מהר"ם שיק אורח חיים יד

חלק במצוה דוגמת טלית וספרים. אבל ליתן לחברו דמים שחברו יעשה מצוה ואז המצוה לגמרי לחברו אלא שממונו גרם שיעשה חברו מצוה. כה"ג לא מצינו ניחא לי' כיון שבשעה שעושה המצוה שוב אין הממון שלו רח שהוא גרם. וגרמא בכל עניני תורה לאו מצוה הוא וא"כ כאן אם הוא מזכה לו קרקע שלו עתה ובשעה שמביא בכורים לא נעשה בממונו ואין לו שום חלק בה אלא גרמא. ובגרמא כה"ג לא אמרינן ניחא לי' ועוד יש לחלק ואין להאריך: ומה שהקשה על תוס' בב"ב קל"ו וביבמות ל"ו דמאי שהבעל אוכל בתק"ח גרע משאר קנין פירות דקשה על זה מב"מ דף צ"ו כבר הקשו על זה. גם בב"ק דף צ"ד מדמה עבדי מלוג לשאר ק"פ ואני בחי' הארכתי בזה ועפ"י פשטות נראה כווית התוס' דווקא אם אינו אוכל רק בתק"ח ז"ל והיא לא נתנה לו ולא זכתה לו בפירוש בכה"ג ר' כן אבל מסתמא האשה נותנת לו בפירוש אפילו בכתב כמ"ש בתוס' גיטין מ"ז ע"ב ד"ה לביתך שאפילו קודם תקנ"ח ז"ל הי' הדרך שיתנו ושישעבדו לבעליהן הפירות ובכה"ג מסתמא כל אשה מחייבת לבעלה הפירות ע"ד מנהג העולם אלא א"כ אינה רוצית ליתן הפירות דאינו מועיל כמ"ש תוס' כתובות מ"ז ע"ב ד"ה זמנין ואז אין לו רק בתק"ח ואז קיל משאר קנין פירות אבל מסתמא היא נישאת אדעתא דהכא כאלו הקנתה לו בפירוש וכשאר קנין פירות כן נראה לפענ"ד: תשובה ז' עוד להנ"ל ואשר ביקש ממני לחות דעתי בעופות שנמצאים בחלל בין הבני מעים תולעים ארוכים ולא ניכר שום נקב ולא שום ריעותא בבני מעים מאי דינם דזה לא דמי למ"ש שפליגו הב"ח והש"ך. והפמ"ג שמחמיר כהב"ח ביו"ד סי' ל"ו היינו בנמצא נקב וא"י אם לאחר שחיטה עכ"ל והנה לכאור' הא דקיי"ל ביו"ד סי' ל"א בתולעים בקרום המוח דחיישינן שמא ניקבו הקרומין. אע"ג דלא חזינן נקב ושום רושם משום דלא סמכינן אבדיקה כמ"ש הש"ך שם ס"ק ח' ואם כן לכאורה כ"ש כאן דהחשש על כל האברים הפנימיים דהוי כמחט בחלל הגוף דמדינא אין סומכין על הבדיקה ביו"ד סי' נ"א כיון דצריך בדיקה בכולו אמנם האו"ה כלל נ"א דין ב' כ' דתולע הנמצא בכל המקומות בעוף ובבהמה כשרים ואין אסור אלא התולע. ובש"ך ביו"ד סי' ל"ו ס"ק י"ז הביא מזה ראי' לשיטתו דאפילו שנמצא נקב. תלינן לאחר שחיטה: והתב"ש השיג עליו ואמר דמשם אין ראי' דשם איירי בנמצא תולעת ולא נמצא נקב. עכ"פ מבואר בנמצא תולעים בחלל בהמה ועוף לא חיישינן לנקובה כיון דשכיח דמני' קרבו כדאיתא סוף פרק אלו טריפות וליכא ריעותא לפנינו לא מחזקינין ריעותא ואוקמי' אחזקה וכן מוכח נמי מיו"ד סימן מ"א סעי' ד' כבד שהתליע כשר. וביאר מרן הגאון וצ"ל בחתם סופר חיו"ד סי' מ"ד אפילו פרשו מחיים עיי"ש ולא חשבי' להו כקוץ בחלל הגוף וכן מדהתיר בסי' מ"ח סעי' ב' בתולעים שנמצאו בכרם ולא חיישינן לנקב כל זמן שלא חזינן ריעותא או קורט דם דאז בוודאי חיישינן וא"כ ע"כ תולע בקרום המוח שאני או כמ"ש הפ"ח ואינך פוסקים בסי' ל"א דקרום מוח דק מאוד. ולי נראה הטעם דשם המקום דחוק להתולע ולכך נוקב ואתא משא"כ בעלמא. ועוד שהרי יש ס"ס שמא לאחר מיתה פרשו. ואת"ל מחיים אמא לא נקבו ומני' קרבו וכן מוכח מסתימת הפוסקים דתולעים הנמצאים בחלל הגוף אינם מטריפין והנרא' לפענ"ד כתבתי: תשובה ח' עוד להנ"ל: ואשר ביקש ממני לחו"ד אם אשה ששכחה לסרוק ראשה בע"ש קודם טבילתה אם רשאית לסרוק ע"י נכרית לדעת הנקודת הכסף ביו"ד סי' קצ"ח דמתי' באשה ששכחה ליטול צפרני' בעש"ק שמותרת להניח ליטלם ע"י נכרית ודעת מעלתו דמותר מק"ו דסריקה קיל דהוי רק פסיק רישא. אלא דקשה לי' למה הוצרכו להתיר כשחל טבילה ביו"ט שחל במוש"ק להרחיק החפיפה אמאי לא תקנו דיעשה ע"י גוי' עכ"ל ובאמת לכאורה הי' נראה דסריקה מותר לכ"ע אי נימא דהוי רק פסיק רישא דהרי המג"א כ' בסי' רנ"ג ס"ק מ"א. דאמירה לגוי בפ"ר שרי וגם מה דחשש הטו"ז ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א משום מסייע זה שייך בנטילת הצפרניים שעל זה מושיט ידו אבל לענין השרת נימין הוא מושיט לו את ראשו להשיר שערו ולא להשערת נימין דאינו מתכוין לזה אמנם כבר כ' המג"א בסי' ש"ג ס"ק כ"ב דבאמת סורק להשרת נימין מכוין ובריב"ש דיש סימן שצ"ד ביאר עוד יותר בפס"ר כה"ג דבא להשלים כוונתו ליפות שערו ע"י פס"ר. ע"כ מכוין גם להשרת נימין כיון דא"א להשוות שערו אלא ע"י השערת נימין א"כ ע"כ הוא מכוון ויש בלשון הריב"ש טעות סופר דלשון ע"כ צ"ל על כרחך. וזה שנים רבות הקשה לי תלמוד א' על דברי המג"א בסימן רנ"ג הנ"ל דמאי ואשר הועיל המג"א בהא דאמירה בפ"ר שרי מ"מ אפילו אם הגוי עושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל אסור לישראל ליהנות ממנה ולא קשיא מידי דהרי קימ"ל שם בסי' רע"ז דהיינו דווקא בעושה בשביל ישראל אבל בעושה בשביל גוי וממילא אתיא הנאה לישראל שרי. וה"נ בנידון דהמג"א דאין הגוי מכוין לחמם התבשיל וכמ"ש שם התוספת שבת וא"כ הוי כאתיא ממילא ולכך שרי ושפיר כתב המג"א. משא"כ כאן דכבר ביארנו בשם הריב"ש ומג"א דהגוי הסורק מכוון א"כ אפילו אין בכלל אמירה דישראל השרת נימין ועושה הגוי מעצמו ג"כ אסור דחשוב כשלוחו. וקימ"ל בסי' רנ"ב סעי' ב' אם ישראל רואה צריך למחות לו וכ"ש שלא יצוה וא"כ בנידון שלנו לדעת החכ"צ בסי' פ"ב. ולפימ"ש הנה"כ בתחילה דרק ליטול שלא ע"י כלי מותר ע"י גוי דהוי שבות דשבות וא"כ כאן בסורק לפמ"ש דהוא מכוון להשרת נימין הדלדולים וכלי זה נעשה לכך הוי תלישה זו ע"י סורק מלאכה דאורייתא ובשער המלך פכ"ה דשבת כ' במגררת של בהמה אי תולש חשוב כלאחר יד יעיי"ש נראה דדוקא במגררת דבהמה כתב כן דאינו עומד לתלוש נימין משא"כ במסרק דאדם דזה מלאכתו כן נראה לפענ"ד וממילא הוי מלאכה דאוריית' וע"י גוי הוי חד שבות ואסור אפילו במקום מצוה לפי הסכמת האחרונים: אמנם המג"א בריש סימן ש"מ כתב מתחילה לאסור נטילת צפרנים בכלי ושוב סתם להתיר ע"י גוי אפילו בכלי וכ' שם המחה"ש דשוויא נפשי' הדרנא ולפענ"ד טעמו ונימוקו עמו דבסדרי טהרה סי' קצ"ח האריך ג"כ להיתר אפילו בכלי דהא מלאכה שא"צ לגופה ואינו אסור רק מדרבנן וע"י גוי הוי שבות דשבות ואע"ג דריב"ש בסי' הנ"ל האריך דלענין תולש וגוזז אפילו שלא לצורך גיזה חייב מיהו הרמב"ן והר"ן והרא"ש בבכורת דף כ"ה שכ' שתולש צמר כדי לשחוט הוי מלאכה שאצ"ל וע"כ פליגו על הריב"ש יעיי"ש ולי קשה עליו מאז שהרמב"ן בעצמו בחי' שבת ק"י בשמעתין דמקלקל כ' כהריב"ש ולא מטעמי' אלא דכל כה"ג מקרי צריך לגופי' שהגוזז בין אם צריך לגיזה או צריך הגיזה כדי לתקן ליפות או להשוות הדבר הרי צריך לגוף המלאכה בין שהוא לצורך הנגזז ובין אם הוא צריך לגיזה וזה נראה דעת הטור והש"ע בסי' ש"מ ובסי' שכ"ח דסתמו דבריהם בנוטל שערו וצפרניו בכלי חייב. והנה"כ שם נדחק בזה ולפענ"ד דס"ל כרמב"ן בשבת בשמעתין דמקלקל וא"כ קשה דדברי רמב"ן סותרין אהדדי עם דבריו בבכורות כ"ה שכ' בתולש כדי לשחוט לא מקרי צריך לגופו וצ"ל דבתולש וגוזז כדי לתקן הדבר שניגזז ממנו מקרי צריכה לגופו אבל בגוזז כדי שיהא ראוי לשחוט שא"צ למלאכת גזיזה רק למקום פנוי לשחוט שפיר מקרי אצ"ל וממיל' אפילו בנוטל שערו וצפרניו כדי לטבול נמי אינו צריך למלאכת גזיזה ואם מנקר בטוב את צפרניו ומפספס בניחותא השערות עד שיסיר דבר החוצץ וא"צ אלא להסיר את הצואה שתחת הצפורן או להסיר הקישור והדלדול שבשערו בכה"ג דמיא להאי דבכורות ולכך גם לרמב"ן וטוש"ע וסייעתו מקרי זה מלאכה שאצ"ל ושרי ע"י גוי וזה נראה כוונת המג"א מעיקרא חייש לסברת הריב"ש ושוב כתב כיון דאין אפשר בניקור ואם הי' אפשר בניקור לא הי' חוצץ אם כן אין הגזיזה צורך לגופה לא לצורך הגיזה ולא לצורך דבר הנגזז אפשר גם הריב"ש מודה וכמ"ש לסברת הרמב"ן כן נראה לפע"ד אם אמנם שקיצר המג"א ותו דהריב"ש כתב זה על סריקה שג"כ לא צריך כלל להנתלש לא לצורך עצמו ולא לצורך דבר שנתלש ממנו וא"כ נראה דדמי לנטילת הצפרניים וע"כ לא ס"ל כרמב"ן הנ"ל וא"כ לא כיון המג"א לזה מכל מקום לדינא י"ל כן דסמכינן על הרמב"ן וסייעתו וכמ"ש בסדרי טהרה הנ"ל ויעויין במג"א סימן תקכ"ו ס"ק י"א שכ' ג"כ שלא לצורך הדבר אינו גיזה וס"ל דלא כהריב"ש מיהו המחה"ש שם כתב במג"א כוונה אחרת דלאחר מיתה בעינן דווקא שיהי' לו צורך בגיזה ודוחק ויע"ש אמנם באמת דברי הריב"ש קשין לי אפילו נימא כסברתו דבגזיזז' אפילו א"צ לאותו דבר חייב שכך היתה נמי במשכן מ"מ הא קימ"ל בבכורות דף כ"ה וברמב"ם פ"א מה' מעילה דין ז' דתולש לא הוי גוזז וא"כ אסור רק משום עוקר דבר מגידולו דהוי תולדה דקצירה ובקוצר וודאי לא שייך סברת הריב"ש דאפילו בא"צ לגופה חייב וכן כתב במגן אבות ושתוספת פרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב ד"ה קוצר וכו' כתבו לר"י דמלאכה שאצ"ל חייב בעי' קוצר דווקא לצורך עכ"פ לר"ש וודאי פטור אפילו להריב"ש. ואיך כתב דבתולש שער חייב ואפשר דס"ל דדווקא תולש ביד לא הוי גוזז אבל תולש במסרק דהוי כאורחיה הוי תולדה דגוזז וכן משמע במג"א סימן תקצ"ח ס"ק כ"ג וצ"ע. עכ"פ נקטינן מיהא אם אומר' לנכרית שאם יהי' לה נימין המדולדלין יתלוש אותם ביד שזהו דבר קל ואז תולש לאו תולדה דגוזז ומותר גם להריב"ש כן נראה לפענ"ד נכון. וכיון דאפשר בהכי וודאי לכ"ע בעינן דווקא בכה"ג כמ"ש הפוסקים לענין צפרניים היכא דאפשר ביד. ה"נ אי אתרמי מלתא בכה"ג בשכחה