי"ו. וע"כ צ"ל דמהרי"ו חשש לומר דמ"ע דתשביתו. קודם זמן איסורו וחשש לדעת התוס' דביטול הוא משום הפקר ולא קיים מ"ע דתשביתו עם הביטול והביטול מהני רק שע"י הביטול אינו שלו ואינו עובר עליו. אבל מ"ע לא קיים. נהי דאין כאן מ"ע עליו כלל כיון דאין לו חמץ כלל דהמ"ע הוא רק אם יש לו חמץ דומיא דציצית מ"מ הרי אמרינן במנחות דף מ"א דאסור לעשות טצדקי למפטר נפשי' ממ"ע כזו. ולכך אנו שורפין מעט חמץ לקיים מ"ע ולכך כ' דישרוף קודם ביטול דאם יבטל כבר אין כאן מ"ע ועשה טצדקי' למפטר נפשי' ממ"ע דאורייתא נהי דקיים מצות ביעור דרבנן וא"ש דברי מהרי"ו וא"כ כיון שיסוד חשש מהרי"ו הוא אי נימא דמצות ביעור הוא קודם ז"א ממ"ע דתשביתו וגם אי אמרינן דבביטול לא מקיים המ"ע וא"כ שפיר קשי' קושיא הנ"ל דשפיר קיים אז המ"ע דאז עדיין הוא שלו. אמנם לפיענ"ד לישב. דהנה לפי דעה הנ"ל דמ"ע דתשביתו הוא קודם ז"א. אע"ג דבקרא כתיב אך ביום הראשון ודרשינן אך חלק דהיינו מחצות ואילך צריך לומר כמ"ש המג"ש דף ד' דהפי' כשיבוא חצות יהא מושבת והנה לפי האמור דאם אינו שלו אין כאן מ"ע ע"כ טעמא דילפינן גז"ש שאור שאור וכאלו הי' כתוב אך ביום הראשון תשבית שאור שלך. וכמ"ש הש"א דהיינו כשיבוא חצות יהא שאור שלך מושבת א"כ אפילו אי שורף קודם זמן איסור המ"ע נתקיים כשיבוא ז"א וא"כ אם ביטל קודם שריפה. דכשיבוא ז"א לא יהא שלו ממילא לא קיים מ"ע ושפיר קאמר המהרי"ו ועוד נראה בכוונת מהרי"ו דהנה דברי הר"ן לכאורה קשים למה לי' למימר טעמי' דלכך מהני ביטול הואיל ואינו בלא"ה ברשותו וכו'. ולמה לא אמר כמ"ש התוס' והרשב"א בשבת דף י"ח ע"ב. גבי שביתת כלים דהואיל והוא לאפרושי מאיסורא חזקה דמפקיר בלב שלם. ומהני בכה"ג והרשב"א שם כ' עוד משום לב ב"ד מתנה והוי הפקר ב"ד. וזה אפשר דלא ניחא להר"ן כאן דא"כ לא קיים בביטול המ"ע דתשביתו ובר"ן משמע דסובר דקיים בזה המ"ע עכ"פ קשה למה לא אמר הואיל והוא לאפרושי מאיסורא. מהני כה"ג וצ"ל דסובר כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ע"ה גבי ת"כ. דאפילו בדבר שהי' מהני מצד אומדנא. אבל אם אומר לשון גרוע גרע מאלו לא אמר כלל. וה"נ אפילו הוי לגבי לאפרושי מאיסורא. אומדנא טובה. אבל לפי שאומר כל חמירא דהוי לשון גרוע. גרע ולא מהני וע"ז תי' הר"ן דלשון כזה נמי מהני וא"כ שוב אף קודם זמן איסורו הוי הפקר. וחזקה דהפקיר בלב שלם ומהני הביטול מיד. ואפילו לא נימא הכוונה בר"ן כן, וא"כ ע"כ פליג על התוס' ורשב"א בשבת הנ"ל. ואפשר דהר"ן סובר דזה מהני רק מן התורה אבל מדרבנן לא סמכו על זה אלא היכא דלא אפשר בענין אחר וכאן סמכו לכתחילה. ולזה הוצרך הר"ן לומר כתירוצו אבל הרי"ו חשש לדעת התוס' והרשב"א דהביטול מהני הואיל והוא לאפרושי מאיסורא חזקה דבלב שלם מפקירם ומהני מיד ולא קיים בזה המ"ע. ואדרבה מבטל בזה המ"ע דאורייתא ולכך כתב דישרוף ואח"כ יבטל. ונכונים דברי מהרי"ו: תשובה רט"ו. שיל"ת כ"ז ניסן תדיר לפ"ק יערגין יע"א: ה' עמו ויאשר כוחו וחילו החיים והשלום יהא במעונו וגבולו של תלמידי הרב המופלג המאוה"ג החרוץ מו"ה זלמן שפיצער ני' מורה בעיר מלוכה וויען יע"א: מכתבו מאסרו חג העבר קבלתי וע"ד השאלה שנשאל ממנו באחד ששכח למכור שק מלא סולת. וחמאה נותכת שהטילו לתוכה סולת כדרכם ואחרי הפסח נודע הדבר ושאלת חכם חצי תשובה. וביקש ממני לחוות דעתי בזה והנה בחמאה כבר מילתא אמורה. באלי' זוטא בסי' תמ"ז סק"כא. וגם שם בא"ר והובא ג"כ בח"י ר"ס תמ"ב הלכה למעשה מחמיו זצ"ל שהורה להוליך הנאת חמץ לים המלח והשאר למכור לגוי ( ולדעתי טוב למכור לגוי חוץ מדמי איסור שבו) ומעשה רב ויש לסמוך על זה. כיון דיש פוסקים המתירין אפילו בפסח בתקנות אלו עיין בפר"ח ריס' תמ"ז ובש"ך רס"י ק"י. ובח"י סי' תמ"ז אות ב' וכ"ש בנידון שלנו שיש צדדים להתיר מצד הסולת כמו שיבוא לפנינו אי"ה אמנם גוף הסולת קשה להתיר. דהנה כבר כ' המג"א סי' תנ"ג ס"קח דסולת שלנו הוי חמץ גמור. דרחיצה שלא גרע מלתיתה שלהם. והוי כדגן שנשרה המבואר בסי' תס"ז ס"ב וכ"כ שם הח"י בשם תשו' צמח צדק סי' ל"ב ומעלתו הוסיף להביא עוד תשובת רדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט שהאריך בזה: אמנם לענין דגן שנטבע. יש ג' דעות הרדב"ז שם הביא בשם הרא"ם דבין סולת ובין דגן שנטבע הוי חמץ גמור ואוכלו בכרת. ולכאורה יש להביא ראי' לשיטה זו. דאי אמרינן כאידך השיטות דהוי רק ספק חימוץ. או חמץ דרבנן מאי פריך בפסחים דף מ'. על רבא דהתיר בארבא דטבע למכור לגוי מבגד שאבד בו כלאים ומאי קושיא כלאים הוי וודאי איסור וגם איסור דאורייתא משא"כ דגן שנטבע דהוי רק ספק והוי ס"ס. אם ימכור לגוי. או דהוי דרבנן דהוי ספיקא דרבנן. ואפילו תימא דבגד שאבד בו כלאים. סתמא אמרו ואפשר אפילו אם הוא רק כלאים דרבנן. כדמשמע בנדה דף ס"א ע"ב. דכלאים דאינו שוע טוה ונוז מקרי נמי סתם כלאים וכדמוכרח נמי לומר. למ"ש הריטב"א בע"ז דף ס"ה ע"ב בההוא כרי דחטי דנפל עלי' יי"נ. דהיינו סתם יינם ואפי"ה פריך מבגד שאבד בו כלאים. וע"כ דגם כלאים דרבנן נמי משמע: ואפי"ה אסור. מטעם שכ' הרי"ט בח"ב סי' ב' דאין עושין ספק דרבנן בידים וא"כ ה"ה דאין עושין ס"ס בידים מ"מ קשה הא הטעם דאין עושין וכו' היינו משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה. כמ"ש הרי"ט שם. וא"כ בחמץ בשעת התירא מנ"ל להקשות מבגד וכו' דלמא אמרינן כדעות האומרין דבשעת התירא מותר לבטל לכתחילה. ועיין בפ"ח סי' תנ"ג ובמג"א סי' תמ"ז ס"קמה וא"כ מותר אז לעשות ס"ס או ספק דרבנן בידים. אלא ראי' גדולה לכאורה לרדב"ז הנ"ל. דהוי חמץ גמור וא"כ ה"ה בסולת הנעשה ממנו וממילא אם שהה עד לאחר הפסח. הוי לי' כשאר חמץ שעבר עליו הפסח ואסור: אמנם הפרי חדש בסי' תס"ז סעי' ב' כ'. דהא דאוכלו בכרת ל"ד אלא ספק כרת ובהג"מ שלנו הגי' בפ"ה מחו"מ ואין האוכלו בכרת. ואפשר דט"ס הוא ואפילו הרא"מ סובר כן. אנן לא קי"ל כן דכבר הוכיח המג"א בסי' תס"ז ס"קיב דהשו"ע סובר דדגן שנטבע הוי רק ספק חמץ ולפי"ז ה"ה הסולת וא"כ אפשר לומר לאחה"פ הוי לי' ספיקא דרבנן. וכ"כ בנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' י"ח וכיוצא בזה. כ' במהדו"ת חאו"ח סי' ע"ז אמנם מעלתו נ"י כ' דזה לא מקרי ספק דרבנן כמ"ש בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ובמהריב"ל ח"ג סי' ק' כיון דעיקר ספיקת היא מה"ת. ורק ע"י גלגל נעשה דרבנן מיהו קשיא בזה סי' תס"ז סעי' ט' כדגן שבתבשיל שמתירין התבשיל משום ספיקא דרבנן. אע"ג דעיקר ספיקא הוא מה"ת ובאמת הנוב"י בסי' ע"ז הביא ראי' מהא שהתירו הרי"ף התבשיל משום ספק דרבנן ולפי"ז קשיא באמת הכלל שכלו בכללי ס"ס הש"ך אות י"ט הנ"ל ומהריב"ל הנ"ל: ונראה לפיענ"ד לישב עפ"י מ"ש הפרי חדש בכללי ס"ס. אות ח' לתרץ מה דקשה על כלל זה. מביצת ספק נבלה. דקימ"ל בסי' פ"ו. דמותר משום דהוי ספק דרבנן. אע"ג דעיקר ספיקא בדאורייתא ותי' דביצה שאני דהוי ב' גופים. משא"כ הבליעה בקדירה עם גוף האיסור הוי חד גוף ועוד תי'. דבקדירה מעיקרא הוי הקדירה עצמה איסור דאורייתא עד שתפגם. ולפי"ז לתירץ השני י"ל גם כאן דתבשיל הוי גוף אחר ומעולם לא הי' איסור דאורייתא. ולכך שפיר מקרי ספק דרבנן ולפי"ז ראי' דקי"ל כתירץ בתרא. דאע"ג דהרמ"א בסי' תס"ז. סעי' ט' פליג ואוסר התבשיל התם מטעם חומרא דדבר שיל"מ או משום דאין אנו בקיאין: אבל לא משום דהוי ספק דאורייתא והפרמ"ג בכללי ס"ס אות י"ט. כ' דיש להחמיר כתי' קמא דפ"ח ולהנ"ל הרי ראי' מהכא כתי' השני ואפשר דס"ל להפמ"ג דהכא שאני דלא נודע האיסור. עד שנעשה דרבנן. כנראה ג"כ מלשון הפמ"ג בסי' תס"ז במג"א ס"קיב וא"כ נקיט מיהו פלגא בידך דאם לא נודע עד שנתערב ונעשה דרבנן