מהר"ם שיק אורח חיים קמח

ולפי ענ"ד דהרי"ף בא ליישב דלכאורה א"א לפסוק כר"א א"ב: דאיכא למימר דטעמי' הוא. משום דס"ל כר"י דא"ב חמץ אלא שריפה. כמ"ש במלחמות ולפי"ז הרי"ף דפסק לקמן בפרק כ"ש הלכה כחכמים. דאף מפרר וזורה לרוח אין הלכה כר"א: וע"ז מביא הרי"ף דר"א בר"צ. דס"ל דתרומה לפני השבת. וחולין בזמנן ע"כ ליכא למימר דטעמי' דתרומה מע"ש. הוא משום דבעינן שריפה לחמץ. דהרי אמר חולין בזמנן. וע"כ דטעמי' משום דלא לטרוח בשבת. טרחא דלא צריך. דמסתמא בתרומה אין לו אוכלין. א"כ ה"נ הא דלר"א א"ב הטעם הוא כן וא"כ האי שיור ב' סעודות שאמר ר"א ב"י א"ב הוא לאו דווקא ולא שייך אצל כל אדם דמי שיש לו בני בית ידועים ומצומצמים ויודע כמה יצטרך לב' סעודות בוודאי טוב ויפה. וגם עצה טובה קמ"ל. שלא ישייר יותר מב' סעודות מצומצמות וממילא לא יצטרך לטרוח בשבת טרחא שאינה צריכה: אבל מי שיש לו אוכלים מרובים ורגילין לבוא אצלו. אנשים אחרים לאכול בביתו. וכמו בבית הנשיא של ר"ג בוודאי אין יודע לצמצם השיור ב' סעודות. כי אינו יודע בעצמו כמה אוכלים יהיו אצלו. והיינו דקאמר ראב"צ דחולין בזמנן. והביא ראי' מהממונה של ר"ג. שבוודאי לא צמצם כי לא הי' יודע כמה יצטרך: לפני אוכליו. ועי"ז נשתייר אצלו חמץ בביתו וכשהגיע זמן הביעור אמר הממונה לבער המותר שנשתייר ממה שהכינו לב' הסעודות. כי לא הי' להם כל כך אוכלים כפי מה שחשבו הם בעת הסכנה. כן נראה לי. ודברי ר"א א"ב ודברי ראב"צ שניהם בקנה אחד עולי' ולכך כשם שמשיירים לאכילה. לפי מאי שיצטרכו. כן יוכלו לשער מה שיצטרך לו עוד למכור קודם כניסת השבת וא"כ כיון דבע"ש: שקודם ע"פ שחל בשבת. שרשאין ליהנות ממנו ולעשות בו מו"מ ואפילו מלאכה הסכימו האחרונים דמותר לעשות באותו ע"ש. שקודם ערב פסח שחל בשבת וממילא דוודאי רשאין להניח להם חמץ שיוכלו למכור אחר חצות קודם כניסת השבת. אלא דיש לדון. דהרי בוודאי מכירת חמץ לגוי שנוהגין עכשו למכור החמץ וזה וודאי בכלל הביעור וא"כ מחוייבין לכתחילה למכור החמץ קודם שיגיע שעת זמן איסורו. כי היכא דלא למטעי וכיון שכבר מכר איך רשאי ליהנות ממנו. והרי בזה הוא מבטל המכירה. ואם נימא דהגוי שמכר לו החמץ. הוא ימכור בע"ש: יש לחוש לתקלה. שמתוך כך יקילו גם בפסח עצמו שימכור הגוי. ובזה יש הרבה חששות שרוצה בקיומו ונהנה מחמץ ואין אני מניח בקהלתי למכור ע"י גוי. אלא א"כ שנוטל הגוי לגמרי החמץ לביתו ובחנות אחרת שאין נקרא על שם ישראל וא"כ צריך הישראל לצמצם שלא ישייר רק לפי מה שמשער. שיצטרך עד שעה או שתים קודם כניסת שבת. ואם יותר לו. יתננו לגוי במתנה על אופן המבואר בש"ע שם ובוודאי דה"ה דאפשר דימכור הכל לגוי. ויקח אח"כ מן הגוי מה שצריך למכור בע"ש ויקחנו במדידה ואם ישתייר יחזיר לו. ג"כ במדה או שיכתוב בשטר מכירה מה שישתייר שעה אחת קודם שבת. ג"כ מכור לו אג"ק. כל מדה ומדה בסך הידוע ומסויים אלא שבזה יש לחוש להערמו'. ומחזי כערמה: ועכ"פ צריך שיכתוב שיתחיל שכירות הבית כמו בשאר שנים בע"פ. שכ' מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. שצריך לכתוב. שבע"פ קודם זמן איסורו בהנאה כגון שעה עשירית יתחיל השכירו' של אותו מקום. אבל כותב סתם היום אז אין מתחיל השכירות אלא לסוף היום ואז כבר אסור בהנאה וא"א לקנות אגב קרקע: ונהי דבע"פ שחל בשבת והוא מוכר בע"ש לא שייך זה דבסוף היום של ע"ש עדיין החמץ שרי. מ"מ יש לכתוב גם בכה"ג השעה משום דאל"כ. יחול הקנין בשבת. וכבר כ' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר זצל"הה בכתבים סי' קכ"ט דאסור שיחול הקנין בשבת. כיון שגמר הקנין הוא בשבת אסור משום גזירת מקח וממכר בשבת: ונהי די"ל דדווקא אם שניהם ישראלים אסור בכה"ג אבל בנידון הנ"ל דהקונה הוא נכרי והישראל הוא מוסר לו המפתח. בשעה עשירית. ויכול הנכרי למשוך או להגביה ולקנות. ואיכ"ל הואיל דהרי אינו מחוס' ממון והוי כשלו קודם שבת. מכל מקום. שכירת מקום חל בשבת. וגם הרי מדרבנן לא אמרינן הואיל וא"כ הגמר בשבת. וכן נראה מדברי המרדכי שהביא המג"א סי' רנ"ב ס"קה. דאפילו אם הגוי עושה וגומר גמר הקנין בשבת אסור. והוא בכלל גזירת מקח וממכר וכ"כ בתשובת כתב סופר סי' מ"ו. ובלא"ה הרי כתבו הפוסקים דאין לחלק בין ערב פסח של שאר שנים. ובין ע"פ שחל בשבת דלענין הנ"ל ע"ש כמו ע"פ דעלמא. וא"כ גם כאן צריך למכתב הזמן מפורש. משעה עשירית כן נראה לפיענ"ד. ואחתום בברכה המשולשת יהי ד' ועכ"פ עמו ויברך אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו כאות נפשו ונפש א"ח הדור"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: שאלה ר"ו בעזהי"ת ער"ח מנחם אב תר"ג לפ"ק. יתענג על רוב שלום מעתה ועד עולם ה"ה וכו'. כבוד מוהרר יעקב שלום נ"י היושב בשבת תחכמוני בק"ק טאפאלטשון: יקרתו הגיעני על נכון ושמחתי בשלוותו ובאור תורתו. והנני להשיב לו על ד"ת אשר כ' מעלתו. ועל אחרון אני בא. ובמה דסיים אנא אפתח הנה מעלתו כ' שמספקא לי' אי הא דנשרפין אפרן מותר אפילו בנשרף ממילא. ואי אפילו בח"ש. הדין כן. וטעם הספק עפ"י מ"ש התוס' סוף תמורה דנשרפין אפרן מותר הוא מטעם דאין לך דבר שנעשה מצותו. ומועלין בו א"כ איכא למימר דווקא אם עושה מצוה בשריפתו. מה שא"כ בנשרף מעצמו. וה"ה בח"ש יש לדון. דבגליון המג"א החדשים בסי' תפ"ו. כתב דלענין מצוה. כגון חצי זית מצה. אין כאן מצוה כלל. וא"כ ה"ה לענין תשביתו ואין כאן מצוה לשרפו ואיכ"ל אפרן אסור ואין זה תימה דח"ש יהא אפרן אסור ושיעור שלם אפרן מותר דמצינו כיוצא בזה במל"מ ספ"ג משגגות. לענין יוה"כ דאינו מכפר על חצי שיעור יעויי"ש ומעכ"ת נ"י כ' דבאמת טעמא בעי אמאי לא יכפר יוה"כ על ח"ש והנה בנשרף ממילא מבואר סוף תמורה ובפסחים דף כ"ז ע"ב פריך וכל היכא דמעל המסיק נפיק לחולין. והתניא כל הנשרפין אפרן מותר וכו' חוץ וכו' ואפר הקדש לעולם אסור ואמר רמב"ח כגון שנפלה דליקה מאלי' וכו' א"כ מוכח דכל הנשרפין אפרן מותר ואפילו בנשרף ממילא. דדומיא דאפר הקדש אסור. שארי הנשרפין אפרן מותר. ואע"ג דרב שמעי' מוקי לה בגווני אחרינא. מ"מ במאי דלא פליגו. אפושי פלוגתא לא מפשינין: ואע"ג דלא קיים שום אדם מצוה בשרפתו שנשרף מאליו מ"מ נעשה מצותו קרינין בי' דזה הכשירו ומצוותו שישרף. ואחר שנעשה הכשרו אע"ג שלא קיים בו שום אדם מצוה יי מ"מ מצותו נעשה שהרי לא אמרו שאין לך דבר שעשה בו אדם מצוה. ומועלין בו ובוודאי אם נשרף חמץ ממילא או ע"י גוי לא קיים שום אדם מצוה. וכמ"ש מרן החתם סופר בסי' שכ"א ואין זה תליא בזה אמנם בדין הב'. לענין ח"ש יש לדון והנה אם נימא כפי הספק הנ"ל דבח"ש כיון דאין בו מצוה לשרפו נמשך האיסור גם על האפר כמו בנקברין א"כ לכאורה הי' אסור לשורפו דהרי קי"ל כל הנקברין. לא ישרפו. ואע"ג דהרמב"ם פסק דחמץ גחליו אסורים ואפי"ה פסק דישרף. כבראתמהו עליו האחרונים והאריכו לתרץ דבריו בסי' תמ"ה ואם הי' הדבר כן הי' אפשר לישב דברי מהרא"י התמוהים. המובאים בס' חק יעקב סימן תמ"ז סק"ב שכ' להכריח מהמרדכי שכתב דאם נמצא חטה בתרנגולת יכפה עליו כלי לשרפה בחוה"מ: וכתב מהרא"י דאין נראה דאחטה קאי. דהא פחות מכזית א"צ לבער אלא אתרנגולת קאי יעויי"ש ותמה החק יעקב. הא עכ"פ מדרבנן צריך ביעור ותו אי דהחטה א"צ ביעור. א"כ כ"ש התרנגולת ולהנ"ל הוי א"ש דזה כוונתו. דליכא למימר דאחטה קאי דהא א"צ ביעור מה"ת ואם כן הוא מהנקברין. ואסור לשורפה, אלא וודאי אתרנגולת קאי. דהוי רק תערובת משהו ורשאין לשורפה וזה הי' נכון לפרש דבריו אמנם אם האמת כן ממילא הי' לן ראי' דאפר שרי' אפילו בח"ש דהרי מבואר ברש"י בפסחים דף מ"ט ע"א במשנה דעד כמה חוזר וכו' דפחות משיעור ההוא שורפו. אלא דאין צריך לחזור. וזה יראה נמי כוונת הירושלמי פסחים. דקאמר התם דפחות מזה אין מטריחין אותו לחזור. והקרבן עדה עמד בו מאי קמ"ל. דהרי זה עצמו מבואר במשנה: ולפיענ"ד שכוונתו דבפחות אין מטריחין אותו לחזור אבל שריפה במקומו בעי. אע"ג דהוי פחות מכזית קמ"ל דאפילו ח"ש שריפה בעי וכפרש"י ואי ס"ד דאפרן אסור איך רשאין לשורפן מיהו משום הא נמי לא ארי' דרש"י קאי שם על פחות מכביצה והירושלמי אפשר דקאי אליבא דר"י. דסובר בסוף תמורה דרשאי לשרוף אפילו הנקברין איברא נראה מסברא דהרי ח"ש דאסור. הוא רק מטעם דחזי לאיצטרופי כמ"ש הר"ן בשבועו'. וכאן אדרבה. אם יצטרף לכזית יהא אפרן מותר. גם ח"ש אפרן מותר ואיך אפשר למימר כאן דח"ש: יהא חמור משיעור שלם ולא דמי למ"ש המל"מ בהלכות שגגות הנ"ל. דהתם שאני דזה דח"ש אסור מצד חזי לאצטרופי אבל אם לא בא לכלל צירוף אינו אסור רק איסור תורה: אבל אם בא לכלל צירוף עתה נתגלגל ונעשה מאיסור הנ"ל