מהר"ם שיק אורח חיים קנג

הפסח גידוליו מותרין אבל גידולי חמץ בפסח כיון שבאו מגרם איסור הנאה. אסורין לכל הפחות. כדין חלופין ומ"ש הרב דק"ק אלטונא ני' דכיון שכבר כלה לא שייך לאסור חלופיו כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל זה לדעתי אין לו ענין לכאן התם איירי לענין תופס דמים. בזה שפיר אמרו. דכיון דאינו בעולם לא שייך בו פדיון ולא שייך תפיסה אבל הא דנימא דחלופין אסורין מטעם גרם הנאה או מטעם קנס בזה אין חילוק כיון דמטי' לי' הנאה מן איסור הנאה. אסור וכ"כ בהדיא הרא"ש בע"ז דף ס"ב ע"ב בשמעתין דבי ר' ינאי וכו': ומטעם זה דברי המג"א סוסי' תמ"ג שכ' גם לענין חמץ לחלק. בין משך תחילה או לא תמוה מדברי הרא"ש דמבואר שם דדווקא לענין ע"ז. ושביעית דתופסין דמיהן. וכעין חילול שייך לחלק בזה משא"כ לענין חלופין אסורין בהנאה מדרבנן משום גרם הנאה והדרן לנידן שלנו דבגידולין מבואר בש"ס נדרים הנ"ל דלא גרע מחלופין ואדרבה עדיפא מני' וא"כ לא מבעי' לרש"י וסייעתי' דחלופין אסורין למחליף הוא הדין הגידולין אסורין למי שזרען או שנזרעו בשבילו. ואפילו להרמב"ן וסייעתי' דחלופין מותרין. כ' הטעם בשם הירושלמי דהיא לפי שאין להם דמים והדמים הם כגזל ביד המוכר כמבואר בר"ן בר"פ השוכר את הפועל אבל בגידולין שהן באים ע"י איסור הנאה אי"כל דגם הם מודים דאסורים כ"ז כתבתי לפי' תי' הכ"מ והב"י וטו"ז וש"ך נמשכו אחריו בסי' רט"ז ביו"ד דגידולי קונם אסורין. משום דהוי דבר שיל"מ: אמנם באמת תמהני טובא נהי דכך דעת הרמ"ה המובא בטור סי' קמ"ב אבל בש"ע שם סעי' ד'. לא ס"ל כן. וכן בחמץ נהי שהמג"א בסי' תמ"ה ס"קב כתב כן אבל הכ"מ שם לא ס"ל כן א"כ ע"כ שסוברים אפי' בדבר דלא בטל זוז"ג מותר וקשיא א"כ מ"ש דגידולי קונם וצ"ע הכ"מ שסותר א"ע ומיהו בלא"ה קשיא לי איך אפשר לקרות את זה זוז"ג הרי ביאר הר"ן בתשובה סי' ע' היכא דאית בי' מגוף האיסור כל זמן שלא נתבטל לא שייך לקרותו זוז"ג וא"כ ה"נ נהי דזרעו כלה אינו כלה לגמרי שהרי נשאר בו כח המגדלו ובקרא נאמר עץ עושה פרי אשר זרעו בו והעידו חכמי הטבע שבכל זרע. גוף הצמח ניכר בו וקראו אותו זרעו כלה לפי שנפסד ונשחת מצורך בני אדם. והרקבון הזה עדיין עדיף מעפר דמזה מחלקיו נעשה הצומח. וא"כ בהנך איסורי הנאה שעפרן אסור לא ידעתי. איך אפשר שיקרא זוז"ג. הלוא יש בו חלק מהזרע הנפסד והנשחת האסורה. עדיין בהנאה. וכל עוד שיש בו חלק מהאיסור. הרי ביאר הר"ן דלא הוי זוז"ג ואדרבה יש להקשות עוד. דאפילו חלקים המותרין דהיינו האויר והלחלוחי': שבאים תוך הצמח לולא כח הזרע שהיא מושך ומקבל זה לא היו באים. לצמח ההוא וא"כ כמו דחשבינין למעות שקיבל עבור האיסור. גרם הנאה ואסור. אע"ג שהמעות הי' בעולם. זה שבאו לרשותו ע"י האיסור חשיב גרם הנאה. וה"נ האויר והלחלוחית כיון שבאו לצומח הזה ע"י איסורי הנאה יהא נאסרים: מיהו זה לא קשה האויר והלחולחית כיון שאינו תחת וחילוף האיסור הנאה אינו נאסר שהרי גדולה מזו לרמב"ן אפילו הדמים אינם נאסרים לפי שאינם דמיהם. וגרם כזה אינו נאסר. וכ"ש אי חשבינין לחלק הבא מכח האיסור רק לגרם. א"כ זה הוי כגרם דגרם וכחלופי חלופין אמנם זה קשה דלא לחשב גרם. ולכך נראה באמת דדווקא בערלה שעפרן מותר וא"כ החלק הנשאר בהצומח הוא היתר אלא שבא בגרמת איסור. שע"י האיסור מטא הנאה לידי'. ולכך שפיר חשבינין לי' זוז"ג. אבל בגידולי קונם שאפר הקדש וקונם אסור ואם כן יש בו חלק מכל מקום לא חשיב זוז"ג אלא היא תערובות ממש וצריך שיעור ביטול אם הוא דבר דבטל וכיון דלא חשיב זוז"ג שפיר מיושב קושית הראב"ד בפ"ו מנדרים מ"ש גידולי קונם מגידולי ערלה וא"כ בנידון דידן גידולי חמץ בפסח דג"כ עפרן אסור גם הגידולין אסורין ולפי"ז אפילו גידולין חמץ לאחה"פ אסורין דלא חשיב זוז"ג וכמ"ש המקור חיים בסוף סי' תמ"ג עיי"ש: ועפ"י האמור. יש לישב דברי הרמב"ם סוף פ"ו מנדרים שפסק דגידולי קונם הם ספק ותמה הראב"ד עליו שהרי בש"ס מבואר דגידולין וודאי אסורין רק חלופין הוא ספק ולהנ"ל זה הוא ספק של הש"ס אי חלופין מותרין דגרם הבא אינו אסור וגידולין שאני שהם אינם גרם הנאה. אלא חלק מהאיסור וכנ"ל וכמ"ש הר"ן או דלמא חלופין כגידולין נמי הוי רק כגרם הנאה דאפשר דאפילו אפר קונם שרי' וכדס"ד לקמן נ"ב ביוצאי מהן וא"כ הוי רק כגרם ואע"ג דכי הוי רק כגרם. ראוי שיהיו הגידולין זוז"ג ויהיו גידולין מותרין טפי מחלופין. צ"ל או דרמב"ם סובר דזוז"ג אסור או משום דבר שיל"מ זוז"ג אסור או כדלעיל דלפי ס"ד זו. דלא ידעינין אכתי דחלופי חלופין שרי' גם הגרם היתר יש בו חלק מהאיסור ונגרם ע"י האיסור ונאסר וא"כ לפי המסקנא דקי"ל זוו"ג שרי וגם קימ"ל חלופי חלופין שרי דהיינו גורם דגורס א"כ תליא גידולין בספיקא דאבעי' להו אי גידולין עדיפא מחלופין אז גידולין אסורין. וחלופין שרי' ואי חלופין כגידולין אא מותרין משום זוז"ג לכל הפחות מה"ת וחלופין אסורין ושפיר פסק הרמב"ם. דגידולין נמי ספיקא ובזה אחתום ואסיים דברי ידידו החותם בברכה ואהבה רבה: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"י הרשב"א והר"ן בנדרים פ"ה ע"א ד"ה ומהא שמעונין וכו' הוכיחו דהאוסר על עצמו הנאת פירות אחרים יכולין ליטלן בע"כ אלא דפליגו שם דהרשב"א סובר אי מתשיל על הנדר. נעשים למפרע כשלו. וצריך עיון בזה בתשובת הרשב"א סי' תר"ב דנראה דדבריו סותרין. ועיין ברשב"א סי' תשמ"ו ותשמ"ז. שכ' דאיסור הנאה לא חשיב כשלו וגדולה מזו אמרו בכריתות דף כ"ד ע"א דשור הנסקל ושל עיר הנדחת אפילו הוזמו העדים הם הפקר והמחזק ק בהן זכה. ולכאורה קשה מב"ק דף צ"א ע"ב בשור העומד להריגה יכול לטעון אנא בעינא למיעבד מצוה וא"כ אינו הפקר. וצ"ל נהי דטענת מצוה יש לו מצד התקנה או קנס עיי"ש ברי"ף. אבל טענת ממון אין לו ועדיין קשה הא בשור הנסקל יכול להנות שלא כדה"נ ואמאי הוי הפקר ולכאורה הי' נראה דמ"מ הוא הפקר ואסור להחזיק בו כשלו דזה עצמו חשיב כנהנה כדרך הנאתו אי מחזיקו כשלו דאם אסור ליתנו לאחר משום החזקת טובה. כ"ש להחזיק לעצמו ליהנות ממנו שלא כדה"נ. ואפילו רוצה בקיומו חשיב ר"פ השוכר את הפועל כנהנה ואי נהנה שלא כדה"נ מהפקירא קא זכי בי' וכ"כ הריטב"א בקידושין דף נ"ו ע"ב בשס רבו לענין האפר בהנך דעפרן מותר זכי כהפקירא וכ"כ התוס' בפסחים דף כ"ט סוף ע"א ד"ה אין פודין וכו' וכ"כ הצל"ח סופ"ק דפסחים בליקוטים שלו לענין שלא כדה"נ וכן נראה מסתימת הפוסקים באהע"ז סי' כ"ח סכ"א: אמנם התוס' והרשב"א והריטב"א. והנמשכים אחריהם בקידושין דף נ"ו לא ס"ל כן. לענין שלא כדה"נ. וא"כ אכתי קשה אמאי הוי הפקר בוודאי להפוסקים דשלא כדה"נ אסור מדרבנן א"כ אי אפשר להנות ממנו. ואתי שפיר אמנם להתוס' בקידשין שם דסוברים דמותר להנות שלא כדה"נ והוי כשלו לענין זה קשה והי' אפשר לומר דמ"מ מסתמא הנאה שלא כדה"נ לא חשיבא ובוודאי מפקירו אלא א"כ גילה דעתו דקפיד כגון דמכר או קידש בהן. וכעין שאמרו גבי סופי תאנים בפסחים דף ו' ע"ב. אמנם אכתי קשה אי נימא דהיכא דגלי דעתי' דקפיד. הרי הוא כשלו א"ם אמאי אמרו בב"ק דף מ"ה ע"א דשור הנסקל מכרו אינו מכור ותו דאמרו בפסחים דף ו' ע"ב דלאח"ז איסורו א"י לבטל דאינו ברשותו ותו דמבואר בהדיא בירושלמי ר"פ לולב הגזול דאינו יוצא בלולב של ע"ז משום דכתיב ולקחתם לכם. ולא משל איסור הנאה. וא"כ מבואר דאיסור הנאה לא מקרי לכם. ומכאן תימה על הריטב"א בסוכה דף ל"ה ע"א בד"ה ושל ערלה. שכ' דאיסור הנאה כיון שהוא דידי' וברשותו מקרי לכם. מלבד שהוא קשה מכל הסוגיות הנ"ל דמוכח שהוא הפקר והפקר לא מקרי שלך. אפילו לענין חמץ. הוא לכאורה נגד הירושנמי במקומו והפמ"ג אורח חיים סי' תרמ"ט הקשה קצת על הרשב"א ולא העיר בכל הנ"ל אמנם דברי הריטב"א יש לישב. דהנה א"ה הוא הפקר הואיל ולא חזי לבעלים כלל והוי כעפרא חמנם אם הי' הדין. דיכון לצאת באתרוג של איה"נ א"כ הוא חזי לבעלים. דנהי דמצות לאו להנות ניתנו ולא חשיב הנאה אבל הדבר שנוכל לצאת בו שוה ממון ומעשים בכל יום יוכיח איך קונים האתרוג והלולב: בדמים מרובים. דלא חזי' רק למצוה וכיון דחזי לבעלים ולח הוי עפרא אסור לאחרים ליקח ממנו ולא הוי הפקר ושפיר הוא נקרא שלו זהו כוונת הריטב"א דאיך אפשר לאסור לצאת בו הואיל ולא מקרי לכם אדרבה נימא דיוצאים בו. וחזי לדידי' והוחיל והוא יכול לצאת בו שלו נקרא לכך אצטרך לומר טעם אחר דאין יוצאין בו מכח כתותי מכתת. וא"כ שוב לא חזי לשום דבר. ולא מקרי לכם ושפיר אמר הירושלמי דאה"נ לא מקרי לכם: איברא נהי דסברא הנ"ל. נראה נכונה בדעת הריטב"א אבל עדיין אינו מיושב מהירושלמי הנ"ל דהמעיין שם. וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תקפ"ו. הירושלמי לא ס"ל כתותי מכתת שיעורי' ואפי"ה אמר דאה"נ לא מקרי לכם ועדיין תקשה ועוד דעדיין קשה על התוס' הנ"ל. דסוברין דשלא כדה"נ שרי. ואיה"נ חשיב כשלו אינו מתורץ ותו דתוס' עצמם סותרים דבזבחים דף ע"א ע"א כ'. דשור הנסקל אפילו לר"ת דמותר בהנאה מחיים כיון שנגמר דינו אין לו בעלים למכור ולא לזכות בו וא"כ ה"ה