מהר"ם שיק אורח חיים קנד

כל איסורי הנאה שנגמר דינם. עפ"י התורה. לבערם. אין להם בעלים ואיך כתבו בקידושין דף נ"ו דיכול לקדש בהם אשה. אי שוי פרוטה מה שיכול ליהנות שלא כדה"נ. והנראה לפענ"ד דבוודאי בכל איסורי הנאה. שהמצוה עליו לבערם ובעמוד ובעור קאי. כ"ע מודים דלא חשיב כשלו וכמ"ש התוס' בזבחים הנ"ל. אפילו אי הי' אפשר בו הנאה. או שלא כדה"נ או לצורך המצוה התורה הפקיע מרשות הבעלים והוא מצווה להוציאו מרשותו או מטעם שכל העומד לבער כמבוער דמי וכמ"ש הר"ן בגיטין דף כ' ע"א לענין כ' את הגט על איה"נ וכיון שקודם הביעור אינו שלו כבר יצא מרשותו והנאה הבאה אח"כ. הוא הפקר כמ"ש הריטב"א הנ"ל לענין אפר ותוס' בקידושין דף י"ו. קאי רק לענין ערלה וכיוצא בו מצות ביעור: וכן התוס' בפסחים דף כ"ט. ד"ה אין פודין נראה מהמשך לשונם דלא קאי על חמץ וכן הריטב"א הנ"ל. קאי על אתרוג של תרומה טמאה דלא מצינו בי' מצות ביעור. בהנך יש לומר. אי שייך בי' שום זכות. אפילו שלא כדה"נ. או זכות מצוה מקרי שלו ולכם. אבל הירושלמי וכל הסוגיא הנ"ל. מיירי היכא דאית בי' מצות ביעור. דהרי הירושלמי קאי על ע"ז ועיר הנדחת ובהנך לכ"ע לא חשיב כשלו משא"כ בשאר האיסורי הנאה לפעמים לא חשיב כשלו כגון קונמת. דלא שייך בי' מצוה ואסור שלכדה"נ. ולכך הוי הפקר אבל היכא דשייך שום זכות הרי הוא לבעלים ומקרי שלו ואינו הפקר. והרשב"א פליג על סברת הריטב"א הנ"ל וס"ל דמשום זכות המצוה. אין לו דין ממון. ואין בו זכות לבעלים אבל היכא דרשאי ליהנות ממנו שלא כדה"נ איכא למימר דגם הרשב"א מודה. דיש בו זכות לבעלים. ואתי שפיר הכל אמנם דברי רמג"א כסי' תרמ"ט ס"קכ. שנראה מדבריו. דאפילו בהנך דשייך בהן מצות כיעור חשוב כשלו זה אינו לשום פוסק. ולא יכולתי ליישב את דבריו שיהיו מכוונים עם הסוגיות הנ"ל: והואיל שבאתי לזה אמרתי להעיר שמדברי הש"ס דכריתות דף כ"ד הנ"ל. מוכח דהפקר טעות חשוב הפקר דהרי בכה"ג שהוזמו העדים הי' אז ההפקר בטעות. דכה"ג חשיב טעות: עיין ביו"ד סי' רל"ב סעי' י'. אפי"ה מהני: וכן מוכח מלשון הג"א והרא"ש בפרק איזה נשך סי' ל"ב וכן יש להכריח. מיאוש דמהני לדעת קצת מפורשים משום הפקר. אע"ג דהוי בטעות ואע"ג דהפקר כעין נדר. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים דין י"ד ובנדרים דף ו' הפקר היינו צדקה עיי"ש. צ"ל דלענין זה לא חשיב כנדר. דבנדר בעינן פיו ולבו שווין וכן בקנין בעי' שיקנה כחו לאחר. ובעי' דעת קונה למקנה ובטעות לא הוי דעתו לארנויי משא"כ הפקר שהיא סילק כחו. ואפילו בטעות מהני. ולפי"ז קשה לי. איך סובר הרשב"א בנדרים דף פ"ה הנ"ל דמהני שאלה להפקר. הרי שאלה מהני רק מכח דחשיב כנדר בטעות ואמרינן בנדרים דף כ"א ע"ב דאין החכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדריה וא"כ בהפקר דמהני אפילו אם אינו כעין ד' נדרים איך אפשר דמהני שאלה וצריך לומר כיון דאנן לא קיי"ל כהאי מ"ד. וקי"ל דלא בעינן פתח. אלא חרטה דמעיקרא. וא"כ שאלה עדיפא מכעין ד' נדרים): ולפי מה שבררתי דאיסורי הנאה אשר יש עליו מצות ביעור ושאר איסור הנאה. אשר אין לבעלים בו שום זכות הנאה. חשיב כהפקר. א"כ לא שייך בו מכירה ונתינה כדאיתא בב"ק בשור הנסקל. וכמ"ש התוס' בזבחים דף ע"א טעמא דלכך מכרו אינו מכור הואיל ואינו שלו. ולפי"ז קשיא לכאורה איך כ' הרמב"ם בפ"א מחמץ דין ג' דבקנה חמץ בפסח הוא כשלו אמנם כבר כ' הר"ן בע"ז דף מ"ב פ"א. על הא דאמרינן שם בע"ז דגוי דלמא מגבה לה וזכה בה. דהואיל וע"ז של גוי יש לה ביטול ומשכחת היתר הנאה. שייך בה זכי' שאחר זכי'. באותו רגע נעשית ע"ז של ישראל. ואסורה בהנאה וכ' הר"ן דה"ה בקנה חמץ של גוי והריטב"א שם כ' דמכל מקום שם ישראל נקרא עליו ע"י הגבהה וזכי' אפילו לא קנה מ"מ קנה לענין זה להחמיר באיסורו וכן בחמץ הדין כן. והסמ"ג בלאוין מ"ה כ' דבאמת הא דנעשה ע"ז של ישראל הוא מדרבנן ובחמץ אפשר לומר עוד טעם. דהכתוב עשאו כאלו הוא שלו. ועפ"י דברי הר"ן הנ"ל. מובנים דברי התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א ד"ה בדין וכו': ולפי האמור דמבוא' מש"ס ופוסקים. דאין שייך קנין באיסור הנאה. אלא חשוב כשלו. א"כ קשיא אמא אמרינן גיטין דף כ' ע"א בכתב גט על איה"נ כשר והכי קי"ל באהע"ז רסי' קכ"ד ואמאי נהי דלא בעינן שיהא הנייר שו"פ מכל מקום בעינן שיהא הנייר שלו כמבואר בש"ע אהע"ז סי' ק"כ. ואפילו ע"ג נייר של הפקר לא יכתוב דבעינן דווקא שיזכה בנייר וקשה הא איסורי הנאה הוא הפקר. וצ"ל הרי בלא"ה כבר ביאר הר"ן שם דבהנך איסורי הנאה דיש בהן מצות ביעור. באמת אסור לכתוב ואע"ג דהר"ן אסר לה: מכח כל העומד לשרוף כשרוף דמי נראה דגם הא דאינו שלו סובר הר"ן שם בהנך איסורי הנאה הוא מכח כל העומד לשרוף ובהנך דלית בי' מצות ביעור. כבר ביארתי דאיכ"ל אם שייך בי' זכות מקרי כשלו. והכא אי כותבין עליו הרי יש לו בו זכות הזה. למיכתב עלי' גיטין וממילא הוא שלו ועפי"ז א"ש דדינו דהר"ן אליבא דכ"ע דאפילו למאן דלא ס"ל כשרוף דמי. ע"כ סובר דדבר שעומד להתבער אפקי' רחמנא מכח ורשות בעלים ואינם שלו ומטעם שכתבתי לעיל. וא"כ פסול לכתוב עלי' גט ומיושב קושית הב"ש סי' קכ"ד ס"קב. דסובר דתליא בפלוגתא וכשם שאין יכול למוכרו וליתנו במתנה. כן אינו יכול להקדישו. כמבואר בב"ק דף מ"ה הנ"ל דכיון שאינו שלו והוא כהפקר פשוט דאינו יכול להקדישו דהרי דרשינן איש כי יקדיש את ביתו. מה ביתו שלו ואינו הפקר וכו'. וכן מבואר בחולין דף קל"ט ע"א. אלא דראה קן ואקדשה מי יוכל להקדישו וכו'. והש"ס שם דנקט מה ביתו ברשותו פשוט. דאין הכוונה שאינה ברשותו דהרי משכחת לה שיהא ברשותו ואפי"ה אינו מזומן. כמבואר שם דף קמ"א ע"ב. ביוני שובך בעלי' וע"כ משום דאינו שלו. וגם אינו שלו מקרי אינו ברשותו. וכלשון זה איתא בב"ק דף ס"ט ע"ב מעשר דממון גבוה ואינו ברשותו והכוונה דאינו שלו עיי"ש. וכיוצא בזה נקט בע"ז דף ס"ג ע"א. לשון אינו ברשותו. והכוונה על אינו שלו. והריטב"א שם מיישב הלשון. דלרבותא נקט. ולכך נקט רש"י בב"ק דף מ"ה ע"א על הא דאינו יכול להקדישו ג"כ מטעם אינו ברשותו והכוונה דאינו שלו ואע"ג דהרא"ש בנדרים דף ל"ד ע"ב כ' גבי ככר של הפקר דיכול להקדישה הואיל ויכול לזכות בה. היינו דיכול להקדיש לכשתבא לידו ולא חשיב כמו דבר שלב"ל מטעם שבידו. אבל כל זמן שהוא הפקר לא חייל עלי' ההקדש כדמוכח מהאי דחולין הנ"ל: ולפי"ז מיושב הקושיא הנדפסת בעלי שומר ציון. מכתב נ"ד על דברי התוס' בחולין דף ק"ס ע"א. ד"ה למעוטי וכו'. שכ' ספק אם עבר והקדיש בהמת עיר הנדחת. אם הקרבן כשר ועיין שם ובמהרש"א שהקדיש לאחר שנעשה עיר הנדחת מיירי והקשו א"כ איך יכול להקדיש הא איסורי הנאה אינו יכול להקדיש כדאית' גבי שור הנסקל ולהנ"ל א"ש. שור הנסקל דעומד להתבער ואינו ראוי לשום דבר לבעלים דלקרבן פסול מטעם נוגח כמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא ואין שום זכות לבעלים בו ולכך לא מקרי שלו. ולא יכול להקדישו לבדק הבית אבל של עיר הנדחת. לפי מאי דמספקא להו להתוס' דכשר להקרבה. ולא בעי' ביעור דשללה כתיב ולא שלל שמים דרשי' וא"כ נשאר לבעלים זכות שיכול להקריבו: א"כ הוא שלו וההקדש חל עליו. וא"ש כן נראה לפענ"ד נכון תשובה רי"א יתענג על רוב שלום ידידי הרב המופלג בתורה וביראה החרוץ והשנון כש"ת מוה' חיים סופר נ"י. יושב בשבת תחכמוני בק"ק מט ד יע"א: יקרתו הגיעני וכו'. ועל דברי תורה אשר בא מעלתו נ"י. להשיג על דברי הצל"ח בפסחים דף ע"ז שכ' דאפילו לדעת התוס' בע"ז דף ס"ו דגם בב' כחושים היכא דנאסר במשהו נאסר גם בריחא דמשהו מיהו איכא וכ' הצל"ח. דמ"מ אינו אוסר יותר מכדי קליפה דלא עדיף מטעם ממש. ונגעו זה בזה דכחוש אינו אוסר. יותר מכדי נטילה בצלי. ובכדי קליפה במליחה. ומעלתו השיג עליו דר"מ אוסר דתנן במתני' דתרומות פרק יוד משמע אוסר לגמרי וגם מהא דאסרו למיכל הפת שאפו עם הצלי למיכלא בכותחא משמע לגמרי אסור. וגם מלשון התוס' בע"ז שם. במצות משמע דלגמרי אסור. ועוד דאי ס"ד כהצל"ח מאי פריך. מאין צולין ב' פסחים. דלמא מיירי בשניהם כחושים. ונאסרו כבר בכדי קליפה או נטילה ע"י שנצלו כאחד. וקמ"ל דגם מכאן ואילך אסור ליצלותם ביחד. מפני תערובת גופם. עוד הקשה במכתבו על הרשב"א בתה"א בשער התערובות. שהביא ראי' דבשני תנורים זה אצל זה לא שייך בי' ריחא מש"ם דפסחים דף ע"ז. דקאמר כעין ב' קדירות וכו'. ות"ל דבתוספתא מבואר בהדיא. דמותר ליצלות ב' פסחים. בב' תנורים זה אצל זה. ולפענ"ד באמת גם אני כתבתי בחידושי. דלישנא דר"מ אוסר משמע דלא כהצל"ח ומכל מקום נראה דגברא רבה אמר מילתא אין מזניחין אותו ויש בו טעם וסברא וגם נכון הוא לאחר העיון דהנה הבעה"מ ז"ל בפסחים כ' דטעמא דרבא גבי בת תיוהא דשרי' הוא משום דאינו מתכוין וכן מצאתי שכ' הר"ת בס' הישר. והרמב"ן תמה עליו טובא הא מבואר בש"ס דטעמא דרבא משום דריחא לאו מלתא ואי משום דאינו מתכוין מאי מייתי רבא מתנור שהסיקו בכמון. וכבר ביארתי. דברי בעהמ"א בחידושי לישב דבריו אמנם כעת נראה לי לישב בפשיטות דהנה התוס' מחלקין בין ריח פיטום לריח שאינו של פיטום. דאע"ג דקי"ל