מהר"ם שיק אורח חיים קנב

זצ"ל כיון דמכלה אותו עד שנעשה עפר. מה לי ע"י אש או ע"י דבר אחר מ"מ בהדי כבשי' דרחמנא למה לן. הרי אמרו בפסחי' דף ע"ה סע"א. דכל מקום דכתיב באש ישרף בעינן דווקא שריפה: בדבר הבא מן האש ואסור לשרוף באבר מעיקרו. וכ"ש בקבורה. ובפסחי' דף פ"ב ע"ב אמרינן בהדיא דלא סגי בקדשים הנפסלין בקבורה ולפי לשון רש"י שם ד"ה דסגי יש לישב ותו דהרי ביעור נותר בעינן דווקא ביום. וגם חמץ ילפינן מני' לענין לילה כדאיתא באו"ח רסי' תמ"ה. וע"י קבורה הביעור והכילוי נעשה גם בלילה ומי יודע אימתי מתחיל הכליון ובירושלמי ר"פ במה מדליקין משמע אפילו מבעיר אותו מבעו"י והולך ושורף ביו"ט או בלילה אסור ואיך אפשר בקבורה ולכך נראה דס"ל למרן אליבא דרש"י והרע"ב כדעת הרב"י ביו"ד סי' רס"ב דאע"ג דממעטינן מילה בלילה מ"מ בדיעבד כשר אפילו בלילה, וה"ה הכא דכתיב ביום השלישי באש ישרף כשם דשלישי אינו לעכוב. ואפילו ברביעי קיים המצוה. וה"נ ביום. והה"נ באש ישרף. אינו לעיכוב אלא למצוה מן המובחר כדי למהר לשרפו וכילוי שלו ואהני קרא. ואהני סברא דבדיעבד אפילו ע"י קבורה נעשה עפר מהני וממילא אם אין לו עצים כדיעבד דמי ואפילו לכתחילה הו"א שיקבר. ואסרו חכמים מטעם תקלה. כן נראה לפענ"ד בכוונת מרן זצ"ל דרק בדיעבד קאמר ומצוה מן המובחר בשריפה וקרא דתשביתו בוודאי מיירי במצוה מן המובחר ושפיר קאמר רע"ק מצינו להבערה וכו' וכבר אמרתי שגם מרן מודה שהסכמת הפוסקים הראשונים דהנך דמצוותן בשריפה בעינן דווקא שריפה ובאמת תמהני ע"ז דהרי אשרה דכתיב בה קרא בהדיא שריפה ותנינן נמי סוף תמורה כל הנשרפין. עפרן מותר חוץ מאפר אשרה וכו' וא"כ הרי מבואר דאשרה מן הנשרפין. ומבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב: דשוחק וזורה לרוח גרע משריפה והיכא דבעינן שריפה אסור לשוחקן ולכך הקשו חכמים שם לר"י לא מצא עצים לשורפן יהא יושב ובטל. וא"כ איך פסק הרמב"ם בפ"ח דין ו' ובטוש"ע יו"ד סי' קמ"ו סעי' י"ד. דע"ז ומשמשיה שוחק וזורה לרוח וצע"ג. ודעת התוס' והרשב"א המובא במל"מ שם א"ש דס"ל דקודם שחיקה צריך שרפה אמנם להטוש"ע קשה. והנה התוס' ביבמות דף ק"ג ע"ב בד"ה סנדל וכו', כ' דע"ז דישראל לא הוי מהנשרפין אלא מהניגנזין והנקברים. ובזה מיושבים דברי התוס' בפסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מעצי וכו'. שהקשו דלהוי האפר כע"ז שנשתברה מאלי'. ותמה עליהם במגיני שלמה שזה קושית הש"ס ר"פ כל הצלמים על כמה משניות ומשני דלמא מגבה לה. והוי ע"ז של ישראל ולית לה ביטול ומאי קושיא ולהנ"ל א"ש דאי הוי ע"ז דישראל. הוא מהנקברין ואז אפרה מה"ד אסור. וברייתא משמע דאע"ג שהוא מהנשרפין אפי"ה אפרה אסור. ושפיר הקשו התוס' ועתה אבוא לבאר דין עפרן דכל הנשרפין. אפרן מותר. וכל הנקברין עפרן אסור. ובתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין וכו' מבואר דהנקברין עפרן אסור מה"ת והחק יעקב בסי' תמ"ה או' ח' כ'. בפשיטות דאסור רק מדרבנן והפנ"י בפסחי' דף כ"ז ע"ב ד"ה פסקא ר"י וכו'. ושם בד"ה חמץ שישנו וכו' לא ברירא לי' ואומר דיעות לכאן ולכאן. ולפענ"ד מהא דאמרו חכמים כל הנקברין לא ישרפו. וחששו שמא יבוא ליהנות מעפרן. מוכח דעפר אסור מה"ת. דאל"כ הו גזלג"ז וגם מהא דפריך סוף תמורה. ממוראה ונוצה דיצאו מידי מעילה מאי לאו דמותרין. ומאי קושיא. הא אין שבות ואיסור דרבנן במקדש מזה נראה ראי' דעפר הנקברין אסור מה"ת לכל הפחות לת"ק. דס"ל כל הנקברין לא ישרפו והטעם כתבו התוס' בתמורה שם. דבנקברין אין מצוה בביעורן משא"כ בנשרפים ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ולכאורה קשה על התוס' לפי"ז מאי פריך שם בתמורה מבשר המת הא בשר המת מצותו בקבורה ונעשה מצותו. ולכך עפרו מותר. ונראה דקושית הש"ס דהרי מת ילפינן שם שם מע"ע. ובעגלה ערופה ילפינן בפסחים דף כ"ו ע"א דאפילו נעשה מצותו נשאר באיסורו: ולכאורה עדיין קשה. בערלה וכ"כ לפי מה שהוכחנו לעיל. דאין מצוה בשרפה א"כ למה עפרן שרי ונראה דשם בלא"ה א"ש. דהרי אפקי' איסורו בלשון פן תוקד אש ולאחר שריפה לא כתיב בי' איסור בשלמא בעלמא. דכתיב איסור לא יאכל וכולל גם הנאה ואפשר דגם אפרן אסור. הוכרחו התוס' לומר הטעם משום דנעשה מצותו ועדיין קשה איך אפשר לומר דגם אפרו אסור הא הוי שלא כדה"נ ושרי ונראה כיון דאמר הכ' לא יאכל ובכלל לשון זה גם ההנאה. א"כ אסור ליהנות ממנו מכל חילוקיו ומכל יסודותיו גם מחלק העפריות שבה. ושלא כדה"נ דשרי. דווקא אם הוא שלא כדה"נ לכל חילוקיו אבל אם נהנה מאפרו. כדרך הנאה שנהנין מעפר זה לא מקרי שלא כדה"נ וכל זה אם אין מצות ביעור אבל אם כ' רחמנא מצות ביעור ואין לך דבר שנעשה מצותו ואסור א"כ בכה"ג העפר שרי וע"כ בכלל לא יאכל. אין העפר בכלל. ולכך אפילו אם נשרף באופן שלא קיים המצוה אפי"ה העפר שרי. ובזה נדחין דברי המקו"ח בסי' תל"א ד"ה לכן וכו' וכן בסוסי' תמ"ג. דס"ל דאם נעשה עפר. באופן דלא קיים המצוה. אין עפרו מותר. והרב דק"ק אלטונא נ"י הביא ראי' מאגוז של ערלה מהירושלמי דאפילו אם נקבר אפרן שרי וכן מוכח סוף תמורה. דאפילו נשרף ממילא אפרן שרי אע"ג דלא נעשה מצותו. דהרי מוקמי' ברייתא דכל הנשרפין אפרן מותר. בנשרף ממילא וא"כ קשיא לדברי התוס' הנ"ל. אלא וודאי כדפרישית דע"י מצוות ביעור מוכח דעל העפר לא נאמר איסור הנאה. כן נראה לפענ"ד: ועדיין צריך לבאר דברי התוס' הנ"ל. דלדבריהם גבי חמץ לרבנן דס"ל שוחק וזורה לרוח ומצוה בביעור א"כ יהא עפרן מותר משום דנעשה מצותו והרמב"ם והטוש"ע בסי' תמ"ה פסקו שעפרן אסור והמקו"ח בסי' תמ"ה. ר"ל באמת להתוס' עפרן מותר. ולפענ"ד לר"י דילפינין מנותר צריך חמץ שרפה משום איסור הנאה כמו נותר אפילו אם לא עבר עליו ואינו שלו ולית בי' מצות תשביתו. ולכך כיון דמכח איסורו צריך ביעור. שפיר מקרי נעשה מצותו אבל לרבנן דלא ילפינן מנותר אלא שצריך ביעור מכח ב"י ותשביתו. והיינו דווקא אם לא ביטול דהחמץ שלו. וכ"כ המקו"ח בסי' תל"א בד"ה לכן וכו' אבל אם ביטל או חמץ של אחרים א"צ לשחוק ולזרות לרוח אלא לקבור ככל הנקברין. וא"ס נהי אם הוא שלו צריך לבערו ולהשביתו. מ"מ אין זה נעשה מצותו דלאו מצוה גרם. אלא הבעלים גורמים. ומצוה שלהם מצדם הוא. ולכך א"ש דפסק הרמב"ם. דלרבנן עפרן אסור ולעולם דגם הרמב"ם ס"ל כדברי התוס' הנ"ל. הארכתי בדברי התוס' הנ"ל. שצריכים ביאור גדול. כי הם עמוקים: והואיל ובאתי לדברי הנ"ל אמינא. מה שנ"ל לישב קושית המג"א רס"י תמ"ה מה שהקשה על הרמב"ם דכיון דפסק דעפרן אסור. איך כ' דרשאי לשורפו. הא כל הנקברין לא ישרפו והנראה לפענ"ד. דהרי הטעם שע"י השרפה יטעו העולם דאפרן מותר וזה שייך בנקברין דעלמא דאין בהם מצות ביעור רק משום תקלה וא"כ השרפו ע"כ טעמו. דלא ליתי לידי תקלה. וקשה. הא אכתי יבוא לידי תקלה בעפר ואם דעתו לקבור העפר למה לי' שריפה. הרי יכול לקבור מיד והשריפה הוא לחנם וע"כ מוכח ממעשיו דרצונו ליהנות מעפרו ולכך אינו שרפו אבל בחמץ. נהי דלרבנן הוא מהנקברין מ"מ השתא שהוא חמץ שלו. ולא ביטלו. מצוה עליו לבערו משום מ"ע דתשביתו. ולכך אם שרפו ש"ד. ותבוא עליו ברכה. שמיהר וזירז עצמו במצוה ואין ראי' משריפתו שרוצה ליהנות מעפרו דאיכא למימר דרוצה לקבור האפר ואין לו' א"כ יקבור החמץ. שזה אסור דצריך לשרפו מכח מצות תשביתו ומה לי אם שחקו וזורה לרוח. או שרפו. לכך שפיר פסק הרמב"ם דרשאי לשרפו ואעפי"כ האפר אסור בהנאה ודווקא שאר הנקברי' הוא דלא ישרפו מטעם הנ"ל אבל חמץ אף דהוא מן הנקברים מצד עצמו אבל צריך ביעור מצד תשביתו. והביעור הוא. או שחיקה. או שריפה וא"ש: תשובה ר"ט עוד להגאון הנ"ל הנה בעלי שומר ציון. מכתב מ"ח ומ"ט השיג הרב האבדק"ק אלטונא נ"י על מרן הגאון מהרמ"ס זצ"ל בדין גידולי חמץ שפסק מרן זצ"ל מי שזרע חמץ בפסח. גידוליו אסורין והרב השיג עליו דמ"ש מאגוז של ערלה דקי"ל דאם נטע מותר ותו דבחלופין עצמו אמרינן. דווקא אם האיסור בעולם אבל אם נאכל האיסור הנאה ואז נתנו לו בחלופי האיסור איזה דבר חלופיו מותרין כמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ב ע"ב ד"ה יאות וכו'. ותו הקשה. דהו"ל זוזו"ג ומכח זה קבע להלכה. דגידולי חמץ בפסח מותרין ותמהני דהי' לו מקודם לדחות הראי' שהביא מרן זצ"ל שהיא ראי' מפורשת מסוגיא ערוכה דנדרים דף מ"ז ע"ב דקאמר הש"ס או דלמא חלופין כגידולין דמי א"כ מבואר דגידולי קונם אסורין: וא"כ קשיא מהא דאגוז של ערלה. וכבר הקשה הראב"ד סופ"ו דנדרים קושיא זו ותי' הכ"מ שם דקונם דהוי דשיל"מ שאני דאינו בטל ולכך זוז"ג נמי אסור ומטעם זה נמי גידולי חמץ אסורין בפסח דגם בפסח חמץ לא בטל. יהא מטעם דבר של"מ כטעם הרמב"ם. או מטעם דחמיר איסורו: וכן כ' המג"א בסי' תמ"ה סק"ה. דבחמץ איכ"ל זוז"ג אסור. מטעם דלא בטל וא"כ גידולי חמץ בפסח אסורין ואע"ג דלאחר הפסח. דבטלו הגידולין ההיתר. כבר כ' מרן זצ"ל שם באותו תשובה דקי"ל דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ולכך נשארו באיסורם וא"כ הדין דין אמת. ופשוט דגידולי חמץ בפסח אסורין וגם הח"י ובס' א"ר סוסי' מ"ג כ' רק דגידולי חמץ שנזרעו לאחר