מהר"ם שיק אורח חיים קנ

משא"כ בדבר דלא בעינין שיעור יוצאין בזה אבל דבר דמצותו בביעור וחיוב ביעור עליו. אז אפילו דלא בעי' שיעור אין יוצאין בו דהוי כעפרא בעלמא לר"ש. דסובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובספר גט פשוט תמה עליו דאיך משכחת לה ועיין בפ"ח דכ' דמשכחת לה בע"ז דישראל דטעון גניזה ולא משמע לשונו כן ולהנ"ל כוונתו על דברי הריטב"א. כגון ערלה וכ"כ: ובזה ג"כ א"ש מה דנתקשה לי. מדברי התוס' ביבמות דף ק"ד ע"א שכ' בחד תי'. דדבר הטעון גניזה גם כן אמרינין כתותי מכתת ולכאורה קשה. א"כ הא דכזית מן המת. מטמא נימא דכתותי מכתת ובשלמא בכל איסור הנאה. לא קשיא איך חייב על אכילתן הא כתותי מכתת זה אינו דהא מכתת מטעם דלא חזי רק לשרוף ולא לאכול וכיון שהוא אוכלו לדידי' אינו מכתת. וכן לענין ב"י אם הניחו בביתו דכיון דהתורה צוותה לבערו והוא משהה ע"מ שלא לבערו ואינו רוצה לכתתו. על זה עצמו חייבתו התורה ובאמת אם משהה כדי לבערו. אינו עובר עליו ולפי"ז יש לנו טעם חדש למה במשהה ע"מ לבערו אינו עובר ומיושבים דברי הרמב"ם. ממה שמקשים עליו דאיהו סובר דחמץ אינו ניתק לעשה ממשהה כדי לבערו דאינו עובר עליו ולהנ"ל א"ש. ואין כאן מקומו עכ"פ במת קשה כמו שהקשה הפ"ח הנ"ל. על טומאת אוכלין ולכאורה הי' אפשר לומר דתוס' סוברים. דדווקא אם יש חיוב גניזה אמרינין מכתת. והמל"מ כ' בפי"ד מהלכות אבל. דכזית מן המת אין בו מצות קבורה ולכך אינו מכתת. אמנם לפי"ז קשה. מאי הקשו בנזיר ר"פ גיד הנשה. על כזית מן המת מגלח על מת כולו לא כ"ש הא ק"ו פריכא הוא: דהו"א דדווקא על כזית ממנו מגלח הואיל ואין בו מצות קבורה: ולא אמרינין בי' מכתת ולכך חייב עליו ומטמא אבל מת כולו דצריך גניזה ומכתת שיעורי' ולא הוי כזית ולכך צריך לאשמעינין מטעם מת כולו אמנם אם נימא כמ"ש לעיל דדבר דאין לו תקנה כ"א שריפה אע"ג דאין חיוב עליו לשרפו אמרינין כתותי מכתת וה"ה לדברי תוס' הנ"ל כך הדין לענין גניזה כיון דעומד לגניזה אע"ג דאינו מחוייב לקברו אמרינין כתותי מכתת. וא"כ קשיא הא דכזית מן המת וצריך לומר דכאן גילה לן הלממ"ס דלענין טומאת מת דלא נימא דכתותי. כמו דאמרינין ביבמות דף ק"ג לענין טומאת נגעים וא"כ פריך שפיר מה לי כזית מה לי מת וא"כ ממילא כ"ש הוא. עכ"פ לפי האמור אין מדברי הרמב"ם ראי'. דח"ש אין בו מצות שריפה. וא"כ נראה ממנחות דף ק"ב ומירושלמי פסחים הנ"ל דגם בח"ש. אית בי' מצות שריפה. והנה בח"ש נותר. הי' אפשר לומר. דאפילו לאו דלא תותירו אית בי' דמדברי התוס' ישנים ביומא דף ל"ט גבי כל כהן שמגיע לו כפול וכו' משמע דמצות אכילת קדשים אינו דווקא בכזית ומשמע דס"ל דמצות אכילה היינו שיתאכל אותו דבר. כמו דאיתא ביו"ד סי' רל"ח. לענין ככר שבועה שאוכלנה אפילו אם שייר רק מקצתה. לא קיים שבועתו דצריך שיאכלנה כולה וכיון דמצות אכילה לפי"ז אפילו על פחות מכזית גם בל תותירו שייך אפילו בפחות מכזית. דעל מה דכתיב ואכלו. קאי בל תותירו כן נראה לכאורה אמנם לפי"ז תקשי בפסחים דף כ"ז דיליף ר"י חמץ מנותר מעיקרא בק"ו ולבסוף בבנין אב. וקשה הא איכא למפרך דנותר חמיר דעובר על כ"ש משא"כ בחמץ. אלא וודאי תרווייהו שווין: תשובה ר"ז עוד להרב הנ"ל באו"ח סי' קס"ב כ' הפמ"ג דלכאורה רוב העולם אינם נוטלים כדין דאינם משגיחים שיבואו המים בין האצבעות ובאמת צריך שיבוא המים בכל מקומות שביד ולזה בעי' השפשוף יעויי"ש והרב הנ"ל ר"ל דלא בעינן רק ראוי לביאת מים. ולא נראה לפענ"ד. דהרי לפי"ז. צריך לומר דבין האצבעות חשיב כבית הסתרים וזה ליתא. דהרי הא דבית הסתרים. לא בעי ביאת מים. יליף לה מקרא: שהביא הרע"ב בפ"ח דמקוואות מוידיו לא שטף במים וכו' מה ודיו מאבראי וכו'. ואי ס"ד דגם בידים יש חלק. דהוי בית הסתרים. א"כ איך תלה דבר שאינו מפורש. בדבר שאינו מפורש דבידים עצמן לא ידענו נטילתן או טבילתן איך. וכיון שהוכחנו. וודאי עי"ז דידים צריך להטביל. גם בין האצבעות. א"כ נט"י דאסמכוה נמי אהאי קרא דוידיו לא שותף במים כדאיתא בפ' כל הבשר. א"כ בעינן נטילה כמו טבילתן ובוודאי לפענ"ד בדין כ' הפמ"ג: עוד כ' הרב הנ"ל דבנט"י יש לחוש. דטפה מן הידים נופלת לתוך המים ומטמא למים ודבר דאית לי' טומאה. לא שייך בי' ביטול כדאיתא בכמה דוכתי בבכורות דף כ"ב ובתוי"ט פ"א דמקוואות ובפ"ב דמכשירין א"כ הויין לה המים טמאים ופסולין לנטילה. ולפענ"ד. אין צריך לחוש לזה מהרבה טעמים. חדא הא כתב הראב"ד. הובא בב"י סי' קס"ב ובתויו"ט פ"ב דידים מ"ב. דהך טומאת ידים. ע"כ אין הכוונה טומאה ממש. דאל"כ יטמאו המים הראשונים לשנים ולא יעלה טהרה. וע"כ רק לכלוך בעלמא יעויי"ש. שהסביר את זה. א"כ שפיר טפה זו נתבטלה במים ולא שייך בטפה זו דתלכלך אחרת. והטעם השני. דאפילו לא נימא כהראב"ד ונימא כמ"ש התויו"ט בפ"ב דידים מ"ב. דמים אלו אינם טמאים כלל לחולין. דאל"כ קשיא קושית הראב"ד הנ"ל. וכיון שכן לחולין לית להו טומאה ולא קשה דיטמאו מים האחרים. וטעם שלישי. דהרי קי"ל בסימן קס"ב בטוש"ע דרביעית בב"א לידים הוי כמו מקוה לגוף ואינם מקבלים טומאה כלל ברביעית וא"כ הנך מים שבכלים. דמסתמא רביעית נינהו. אינם מקבלים טומאה: אדרבה מטהרין המים כמו השקה במקוה: ומטעם זה צריך לי עיון. על דברי תה"ד סימן רנ"ט שהוכיח דמים אינם נפסלים בנגיעה מדברי הרמב"ם דפוסל אם נותן מים בידו. מטעם חסרון כלי ות"ל דנטמאו. עוד ראי' מנחתום. וקשה הא סתמא דמלתא אית בי' רביעית ולכך בנחתום וגבי נותן מים בידו. לא נטמאו. ועיין במג"א סי' קס"ב סק"ט דע"ג יד עצמו. אפשר דאפילו ברביעית נטמאו. עכ"פ דברי התה"ד לכאור' תמוהין ואפשר דסובר דמתניתן מסתמא מיירי נמי מתרומה והרמב"ם פסק דלענין תרומה. אפי' מי רביעית נטמאו כמו שהביא הב"י בסוסי' ק"ס. ודוחק עוד. כמו דמסיק התה"ד. דמחמת נגיעה לא נטמאו המים כ"ש בטפה אחת ודווקא ע"ג היד מקבלין טומאה. משא"כ בכלי כמ"ש התה"ד וא"כ אין כאן מקום חשש. כן נראה לי ידידו: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה ר"ח שיל"ת יערגין יום ג' תמוז תר"ח: החיים והשלום וכ"ט. להרב הגאון המפורסם מופ"ה עה"י פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י. האבדק"ק אלטונא יע"א: ראיתי בעלים לתרופה. מכתב מ"ח ומ"ט דברי הרב האבדק"ק אלטונא יע"א שהשיג על דברי אדמ"ו הגאון מוה' משה סופר זצל"הה. בדין גידולי חמץ. וביעורי איסורי הנאה. ולפיענ"ד דברי מרן זצ"ל הם נכונים בטעמם ונימוקם עמם וטרם אבוא להצדיק דבריו אברר גוף דין ביעורי איסורי הנאה והוא מתחלק לג' חלקים. חלק הא' הם הנקברין שנשנו במשנה סוף תמורה איסור הנאה שלהם ילפינן מקרא ושהן מהנקברין. כ' הרמב"ם בפיה"מ שהוא מדברי הקבלה. ולא מצינו בשום מקום שיש מצוה בקבורתן. ואפילו בעגלה ערופה שדרשו חכז"ל כריתות דף ו'. וערפו שם וכו' שם תהא קבורתו. ותו דאפשר ללמוד מגז"ש שם שם. מקבורת מת. דאיכא מצוה. אפי"ה מבואר מתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין. דס"ל דאין מצוה לקברו. ונהי שאין מצוה בקבורה מ"מ מחוייב לקברו ולא יניחם במקום התורפה. שלא יבואו בהם לידי תקלה ונראה דתקלה סברא דאורייתא הוא. ובכמה דוכתי אמרו. לא אמרה תורה שלח לתקלה וכן מוכח מדברי רש"י בע"ז דף נ"ב ע"א בד"ה מאי מזבח טעון גניזה פרש"י דהא אסור בהנאה מבואר כיון דאסור בהנאה. טעון גניזה: ולפי"ז דברי התוס' בריש פסחים ד"ה אור וכו'. שכתבו בפשיטות דערלה וכ"כ ובב"ח. אין חיוב לבערם אפילו משום חשש אכילה תמוהים והיותר תימה שגם על ערלה וכה"כ כ' כן. והא מבואר סוף תמורה דאפילו לקוברן אסור משום חשש תקלה. שמא ימצאם אדם ויאכלם. ונראה דכוונת התוס'. דאין חיוב לבערם מיד. ולא חיישינן בזמן מיעוט לתקלה. כדקי"ל נמי ביו"ד סי' נ"ז. משא"כ בחמץ אבל בזמן מרובה. וודאי חיישינן לתקלה וחייב לקוברן והנה הרב דק"ק אלטונא נ"י כ' בפשיטות במכתב מ"ט. דהיכא דלא כתיב לא יאכל. רשאי להאכיל אה"נ לכלב של הפקר ומטעם זה התיר להשליך ערלה וכה"כ לכלב של הפקר. וזה תימה רבה הרי בערלה כתיב שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל: וכ"כ ילפינן מערלה. כמבואר ברש"י סוף תמורה אמנם גוף הסברא כ' גם במקור חיים. בסוסי' תמ"ח בפשיטות. וכן משמע מלשון הירושלמי ר"פ כל שעה דדווקא היכא דכתיב לא יאכל אסור להשליך לכלב של הפקר אמנם תמהני. איך כתבו בפשיטות כן. הא מבואר בהדיא בס' שערי דורא סי' פ"ה ופסקו בתורת חטאת סי' פ"ה סעי' ג' ובאו"ה כלל כ"א דין י"ב. דבב"ח אסור להשליך. לבהמות הפקר. והובא דבריהם בפ"ח סי' צ"ד ס"קי ובשאר אחרונים א"כ מבואר אע"ג דלא כתיב לא יאכל אסור ליהנות אמנם טעמא דמלתא או דס"ל דיש מצוה בקבורה וילפינן כל איסורי הנאה מע"ע. וע"ע ילפינן ממת ופליג אדברי התוס' סוף תמורה הנ"ל ויותר נכון לומר דס"ל כמ"ש הלח"מ בפ"ב מה' שחיטה. דין א'