מהר"ם שיק אורח חיים קנא

בסוף דבריו דקי"ל כהאי מרבנן דיליף בפסחים דף כ"ד כל איסור הנאה מובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ועל כל איסורי הנאה כתיב לא יאכל וא"ש אפילו לפי פשטות לשון הירושלמי או דס"ל כמ"ש הכה"ג ביו"ד סי' ק"ט בשם התשב"ץ והובא בס' באר יעקב דף מ"ג ע"א. דזה ג"כ חשוב הנאה. או טובת הנאה. אם יכול להנות כלב של הפקר. וכן באמת משמע בפשטות הלשון. הנאמר בפסחים דף כ"ב אי אתה רשאי להשליך לכלב כל איסורין שבתורה משמע אפילו לכלב של הפקר: וזה נראה דעת הרמב"ם. והר"ן בנדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע וכו' והב"י ביו"ד סי' רי"ו והובא בש"ך סי' רכ"ג ס"קד והקשה על הר"ן הא אין מחזיקין לו טובה ולי בלא"ה הי' דברי הר"ן קשים. הרי אין כוונתי ואין רצונו שיחזיקו לו טובה והוי דבר שא"מ ושרי כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ואבמה"ח וכו'. וכ"ת דהוי פס"ר. הא הר"ן כ' בסוגיא דריחא מלתא דבהנאה לא שייך פס"ר וא"כ יהא מותר שיתן לבניו או לאחיו. דבר שאסר לו אביו בהנאה אמנם אי ס"ל כהתשב"ץ הנ"ל א"ש. דזהו עצמו מה שמהנה לאחר חשוב טובת הנאה והוכרח הרמב"ם והר"ן לפרש: דאינו נותן אותו לאחרים אלא מראה מקום להם. והוי כמפקירו ומיושב קושית הב"י עכ"פ מבואר לפי הנ"ל הסכמת הפוסקים האחרונים דכל איסור הנאה. אסור להשליך לכלב של הפקר. וכ"כ הגאון מרן בחת"ס סי' של"ו בפשיטות: חלק הב' הוא ערלה וכה"כ שמנה סוף תמורה בהדי הנשרפין וכ' הרב דק"ק אלטונא נ"י במכתב הנ"ל בפשיטות. דאין חיוב לשורפן ובאמת שכ"כ ג"כ מרן בחת"ס סי' רפ"ו בד"ה והנה וכו' וכן מבואר בתוס' ריש פסחים ד"ה אור וכו' שהבאתי לעיל דאין מצוה לבער ערלה וכ"כ. וכן כ' הריטב"א בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה והנכון וכו'. דערלה אין חיוב בשרפה אבל הוא עומד לשרפה. ויש להביא ראי' לזה. גם מדברי תוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה בין וכו' שהוכיחו מהא דאסור לנטוע ערלה לכתחילה. דזוז"ג אסור לכתחילה. וקשה מנ"ל. התם שאני דערלה מהנשרפים. וכל הנשרפי' לא יקברו ולכך אסור לכתחילה. וע"כ או דתוס' ס"ל כדעת מרן זצ"ל שיתבאר לקמן בחלק הג' או כנ"ל דערלה אין מצוה בשריפה: ונהי דחייב לבער. כדי שלא יבואו לתקלה. גם ע"י זריעה בזמן מועט ירקב ובזה מיושב נמי. מה שתמהו בס' באר יעקב דף כ"ב ע"א בד"ה ומאי וכו' ובפ"י בפסחים בדף כ"ב ע"ב בד"ה מנין שלא יצבע וכו'. דאיך אפשר למילף ערלה מכה"כ לפימ"ש רתויו"ט סוף תמורה דלית לן היקש ע"ז אלא במה מצינו ילפינן ורשיא מאי לכלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסור שלא כדה"נ אמנם להנ"ל לא חומרא ילפי' אלא קולא ילפינן. דהוא מהנשרפין ולא שמחוייב דווקא לשורפו אלא שרשאי לשורפן ועפרן מותר. ועפי"ז מיושב נמי קושית הפר"ח באהע"ז רס"י קכ"ד. שהקשה לפי דעת המפרשים דס"ל להרמב"ם כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי פסק סוף פ"א מטומאת אוכלין. דערלה וכ"כ מטמאין טומאת אוכלין. הא כעפרא בעלמא נינהו כקושית הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב. על נותר ולהנ"ל א"ש. דע"כ לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף. אלא היכא דיש מצוה בשריפה משא"כ בערלה וכ"כ כל הנ"ל הבאתי לראי' דערלה וכ"כ. אין מצותן בשריפה אלא דרשאי לשורפן ועומדים לשריפה. כדי ליהנות בעפרן אמנם מתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין וכו' מבואר דערלה מצותו בשריפה. ובתוס' חולין דף קט"ו ע"א ד"ה פן תוקדש כ' בהדיא דכ"כ מצותן בשריפה וכן מבואר ביתר ביאור שם דף קט"ו ע"ב ד"ה כ"כ יוכיחו כ' דערלה וכה"כ הוי חומרא אצלם שהן בשריפה: וכ"כ תוס' בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה דערלה. וכ"כ מצותן בשריפה. וא"כ דברי התוס' סותרין אהדדי בזה: ולכאורה קשה לפי דעת התוס' בחולין הנ"ל דמצוה לשרוף ערלה. א"כ הנהנה מן הערלה. שלא כדה"נ נהי דמצד הנאה לית בי' איסור דאורייתא מ"מ אם הנאה הוא. באופן שעי"ז נתבטל מצות שריפה. הרי ההנאה אסור מה"ת שלא לבטל מצות שריפה. א"כ קשיא בפסחים דף כ"ה ע"ב דרבינא שייף לברתי' בגוהרקי דערלה ולפום לישנא בתרא שם מיירי בחולה שאב"ס וכיון שכן איך ביטל מ"ע דאורייתא שלא במקום סכנה ואפשר דבזה פליגו הני תרי לישנא דלכך ס"ל לל"ק דהוי חולה שיב"ס. דאל"כ נהי דשלא כדה"נ שרי מה"ת. מ"מ לא הוי רשאי לבטל מצות עשה דשריפה ול"ב סובר דערלה אין מצוה בשריפתה. כדלעיל ובזה יתיישבו דברי התוס' הסותרין אהדדי כיון דבש"ס פליגו בי' גם התוס' ביארו על ב' האופנים. ולפי האמור דלישנא פליגו בי' אי קי"ל בעלמא כל"ב ה"נ קיי"ל דערלה וכה"כ אין מצוותן בשריפה. ומ"מ חיוב לשורפן. שלא לבוא בהן לידי תקלה: אמנם כל זה בערלה בא"י אבל בח"ל יש ראי' מבוארת. דאין בו חיוב שריפה. שהרי אמרו בקידושין דף ל"ט ע"א: ספק לי ואנא איכול והיינו בוודאי. באופן שאין חברו. מחזיק לן טובה ולפי דעת התשב"ץ. המבואר בחלק הא' מיירי שאינו נותן לו ממש. שזה ג"כ חשיב הנאה. ולהנותן הוא וודאי ערלה. ואסור בהנאה אפילו בח"ל וכן הקשה בש"ש שמעתתא א' פ"ב. וע"כ דמיירי שאינו נותן לו ממש. אלא מפקיר וזורק ומטעם זה קשים לי דברי מג"א בסי' תרמ"ט ס"קכ שכ' דמקרי לכם. הואיל ורשאי לספק לחברו וקשה הא באופן שנהנה ממנו. בוודאי אסור וצ"ע. עכ"פ קשה איך הוא רשאי לספק. הא מבטל מצות שריפה וע"כ דאין כאן מצות שריפה. וכן מוכח. מדאמרינן בברכות דף ל"ז ע"א. צלף של ערלה בח"ל זורק את האביונות וכו' דקשה איך יזרוק הא מהנשרפין הוא וע"כ בח"ל שאני ותימה על מרן זצ"ל בחת"ס סי' רפ"ו דהביא ראי' מרבותיו דאין מצוה בשריפה ולא עלה על דעתו לחלק בין א"י לח"ל. ונראה דזה באמת כוונתו: בשלמא אם אין מצוה. רק משום תקלה, א"כ יש סברא לחלק. דבח"ל דספק מותר והמוצאו ואוכלו לא קעביד איסורא ולא שייך תקלה לכך בח"ל א"צ לשרפו ורשאי להניחו במקום הפקר אבל אם נימא דיש מצוה בשריפתו. אין לחלק בין א"י לח"ל. אפילו למ"ד דרבנן וכ"ש לדידן דערלה בח"ל הלכה. והכי מסתבר: ועפי"ז מכל הראיות הנ"ל וגם מרבינא דלעיל הוי ראי' דאפילו בא"י אין מצוה בשריפה ועפ"י האמור יש לישב קושית הב"ה ביו"ד סי' רצ"ד דלמה לא פסק בטוש"ע בערלה דישרף ובכלאים כ' דשורפין והנ"ל י"ל דהרי הבאתי ראי' מצלף. ושם בברכות כ' הרי"ף סתם. צלף של ערלה זורק האביונות ותמוה עליו וביאר יפה בצל"ח שם דס"ל ערלה בזה"ז אפילו בא"י הוי רק מדרבנן כמו בח"ל דכל מקום דכתיב כי תבאו היינו ביאת כולכם לדעת הרמב"ם ספ"א דתרומות ולפי"ז כלאים בא"י דאורייתא וערלה אפילו בא"י דינו כמו בח"ל וא"צ שריפה. ומותר לזרוק ומ"מ ערלה וודאי. אסור בהנאה. ואסור אפילו להשליך לכלב של הפקר כאשר ביארנו בחלק הא' ותרומה טמאה שנשנה במשנה בתמורה שם בהדי הנשרפין עיין ברש"י ותוס' בשבת דף כ"ה. ע"א פלוגתא אם מצותו בשריפה: החלק הג' הם הנשרפין שנמנו במשנה סוף תמורה. כגון נותר ופיגול וטמא וכל שפסולו בקודש. וחמץ לר"י. מהם מבואר בקרא דמצותן בשריפה ומהם אמרינין בפסחים דף פ"ב ע"ב דהלממ"ס הוא ומבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב דביעור דשריפה עדיף משאר ביעורים דבשרפה מכלה הדבר לגמרי ולכך כל הנשרפים לא יקברו ולא ישחק אותם ויזורם לרוח ואפילו אם מאכילן לכלב מבטל מצות ביעור שריפה כמבואר בתוס' ביצה דף כ"ז ע"ב בד ה ועל וכו' וברמב"ן וברשב"א ר"פ מפנין ומ"ש רש"י והרע"ב בסוף תמורה. דכל הנשרפין לא יקברו הוא רק משום חשש שמא ימצאם אדם ויאכלם יפה כ' הרב אבדק"ק אלטונא נ"י דכתבו כן משום דקאי נמי על ערלה וכה"כ. ובאלו אין מצוה בשריפתן ואפי"ה לא יקברו משום חשש ואפילו משקין דנותר דכיוצא בו טעוני' שריפה כמ"ש רמב"ם בפי"ב מפסולי המוקדשין דין ו' וממילא לר"י דיליף חמץ מנותר אפילו משקין טעונים שריפה. והא דתנן משקין בקבורה היינו משקין דערלה וכה"כ דווקא וכמ"ש נמי הרב דק"ק אלטונא נ"י הואיל ואין מצוה בשריפה. רק משום תקלה. ובמשקין אם קוברו אין כאן חשש וכל זה נראה הסכמת רוב הראשונים. אמנם אדמ"ו הגאון מהרמ"ס זצל"הה. כ' בתשובה אחת הנדפסת בעלי שומר ציון מכתב מ"ח. נהי דחזיתי מדעתי' דגם הוא סובר כתוס' ורמב"ן ורשב"א הנ"ל. דשריפה דווקא. מכל מקום כ' דאיכ"ל דרש"י והרע"ב ס"ל דשריפה לאו דווקא אלא צריך ביעור: בדבר שמכלה אותו עד שיתמקמק ונעשה עפר ולפי"ז גם קבורה אם נעשה עפר סגי. ולכך פרש"י הא דלא יקברו הוא משום תקלה ולפי"ז אפילו בנשרפין רשאי להאכיל לכלב וזה ביעורן וזה דעת רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב וע"ז הקשה הרב דק"ק אלטונא נ"י איך אמר רע"ק בפסחים דף ה' מצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ומזה הוכיח הש"ס דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וקשה הרי אכתי יכול להאכיל החמץ לבהמת הפקר לפי שיטת רש"י שפירש כן למ"ד השבתה בכל דבר שמשבית אותו ולפענ"ד אי משום הא לא ארי'. דהרי אנן לרש"י קיימינן ורש"י ס"ל בביצה דף כ"ז. דרחמנא אחשבה להבערה ואפילו לכלב אסור להאכיל וכבר הקשה הפ"י בפסחים שם דאפי' אי השבתתו בכ"ד נימא רחמנא אחשבי' וביאר יפה. דאם השבתתו בכ"ד ל"ש רחמנא אחשבי' כיון דרשאי לעשות כל מה שירצה אבל אי ס"ל דביעור חמץ רק שריפה אפילו להאכיל לכלב אסור דרחמנא אחשבי' כמבואר להדיא ברש"י ביצה דף כ"ז ובלא"ה נמי לא קשה. כיון דר"י יליף מק"ו. או מבנין אב דתשביתו היינו שריפה וא"כ דלרש"י הה"ד אכילה לכלב מ"מ ע"כ קרא דתשביתו מיירי נמי בשריפה. וא"כ מצינו להבערה שהוא אב מלאכה: אך אמנם לפענ"ד הדבר תמוה נהי דסברא גדולה הסביר לן מרן