מהר"ם שיק אורח חיים קמז

ובדברי התוס' עצמן אפשר לדחוק קצת דכוונתם. כיון דלא הוי רק כדי להתיר טלטול לא הוי רק סילוק רשות אבל הא דהח"י מביא ראי' מהתם דמותר להקנות לו היכא דהוי רק כדי להנצל מן האיסור זהו דבר תמוה ואפשר דכוונתו כיון דקי"ל בש"ע. דמותר ליתן לגוי חמץ הנשאר בשבת בשחרית. ומהתם מעירובין הוכיח המג"א לעיל. דמתנה הוי כמקח וקנין וממילא כמו דמותר ליתן במתנה כדי לסלק מאיסור. ה"ה דמותר למכור. אלא שגם דמיון זה קשה. חדא במתנה וודאי ליכא עיקר חשש. שאסרו חכמים מקח וממכר. משום שמא יכתוב. ובמתנה לא שייך טעם זה. אלא משום לא פלוג אסרו כל הקנינים. והמג"א בסי' תמ"ז ס"קה. הביא דדבר שהוא משום לא פלוג. לא חמיר כל כך. כמו גוף האיסור ויש להקל גבי' טפי וכן הוא באמת במג"א סי' שנ"ו: התירו לצורך שבת. בשעת הדחק מתנה אבל מכירה לא מצינו שיתירו. וא"כ ליכא להביא ראי' ממתנה. ועדיין עמדה הקושיא הנ"ל. ונהי דהכא. גבי חמץ איכא צורך טפי מהא דעירובין. דהא איכא חשש. דלמא אתא למיכל מיני'. או שיעבור על בל יראה מ"מ לא מצינו התירא דשכירות. או מכירה משום חשש שלא יבוא לידי איסור: ועוד יש לחלק בין מתנה למכירה ושכירות. דנהי דהרמב"ם סוף הלכות מכירה. כ' המוכר או הנותן בשבת מלקין אותו וכו', ומשמע משם דנתינה שוה למכירה מ"מ נראה. דדבר מאכל או כיוצא בזה דדרך ליתן בלי מחיר תשלומין. ולא דמי כלל למכירה. בכה"ג נראה. דלכ"ע זה לא הוי בכלל איסור מכירה דדווקא דבר גדול דאין דרכו להנתן אלא במחיר זה איכ"ל דדמי למקח וממכר ומהרמב"ם הנ"ל משמע גם כן. דעיקר האיסור: הוא רק על הנותן. דגם במו"מ נראה דנהי דשניהם עוברים מ"מ עיקר האיסור על המוכר. דגבי' שייך טפי חשש שמא יכתוב ומטעם הזה. אין אני מבין דברי המקנה. באהע"ז סי' מ"ה. שכ' דעל הנותן אין איסור ואפשר לומר דלפעמים אין על הנותן איסור. דהנה כבר כ' הפר"ח בסי' תמ"ד דביטול בשבת אין אסור. משא"כ להפקיר וכו'. והסברא הוא דהביטול אינו אלא כיאוש דמסלק רשותו. כמ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל חיו"ד סי' שי"ז. דגבי יאוש רק מסלק רשותו. ויכול לחזור בו. משא"כ בהפקר עיי"ש. וגם הביטול הוא מסלק ממנו החמץ: ובזה. אני מבין דברי הרע"ב ריש פסחים. שכ' דאור לי"ד בודקים. שלא יעבור על בל יראה. דלמא יחזור מביטולו והיינו מטעם הנ"ל דהביטול הוא רק כיאוש אלא שאני תמה כיון שהביטול אינו רק יאוש א"כ למה אמרינין. מדאורייתא בביטול בעלמא סגי נימא הואיל ואי בעי חוזר דהרי המג"א בסי' תמ"א הביא דברי הר"ן בסוגי' דהרהינו דלא אמרי' הואיל ואי בעי פריק. משום דמחוסר ממון. משמע גבי חמץ דלא מחוסר ממון שפיר אמרינין הואיל. ולא ס"ל כתי' הא' בתוס' דגבי חמץ ל"א הואיל. בסוגיא דהואיל וצ"ע: עכ"פ מוכח דסילוק מותר והרשב"ם כ' בב"ב דף קל"ח דהנותן מתנה ע"י אחר והלה אינו רוצה לקבל כל המחזיק בו זכה. היינו ג"כ מטעם זה. ומה שהקשה התוס' על הרשב"ם מבואר ברא"ש פרק הגוזל בתרא סי' כ"א לישב ובגמרא ר"פ מי שהחשיך נראה דהמוצא מציאה בשבת רשאי לזכות בה אע"ג דקונה הדבר וא"כ משכחת לה. מתנה ע"י אחר דמותר עפ"י פי' הרשב"ם ובזה יש לישב הקושיא מסבלונות הנ"ל. דשם משלח ע"י אחר ולפי סברא זו נ"ל דע"פ שחל בשבת דצריכין ליתן החמץ הנשאר לגוי דטוב ליתן לו ע"י אחר אלא דבחול ממילא מסלק עצמו ולפי"ז אפשר לישב דין דח"י הנ"ל. עפ"י מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחלק יו"ד סי' ש"י שהקשה על מכירת חמץ שלנו דלכאורה אינו מועיל כלל. מפני שהגוי אינו מכוון לקנות וכ' שם דהקושיא מעיקרא ליתא דמה לי אם דעת הגוי לקנות או לא אנן לא בעינין אלא להוציא מרשותינו. דמכירת בכור. בעינין שיזכה הגוי בבהמה. אבל בחמץ. כל שיצא מרשותו של ישראל אינו עובר עליו. והרי הישראל הוציאו מרשותו באמת ואם ירצה הגוי ליקח לו. לא ימחה בידו וא"כ מאי איכפת לן בזה שאין דעתו של גוי לקנות עיי"ש: א"כ גם במכירת חמץ סגי בסילוק וכבר אמרנו דסילוק שרי דהוי רק כמבריח ארי בעלמא וא"כ שפיר כ' הח"י ראי' מהתם. כמו דאמרינין התם. הואיל והוי רק סילוק רשות מותר אפילו ע"י שכירות ה"ה הכא א"כ גם בחקירות מעלתו ני'. דבין במתנה ובין בשכירות ובין בהפקר גבי חמץ. דהוי רק סילוק רשות בעלמא זה מותר אפילו בשבת ויו"ט כדלעיל אלא שבאמת מרן הגאון זצ"ל עצמו כ' שם שאין לסמוך על תירוצו ומשמע דלא ברור לי' כולי האי א"כ עדיין יש לכאורה לחקור. אם רשאין להפקיר. כדברי מעלתו אלא דממ"נ דאי אמרינין. דהפקר אסור משום דהוי כמקנה לחברו וכמ"ש הפר"ח וכבר הביא גם מעלתו דגם בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב הביא בשם הרשב"א והריטב"א דהפקר אסור. ובמאירי ר"פ מפנין כתב דמותר מ"מ לפי הנראה מרוב הפוסקים דאסור וא"כ אין נפ"מ בין מתנה להפקר. אלא שאני אמרתי עוד לפי מה שביארתי דהיכא דהוי רק סילוק בעלמא. כגון ביאוש לכ"ע מותר בשבת ויו"ט וכן בביטול חמץ והפקר דאסור משום הפקר כקנין דמקנה אותו דבר לעלמא. דלא כקצוה"ח וכמו שהשיג עליו מרן בחיו"ד סי' שט"ו: והטעם דהוי קנין כ' הרמב"ם משום דהוי כנדר וביארתי במקום אחר (לעיל תשובה קצ"ה) דהפקר הוי בין לעניים בין לעשירים והאומר אתן לעני הוי כנדר זהו טעמו של הרמב"ם: וכן נראה מלשון הגמרא. בב"ב דף קמ"ח. וברשב"ם יעויין שם וא"ה בחמץ דמפקיר בשבת. דאין לעני ישראל זכות בו איכ"ל דלא הוה כנדר והוי רק סילוק בעלמא וממילא אפשר דלכ"ע גם בהפקר אין בו איסור קנין ובלא"ה נראה לי טעמא דהסוברים דהפקר לית בי' איסור בשבת ויו"ט משום דמסתמא אין דעתו אלא לסלק עצמו ואינו רוצה דווקא שיקנו אחרים והוי כדבר שא"מ. על הקנין לאחרים. ובפרט דבר שאפשר שיאכלום בהמות ולא הו: פ"ר הקנין שיקנו אחרים וא"כ איכ"ל דדווקא למ"ד דבר שא"מ אסור הוי אסור להפקיר בשבת ועכ"פ בחמץ. איכ"ל דלכ"ע לדידן לית בי' איסור. דאינו מתכוין להקנות לאחרים דבשלמא במפקיר חפ' הראוי. איכ"ל כמ"ש הרשב"ם בב"ב הנ"ל דדעתן לאקנויי משא"כ בחמץ הוי כדבר שאינו מתכוין וגם לא אפשר ולא קא מכוין. דשרי בדרבנן בפסחים דף כ"ה ומטעם זה גבי ציצית בסי' י"ג שצריך שיקנה אחד. איכ"ל הפקר אסור משא"כ בשבת דף קל"א דא"צ שיקנה אחר אינו אסור להפקיר: ומכל מקום לא אדע מה שפלפל מעלתו דבמקום מתנה יפקיר: דממנ"פ. הרי לרשות הרבים אינו יכול להוציאו משום איסור שבת. וברשותו הרי קי"ל דלא מהני הפקר. אלא דווקא צריך לבער מדרבנן ואפילו בדיעבד קי"ל באו"ח סי' תמ"ח. דאפילו יש עדים שהפקירו בהפקר גמור אפי"ה לאחר הפסח אסור בהנאה דמדרבנן אין לחמץ תקנה. אלא או לבערו או למכרו: או ליתנו לגוי קודם שיגיע זמן האיסור. וא"כ בשבת דא"א לבערו: שפיר פסקו בסי' תמ"ד. או יכפה עליו כלי. עד חוה"מ ולבערו אז או ליתנו לגוי. באופן המותר ולדעת הח"י ועשיתי לו סמוכין להסביר טעמו: מותר אפילו למכור אם הוא שעת הדחק והפסד מרובה. כדקי"ל בסי' רמ"ד דמשום הפסד מרובה. התירו שלא יבוא לידי איסור היותר חמור. וא"כ ה"נ אפשר לומר כן. והנראה לפענ"ד כתבתי. ויברך ה' אותך ואת כל אשר לך ותשמח בשמחת יו"ט הבא לקראתינו לחיים ולשלום כאות נפשך. ונפש רבך. הדורש שלומך: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"ה בעזהי"ת ה' ויקרא תרל"ו לפ"ק חוסט: את חג המצות יחוג בדיצות בן חורגי הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוה' ישראל מרדכי נ"י אורינשטיין נ"י אבדק"ק קרעסטוהר יע"א: מכתבך קבלתי ובו נשאלתי בדין ע"פ שחל בשבת. שטוב לבער החמץ בע"ש קודם חצות או מותר להם למכור הקמח. וכדומה בחנותם. עד סמוך לשבת קודש. כי הוא הפ"מ ואת המוכן לשריפה ישרפו קודם חצות עכ"ל. והנה בדבר דלא שכיח. לא שייך מנהג ולדינא נראה לי. הנה כבר הביא הב"י דהמרדכי הביא זה בשם רש"י טוב לשרוף הכל קודם חצות. אלא שהטור שינה הנוסחא וכן בש"ע. וכתבו וטוב לבער הכל. משום דלא ברירו להו אי קי"ל דחמץ בעי שריפה או סגי בפירור ע"ש ומזה מבואר. דלא קאי האי וטוב לבער. אלא על חמץ. שעומד להתבער מן העולם אבל בחמץ שמשייר לעצמו כשם שמותר לשייר לאכילה ה"ה דמותר לשייר מה שצריך ליהנות ממנו ולא שייך בזה גזירה שיטעה גם בשאר שנים כן. דא"כ גם לאכילה לא הי' רשאי לשייר. וע"כ דמידע ידעו. דערב פסח. אסור משעה ד' ואילך. משא"כ בשחל ע"פ בשבת. דבערב שבת מותר כיון דרשאי לאכול נראה וודאי דמותר ליהנות ממנו ג"כ: ומטעם זה נראה ג"כ דלא תקנו שיבטל בע"ש. אלא בשבת קודם זמן איסורו. משום כיון דאוכל חמץ. א"א לבטלו. והפוסקים נתנו עוד טעם. ועל דרך זה אני מבאר דברי הרי"ף בפסחים דף י"ג דפסק שם כרבי אליעזר ב"י איש ברתותא. וכ' דר"א בר"צ ס"ל כוותי'. והקשה הבעהמ"א. ושאר ראשונים. שהרי ראבר"צ קאמר דווקא תרומה. לפני השבת. וחולין בזמנן ומביא שם (בפסחים דף מ"ט) ראי' מזונין ממונה של ר"ג דאמר בשבת הגיע זמן לבער החמץ והלך ר' אליעזר. עם ר"צ אביו וביערו אז את החמץ. והראשונים וגם הב"י בסי' תמ"ד האריכו בזה: