מהר"ם שיק אורח חיים קנה

כרב דריחא מלתא בצולה בשר נבלה שמן עם שחיטה אבל בריח שאינו של פיטום בזה פליגו אביי ורבא. והמהרש"א שם הקשה. א"כ איך מייתי הש"ס מתני' דרודה פת חמה בב' מקומות וממנ"פ אי דמי לפיטום וכריח דפלוגתא דרב ולוי לא הוי להביא בע"ז ואי לא דמי לריח פיטום לא הוי להש"ס להביא משנה זו בפסחים והפשוט לתרץ. וכבר כתבתי כן בחידושי. דהמקשן דסובר דר"מ ור"י פליגו בכל גווני. בין בחביות פתוחה. ובפת חמה ובין בחביות מגופה ופת חמה. וחביות פתוחה ופת חמה. דמי לריח פיטום וחביות מגופה דמי לריח שאינו של פיטום. ולכך שפיר מייתי לי' בב' מקומות ובאמת דר"מ עדיפא מדרב דאוסר אפילו בריח שאינו של פיטום: והנה סברת התוס' הנ"ל שכ' דבכחושים. משהו מיהו איכא. א"כ אכתי איך מתיר רבא להריח בת תיהא לכתחילה. וכי רשאין לאכול או ליהנות משהו איסור. וע"כ האמת הפשוט הוא דרבא סובר דריחא מצד עצמו אינו כטעם ואינו אסור אלא שבדבר מפוטם אסור. משום דהריח הוא מוליך עמו פליטת ולחלוחית מהצלי כאשר החוש מעיד ע"ז. וזה הלחלוחית הוא איסור. וע"ז שפיר כ' התוס' דבכחוש מ"מ משהו. מיהו איכא דנהי שאינו מוליך הרבה עמה מהפליטה משהו איכא ולכך בבת תיהא שרי משום דהוא מכוין רק לישאוף הריח ולא המשהו פליטה והוי דבר שאינו מתכוין וכסברת בעהמ"א וכדברי ר"ת בס' הישר. ושניהם כאחד עולים. ולכך שפיר כ' התוס'. דבדבר דאוסר במשהו גם בכחוש אסור. ולפי"ז שפיר כ' הצל"ח בוודאי הריח דוחק והולך בכולו ולפי"ז לר"מ דסובר כאביי דריח מצד עצמו אסור בוודאי אוסר בכולו. אבל לדידן דקי"ל כרבא ואינו אוסר אלא מכח משהו הפליטה שהולך עמו. לזה שפיר כ' הצל"ח דפליטה ההוא. א"א שתלך ותאסור יותר מכדי נטילה בדבר כחוש ואינו אוסר יותר מדינא אליבא דרב: ולפי"ז יש לישב אפילו אי נימא דלישנא דתוס' משמע דכולו אסור איכ"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הר"י משטראסבורג. המובא בהגהמיי' סוף הלכות חו"מ דהא דסגי בצלי כחוש נטילה. דווקא בדבר שאינו אסור במשהו. ודברי הגה מיי' תמוהים מחולין דף צ"ו. מהא דשמואל דאמר נצלה קולף ואוכל כו' ושמואל סובר מב"מ לא בטל וגם מהא דפריך שם מר"ה אדר"י וע"כ דכוונת הגהמיי' היכא דמחמירין לאסור במשהו יש להחמיר גם בזה ולא מן הדין וא"כ לענין חמץ שפיר כ' התוס' לאסור כלו. ובחידושי לחולין כתבתי לישב דברי הגמיי' עפ"י דברי הר"ן בחולין דף ק'. דהיכא דכח אחר מעורב בו. לא חשיב כמב"מ. וא"כ ה"נ כיון דמעיקרא נבלע בקליפה אפילו הולך אח"כ משהו מן האיסור עמו הרי כח אחר מעורב בו משא"כ בחמץ דאפילו בא"מ משהו אוסר שפיר כ' הגהמיי' וא"כ אפשר לומר בב' פסחים דהוי היתר בהיתר ותרווייהו עולין נינהו ואפילו בא"מ לדעת הר"ן בנדרים דף נ"ב אוסר במשהו. ולכך איכ"ל. דשם ראוי לאסור אפילו כחושים לגמרי ודווקא ללוי דריחא לאו מלתא כלל וזיעה בעלמא א"ש. משא"כ לרב: מיהו זהו כתבתי לרווחא דמלתא ועיקר דקושיא זו מאין צולין לא קשה כלל דהרי לדידן דשניהם כחושים אין אוסר כלל קשה יותר וע"כ צריכים לתרץ דפסחים. אינם כחושים. וכמ"ש הפליתי או אינך תירוצים א"כ גם להצל"ח לא קשה ודבריו נכונים ומסתברא כוותי' ועפ"י האמור דברי הרשב"א בתהה"א גם כן מיושבים וא"ש דמהתוס' אין ראי' דאיכ"ל דהתוס' מיירי מכחושים דל"ש ריחא ורק משום עירוב גופים זה מתיר בב' תנורים זה אצל זה אבל לעולם דגם בכה"ג הולך הריח ולכך מכריח זה מש"ס דידן דמוקי הא דאין צולין בגוונא דשייך בי' ריחא ואפי"ה מתיר בב' תנורים:. שפיר הכריח דבב' תנורים. לא שייך ריחא ובזה אחתום בברכה ידידו הדורש שלומו תמיד: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רי"ב. בעזהי"ת חוסט יום ה' ג' ניסן תרל"ה לפ"ק: את חג המצות. יחוג בדיצות תלמידי הרב הגדול המופלג כש"ת מוהרר וואלף סופר ני' רב בבית המדרש בעיר פעסט יע"א: מכתבך קבלתי ובו בקשת לחוות דעתי לך בישראל חשוד שמאכיל חמץ לבהמות שהם באחריותו אם מותר לישראל נאמן וכשר לקנות ממנו חלב בפסח. כבר האריכו האחרונים ונראה הסכמתם להיתר עיין פליתי ובפמ"ג ביו"ד סי' ס' נראה דמתירים והפליתי מדמה זה לשלא כדרך אכילתן וע"ז יש לפקפק כמ"ש בספר יד אפרים שם ובפמ"ג כ' ההיתר משום זוז"ג. וכן כ' הפמ"ג באו"ח ססי' תמ"ז ובססי' תמ"ח. הניח בצ"ע דאפילו במקום דנוהגין כדעת המתירין (לאכול החלב מבהמת גוי שאוכלת חמץ ) מ"מ מספקא לי' בנידון הנ"ל של אותו ישראל חשוד שמפטם הבהמה בחמץ והחלב שלו בשכרו ולדידי' בוודאי אסור משום רוצה בקיומו א"כ יש לספק אי רשאי אחר לקנותו משום מסייע ידי עוברי עבירה והואיל לישראל הכשר הנ"ל מזה פרנסתו וחיותו ביקש ממעלתו להורות לו אם מותר ליקח החלב ולזאת בקשת לשמוע דעתי בזה. עכ"ל בקצרה וכתבת שבספר מחנה חיים בחלק ב' ביו"ד בסימן כ' כתב להתיר. והנה בחולין דף ס"ט נראה דהחלב באה מן האברים דאמר שם דכל החלב מחלב ודם ומאבר מן החי קאתי ואינו מוזכר שם דקאת' מכח המאכל. גם ביו"ד סי' י"ד אינו מוזכר מזה. אמנם ביו"ד סי' פ"א ס"ז מבואר דהחלב אתא ממאכל וכן הוא בחוש והניסיון. א"כ נראה דבא מתרווייהו ואפי"ה לא הזכירו זה בחולין וביו"ד סי' י"ד דאין נפ"מ בזה שהרי אינו נודע אם הרוב בא מן המאכל או מאינך או אפשר דקים להו דהמיעוט בא מן המאכל וכן נראה דהרי בבכורות דף ו' דרשינין מאת הגמל לאסור חלב מן הטמאין ולדעת הרמב"ם המובא ביו"ד סי' פ"א דבש גיזין. ואפי' מי רגלים דחמור שרי' ואינם מתמצים מגופן לא חרינין בהו היוצא מן הטמא טמא וא"כ אי הוי ספיקא. הא ספק להרמב"ם מן התורה שרי ואיך ריבה לן קרא את הגמל לאסור מיהו אין זה כ"כ ראי' דנראה דנקרא איקבע איסורא דאסור אף להרמב"ם מן התורה. מ"מ פשטות לשון משמע דוודאי אסור ולא מצד ספק מכ"ש לדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דגם הדבש גיזין אסור משום היוצא מן הטמא וא"כ החלב הבא מן המאכל ויוצא מטמא ג"כ אסור וא"כ חלב היוצא ממאכל חמץ בפסח דאסור בהנאה. נהי דגם מהאברים וחלב ודם באה החלב ויש בחלב תערובת מאיסור הנאה לכאורה מידי ספיקא לא נפקא. וע"כ אנו צריכין לדון על גוף הדבר אם החמץ נשתנה לחלב אם אסור: ודנה להתיר החלב. מטעם שכ' הר' יונה המובא במג"א סי' רט"ז סק"ג ובח"י סי' תמ"ז סקט"ז וכן מצאתי בתשובות מחנה חיים הנ"ל דלפענ"ד פשוט. דזה שייך רק. בדבר שאינו אסור בהנאה דאז שפיר איכ"ל כיון דנשתנה לדבר המותר אזלינין בתר השתא אבל באיסור הנאה הרי חזינין בע"ז דף מ"ט באגוז של ערלה. ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דאע"ג דנשתנה לדבר המותר אם אינו זוז"ג אסור ומטעם זה מובנים דברי הש"ך ביו"ד סי' ס' דפרה שנתפטמה כל ימי'. מאיסור הנאה אסורה אמנם לדעת הרמ"א שם. דס"ל אפילו בנתפטמה כל ימי' רק באיסורי אכילה ג"כ אסורה זהו קשה לפי שיטת רבינו יונה הנ"ל ובאמת לכאורה קשה. דאפילו בנתפטמה באיסורי הנאה. הוי לן לומר דמותר דהרי בע"ז דף ל"ט אמרינין גבי דבש אי משום עירובי מסרי סרי ופי' הר"ן דקודם שנעשה דבש. הוא מתעפש ונפסל. ואח"כ נעשה דבש. וכן הביא מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בגליון מג"א סי' רט"ז הנ"ל. בשם שכה"ג שכן הוא בכל דבר שנשתנה ע"י דבר אחר ההעדר קודם להוי' וא"כ באיסורי הנאה דאפרן מותר הי' לן לומר דאם נתפטמה הבהמה בהם. הרי קודם שנעשה מזה בשר או שומן הרי כבר נתעפש ונפסל מאכילה והוי כעפר ואח"כ כשנעשה בשר. כבר הי' היתר ולמה פסק אם נתפטמה באיסורי הנאה אסורה ובשלמא הא דאמרי' בע"ז דף מ"ט דבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דאסורה ניחא משום דבע"ז עפרן נמי אסור אבל הש"ך דסתם. וכ' דבנתפטמה באיסורי הנאה אסורה קשה. וכן איתא בחי' רמב"ן בע"ז דף מ"ט בשם הירושלמי. בנוטע אגוז של ערלה דמותר. אע"ג דס"ל דזוז"ג אסור היינו משום דערלה מהנשרפים. ועפרן מותר. א"כ נתגדל מהיתר: ומדברי הירושלמי הזה מוכח דאפי' אם נשרף ממילא או באופן אחר. שלא נעשה מצותו אפי"ה עפרן מותר אע"ג שכ' התוס' בסוף תמורה. הטעם דאפר מותר משום דנעשה מצוותו וכן הוכחתי במקום אחר (עיין לעיל תשובה ר"ו). וכן נראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' ס'. שהביא כן בשם או"ה דמעוכל הוי כשרוף וא"כ גם בנתפטמה באה"נ דעפרן מותר תהא הבהמה שנתפטמה מהם מותרת ובאמת י"ל דהש"ך קאי רק אאיסורי הנאה כעין ע"ז. דעפרן אסור וכנראה שם מדבריו. מיהו לר' יוסי דמתיר שם בנטע אגוז של ערלה. משום זוז"ג. נראה דאפי' בערלה דאפרן מותר. אפי"ה אם אינו זוז"ג אסור וחשבינן לי' כאלו בא מן האיסור דהרי האיסור הנאה גרם הגידול הזה וכמ"ש התוס' בע"ז דף מ"ט י"ה שאם וכו'. דדוחק לומר דר"י פליג. וס"ל דבנעשה עפר ממילא. ולא קיום המצוה או בעפר שעדיין יש בה כח הצמיחה להוציא ממנה גידולין בכה"ג העפר אסור. ובמקום אחר הארכתי בזה עיין לעיל תשו' ר"ט] ועכ"פ מדברי התוס' נראה. כיון שאיסור הנאה גורם לו הצמיחה אע"ג דאפרן מותר מ"מ אם לח הי' זוז"ג הי' אסור וביו"ד סי' רצ"ד. סעי' י"ב פסק ג"כ דמותר בנטע אגוז של ערלה משום זוז"ג וא"כ א"ש דברי הש"ך בסי' ס' הנ"ל דמהש"ע מוכח דאפילו מידי דעפרן מותר אם אינו זוז"ג הבא ממנו אסור וא"כ בהמה