מהר"ם שיק אורח חיים קמט

איסור גדול ועל מה שלא הי' עד עתה. לא הי' יוה"כ מכפר דיוה"כ אינו מכפר רק על עבירה שעבר כבר. וכאן לא הי' האיסור גדול כ"כ. שיכפר עליו יוה"כ ורק ממה שנעשה למפרע אח"כ ועל להבא אין יוה"כ מכפר ואע"ג דהרמב"ם למד ח"ש גבי חמץ. מלא יאכל כמבואר בפ"א מחמץ ומצה. מ"מ לפי מ"ש התוס' בפ' יוה"כ עיקר טעמו דקרא מטעם חזי לאיצטרופי ובלא"ה לענין חמץ הא אין נפ"מ. דהרי קי"ל דאפרן אסור וא"כ אין נפ"מ רק לשאר איסורין. ושם לית לן קרא דאסור ח"ש בהנאה רק מטעם חזי לאצטרופי. וא"כ מוכרח כנ"ל דאפר שרי לאחר שריפת ח"ש. ויש להביא ראי' למ"ש. דגם בח"ש אפרן מותר. מדברי התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה אין פודין וכו' שהקשו דהא יכול ליהנות מאפרן וכו'. וכ' שם הפנ"י דתוס' ע"כ סוברים. דאפילו לרבנן אפרן שרי: ומעודי נתקשה לי. דברי הפ"י מאי קאמר הרי רש"י פירש שם דלפי אותו תי' ס"ל כר"י הגלילי דחמץ מותר בהנאה וא"כ מאי ענין זה לרבנן דאפרן אסור. ועיין במהרש"א שם ע"ב בתוס' ד"ה רב אשי ורו' משמע דהתוס' פליגו על רש"י. אמנם יותר נכון נראה דהנה על פרש"י קשה הא נהי דאין פודין וכו' מ"מ הא אפשר להסיקו לר"י הגלילי וכו' והמהרש"א נדחק בזה. והפשוט כמ"ש בצל"ח דמיירי דהנאת הסקה לית בי' שוה פרוטה. וכל זה לפי תי' התוס'. אבל לס"ד. דהו"א דאפילו הנאת האפר אית בי' שו"פ וא"כ קשיא מהסקה. וע"כ דלפי ס"ד זו ס"ל לתוס' דסובר כמאן דאוסר חמץ בהנאה. ולמ"ד פודין היינו שהגוי יקחנו מיד ההקדש וכיון שכן שפיר כ' הפנ"י ואי נימא דאפרן דח"ש אסור. עדיין קשה. מאי הקשו התוס' הא מעילה. לא צריך כזית והוי בשו"פ ואיכא למימר דלא הוי בי' כזית ולכך אפרו אסור. אלא ע"כ דאפילו אפרן דח"ש נמי מותר וכן נפשט מכאן דאפילו אפר של חמץ של גוי והקדש אע"ג דלית בי' מצות ביעור אפי"ה אפרן מותר וקרינן בי' נעשית מצותו. דהרי זה מצותו של חמץ. אלא דלא הטילה התורה מצוה זו עליו בחצי שיעור או בשל גוי והקדש: אמנם גוף הסברא שכ' מעלתו נ"י בפשיטות. דעל ח"ש לית בי' מצות ביעור אינו פשוט לפי ענ"ד דנהי דמצוה חצי זית מצה אין כאן שום מצוה אבל מצות שריפה בדברים האסורים בהנאה. נראה דמצותו תליא באיסורו וכשם שאסור מה"ת בח"ז. ה"נ מצות שריפה בח"ז. דהרי ע"י השריפה הוא מתקן ומכשיר שלא יבוא איש לידי איסור. וא"כ גם בח"ש כן. ולכאורה יש להביא ראי' גדולה לזה. דהנה במנחות דף ק"ב ע"ב. פריך לר"ש דסובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי. נותר ופרה. איך מושכחת לה דמטמאו טומת אוכלין נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי וקשה דהנה הפ"ח באה"ע סי' קכ"ד סעי' א' הקשה אפילו לרבנן דלית להו כל העומד לשרוף. מ"מ הא כתותי מכתת שיעורי' אית להו. וא"כ איך יטמאו טומאת אוכלין. דבעי שיעור כזית. הא כתותי מכתת ותי' דלרבנן אפשר לצרף כ"ש מנותר ופרה לשאר אוכלין משא"כ לר"ש דהוי כעפרא בעלמא ופריך שפיר: וקשה הרי הא דר"ש סובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי היינו דווקא היכא דמצותו בכך וא"כ בח"ש דאינו מצותו בשריפה וא"כ גם לר"ש אינו כשרוף ושפיר מטמא טומאה אוכלין ומאי פריך. וצ"ע לכאורה ובאמת גוף דברי הפ"ח הנ"ל אינם מוכרחים לפענ"ד שהקשה איך מושכחת לה טומאת אוכלין דלענין טומאה איכ"ל דגלי קרא גבי נגעים ושרף הבגד. וגם הבא אל הבית דיטמא דלא נימא כתות מכתת שיעורי' וכדאיתא ביבמות דף ק"ב ע"ב. וקאמר שם דאיסור מטומאה לא ילפינין אבל טומאה מטומאה. נראה דילפינין וא"כ לענין טומאה לרבנן שפיר איכ"ל אפילו אי איכא כזית וכביצה רק מנותר שפיר מטמא ולא אמרינין כתותי מכתת שיעורא. וא"כ אין הקושיא הנ"ל חמירא כל כך דאיכא למימר דקושית הש"ס נותר ופרה לר"ש איך מטמאו טומאת אוכלין. אם הוא בכזית: מיהו זה ליתא דאי נימא דיליף מנגעים גם לר"ש לא פריך: דגבי טומאה לא אמרינין דכשרוף דמי. דהרי גילה לן קרא בנגעים ושרף הבגד. והבא על הבית וכנ"ל וע"כ דגם טומאה לא יליף וא"כ שוב אנו צריכין לתי' הפ"ח וא"כ עמדה הקושיא הנ"ל ונראה דאפילו אי אמרינין דח"ש. אינו צריך שריפה היינו לדידן אבל לר"ש דסובר כ"ש למכות ועל כ"ש חייב לענין אכילה וא"כ בוודאי נימא דמצות שריפה על כ"ש וא"כ לר"ש לטעמי' פריך שפיר. וכי תימא א"כ מאי פריך במנחות שם ותפשוט הא דבעי ר"ל וכו' הא ר"לקיש במכות דף י"ז ע"א. לא ס"ל דר"ש סובר כ"ש למכות וא"כ לדידי' לא קשה כלל לר"ש. וי"ל דהרי האי לישנא איתותב ומסיק שם כר"י משמי' דר"ל דסובר ר"ש כ"ש למכות: ועפ"י האמור יש מקום לישב דברי הרמב"ם מהסתירה שהקשה הפר"ח הנ"ל. דבפ"א מהלכות טומאת אוכלין פסק הרמב"ם דאיסורים כגון ערלה וכ"כ וכו' ובשר פרה מטמאה טומאת אוכלין ומזה הוכיח דרמב"ם סובר דלא כר"ש. דכל העומד לשרוף כשרוף דמי דבערלה וכ"כ עמדה קושית הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב ולא שייך תי' הש"ס ותו מאי שהקשה שם דברי הרמב"ם בפ"ה מה' פרה אדומה. ופ"ג מה' שאר אבות הטומאה. שפ"א מה' טומאת אוכלין סותרין אהדדי ולהנ"ל יש לישב דכבר דקדק הפרי חדש דהרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין נקט מטמאין ופי' הפ"ח דכוונתו על טומאת עצמן ובאמת לכאורה דבריו תמוהין כיון דאסורין בהנאה מאי נפ"מ לענין טומאת עצמן. וע"כ צ"ל דבאמת כוונתו ונפ"מ לענין לצרף לשאר אוכלין אלא דנקט מטמאין להורות דהם רק כ"ש ולא כשיעור. וכיון שכן. א"כ י"ל דשפיר פסק הרמב"ם כר"ש. דכל העומד לשרוף כשרוף. רק כאן שמיירי בכל שהוא. ואין צריך שריפה מה"ת ואין עומד לשרוף ולכך שפיר אמרינין דמטמאין: וכן בפ"ג מהלכות אבות הטומאה יש לפרש דמיירי בח"ש ממנו אמנם בפ"ה מהלכות פרה אדומה דמבואר מלשונו דמיירי שהם שלמים ועומדים. ומצוותן בשריפה לכך אמרינין דחשוב כשרוף ואינו מטמאה וכתי' הכ"מ וא"ש ויש ראי' דח"ש אינו עומד לשריפה. והנה לכאורה יש להביא עוד ראי' לזה. דח"ש אינו צריך שריפה דקשה לי בדברי התוס' בפסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה בין חדש וכו' דהביאו ראי' דלכתחילה זוז"ג אסור מהא דאר"י אין נוטעין אגוז של ערלה וכו'. וקשה דלמא לעולם זוז"ג אפילו לכתחילה שרי והא דאין נוטעין משום דערלה הוא מן הנשרפים ואמרינין בסוף תמורה כל הנשרפין לא יקברו ובשלמא אי ח"ש א"צ שריפה איכ"ל דראית התוס' דס"ל. דאגוז פחות מכזית וא"צ שריפה מיהו עדיין קשה דהרי מבואר בתוס' יו"ט בפ"ג דכלים משנה ב' דאגון גדול מכזית וא"כ עדיין קשה ולדברי רש"י בתמורה שם שכ' טעמא דמתניתן דכל הנשרפים לא יקברו דשמא ימצאם אדם אפשר לדחות ולחלק בין נטיעה לקבורה מיהו דברי רש"י צריכין עיון דהרי מבואר שם במשנה בלשון ר"י דשריפה חמירא וכן בפסחים דף כ"ז ע"ב. וא"כ כיון דביעור דשריפה עדיפא א"כ י"ל. דמן הדין אסור לקוברן דצריך הוא לביעור גדול לשריפה. והנה בתוס' סוכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי וכו' משמע דערלה מצותו בשריפה והריטב"א שם בד"ה ושל ערלה וכו'. דערלה אין בו חיוב שריפה אלא שעומד לכך: ועפ"י דברי הריטב"א לא קשה ג"כ קושית הפ"ח הנ"ל מדברי הרמב"ם דגבי ערלה וכ"כ אין מצוותן בשריפה ולכך לא אמרינין בהו כל העומד לשרוף כשרוף דמי. והנה בברכות דף ל"ז ע"א איתא צלף בח"ל אמרינין דזורק את האביונית. ואוכל את הקפריסין. משמע דא"צ קבורה בח"ל ואע"ג דנשמע מלשון שאמר רב. דזורק את האביונות דאסור ליתנם לחברו מזה נראה להכריח דאפילו למ"ד דמותר לערלה בח"ל. לספק לחברו. מ"מ צריך ליתנו, באופן שלא יחזיק לו חברו טובה עבור אותן פירות דאם חבירו מחזיק לו טובה בשבילם ומכ"ש אם נהנה הנאה ממש קשה איך שרי לדידי'. כיון שהוא יודע שהוא ערלה ולדידי' הרי אסור בהנאה. אלא וודאי דהא דרשאי לספק לחברו ולהאכילו. דהיינו שיזרוק אותן בדרך הפקר שחברו יאכלם ולא יחזיק לו טובה וזה מוכח מלשון ן זה דרב דהרי הב"י ביו"ד סי' רצ"ד כ' דין זה אי רשאי לספק לחברו תליא אי ערלה הלכות מדינה ור"י סובר בקידושין דף ל"ח דערלה הלכות מדינה. וא"כ רשאי לספק ואיך אמר ר"י א"ר. בברכות דזורק אביונות וכו' אלא נראה וודאי ראי' דהא דרשאי לספק. היינו דווקא באופן הנ"ל: ומטעם זה אין אני מבין. דברי הש"ג שהביא המג"א בסי' תרמ"ט סק"כ שכ' דאתרוג של ערלה בח"ל לדידן שרי. מטעם דרשאין לספק וקשה הא מ"מ לית בי' דין ממון. והו"ל להפוסקיס להביא וצ"ע כעת והנה הרי"ף בברכות לא גרס צלף של ערלה בח"ל ומשמע דרב מיירי בא"י נמי וא"כ מדברי רב אין ראי' כל כך ולדבריו מוכח דאפי' בא"י א"צ שריפה. ועיין בצל"ח שם דכ' דסובר דערלה בזה"ז אפילו בארץ. הוא רק מדרבנן דכתיב כי תבאו ובעינין ביאת כלכם. וכ"ה בזה"ז דאורייתא ולפי"ז הי' מיושב מה שעמד בבית הילל ביו"ד סי' רצ"ד. מדוע לא הביא הרמב"ם והש"ע. דערלה ישרף ובכ"כ הביא באמת ברמב"ם סוף ה' פסולי המוקדשין הביא דערלה וכלאי הכרם מהנשרפין אמנם בש"ע לא הביאו ולדברי הצל"ח הנ"ל נתישב קצת: ועכ"פ לפי דברי הריטב"א הנ"ל מוכח דאפילו דבר שאינו מחויב לשרפו רק שעומד לשריפה מצד שאינו ראוי לכלום אמרינין בי' כתותי מכתת שיעורי' וזה נראה כוונת הר"ז בגיטין פ"ב והביאו הרמח בחהע"ז סימן קכ"ד סק"א לפסק הלכה דדבר שאסור בהנאה ואין חיוב לבערו אז אי בעינין שיעור אמרינין דכתותי מכתת,