מהר"ם שיק אורח חיים קמו

בזול. ולא איכפת להו אם הוא חלב אילים או שומן חזיר: ומאז השואל אותי ע"ד האציגאריע אני משיב שאני חושש לאסור: אע"ג דאפשר דיש נגדו ששים מ"מ אפשר דהוי בכלל עבידא לטעמי'. או לכל הפחות. הוא ניתן בתוכו לתקן. ולדעת הרש"בא אינו בטל וכן נזהרים יראי ה' בדייטשלאנד שאינם משתמשים הימנו אלא א"כ יש שומר עומד על גביו מתחילה ועד סוף. ואם אמנם אפשר שבמדינה זאת או עתה אפשר שגם שם נודע להם עתה שא"צ עוד לשומן. אבל אין ספק מוציא מידי וודאי. והגאון בעל דברי חיים זצ"ל אוסר מספק. והגאון מהרי"א זצ"ל. צווח על האוסרין אבל לפי הנראה לא סיימוהו קמי' גוף הדבר ובאמת הדיין המופלג הנ"ל העיד שהי' מן המשגיחים בעשיית האציגאריע מתחלה ועד סוף. וראה שאין צריכים שום שומן ושום דבר' אחר. ואפשר דנשתנה הדבר ובאו על אופן עשייתו שאין צורך בו עוד לשומן. וגם מקצת אנשים העידו. שאף אם נותנין בו שומן. אין בו כדי נתינת טעם ואני כבר כתבתי במקום אחר (עיין תשובה ט' לעיל) דזה הטעם אינו מועיל להתיר לדעת הרשב"א. המובא במג"א ריש סי' תמ"ב. דכיון דעיקר עשייתו בכך. אינו בטל:) אמנם לא נשאלתי על זה מהציגאריע דכל השנה ואין משיבים על דבר שאין שואלים מ"מ חששתי שהמשגיחים במדינת אלו דלא סליק אדעתייהו לחוש על הנ"ל. לזאת אינם משגיחים והוי כמילתא דלא רמיא עליה ואפילו ברי דידהו לא מהני. כדאיתא באו"ח סי' תל"ז ולכך באתי לעורר מקום החשש. שעי"ז יהא רמיא עלייהו להשגיח מתחלה ועד סוף כי האומנים מסתירים זה בכל האפשרי שלא יודע' וחכם מנוסה יכול להוציא האמת מן הפועלים. העוסקים שם ע"כ כתבתי דברי אלה לרווחא דמלתא. אבל גוף השאלה. הרי הוא רק על ציגאריע של פסח שרוצה אומן אחד לחדש לעשותה מצוקער רובין שמיבשין אותן בשדה אח"כ מחרכין אותן וטוחנין אותם לעשות מהן ציגאריע על פסח והספק שלו הוא. אם הם בכלל פירות היבשים שנהגו בהם במדינות אלו לאסור ושמא נדבק או נפל חמץ. מהפועלים העוסקים בהם. וכ' בזה ב' סברות להתיר. א' דע"י הטחינה. נתבטל ברוב. וגם כיון שמחרכין אותן אח"כ אפשר שנשרף זהו תוכן ספיקו וכ' שרבנים מופלגי תורה הרבה התירו אלא שרוצה לידע גם דעתי ולדעתי סברת חירוך היא נחרכת ואינו מועיל כלום להתיר דכל זמן שאינו נפסל לאכילת כלב ע"י החירוך. נהי דמצד אכילה אינו נאסר אבל נאסר מצד תשביתו כמו שהסכימו האחרונים: ועיין בס' מקור חיים וספר חמד משה ואפילו אם החירוך כדינו כמו שצריך קודם פסח אפי"ה אינו מותר. רק בהנאה אבל לא באכילה מכ"ש הכא. דבלא"ה חיישינין. שמא לא חרכו יפה. כמו שמבואר כל זה בפוסקים. בסי' תמ"ב. במקומו שם. וכאן. כיון שהוא בעצמו כ'. שלא נחרך עד שאינו ראוי לכלב וגם הרי הנידון הוא להתיר. גם באכילה וא"כ בוודאי. דהחירוך אינו מועיל ואפילו אם סברת הפוסקים המחמירים אינו ברור כל כך: והוי כספיקא. מ"מ כיון דיש ג"כ ספק שמא לא חרכו יפה. והוי ס"ס לאיסורא ושוב הוי כוודאי איסור:. וא"כ אין לנו לדון רק על ההיתר השני. שכ' מעלתו נ"י דנתערב ברוב ולשון זה הוא תימה דהא במין בשאינו מינו. מיירי דבעינן ס'. וצריך לומר דס"ל. דהשרשים של הציגאריע וקאקוי"ל. אינם נטחנים. להיות דק כסולת של קמח דאיכא פלוגתא אי הוי כלח אלא בוודאי נטחנים חתיכות גדולות מקמח וכן מסתבר. ובפרט שאח"כ עושין ממנו גוש אחד ולזאת לא הבנתי טעמו. וסברתו. שכתב דנתבטל ברוב הא יבש ביבש קי"ל דחוזר וניעור בפסח. ונהי שנותן לתוך המים וחלב. ונעשה לח. והרי זה נעשה בפסח ואז חמץ אסור במשהו ואפילו בהנאה. והיא בשריפה ואיך נוכל להתיר כזה. וע"כ כל עיקר התירו הוא. דאינו בכלל פירות היבשים הנזכר במג"א סי' תמ"ז ולא חששו כלל על שום חמץ. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן זהו טעם המתיר ובוודאי מדינא מותר כן איכ"ל אבל כבר הנהיגו במדינותינו כמו שהעיד רמ"א: שאין לאכול שום פירות היבשים אפילו אין להם שום חשש כלל. ולא אדע למה לא יהי' זה בכללו. הרי קי"ל גם בסימן תמ"ז סעי' ה' כל דברים שנעשו מתחילה ולא עשו אותם לשם פסח. אין אנו נוהגין לאכול או לשתות אפילו בצוקער. נמי עיקר החשש: הוא רק משום הפועלים. והחשש הזה על פירור חמץ כעין. הוא חשש גדול ביותר ולא שייך בי' להקל. וע"כ לא מצאתי טעם להקל בזה ובוודאי הרבנים שהתירו מצאו טעם להתיר ואין אני חולק עליהם חלילה אלא שכתבתי דעתי ובפרט כי נראה לי. שהריבען ההם. שמיבשים צריכין לחתוך אותם בסכין וצריך חקירה על הסכין. וכ"ז כתבתי למלא בקשתו ואחרי החקירה אמרו לי. שאין צריך סכין לזה והרבנים מובהקים התירו. וכיון שיצא הדבר בהיתר יצא והבוחר יבחר דברי החותם בברכה המשולשת. הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"ב בעזהי"ת א' חוה"מ דפסח תרל"ג לפ"ק חוסט יע"א. החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי. הרב המאוה"ג המופלג המפורסם כש"ת מוה' וואלף סופר נ"י רב בבהמ"ד דפעסט: מכתבך קבלתי ומה שהערת בסוגיא דהואיל דלמה יהא משום טוה"נ או משום הואיל ומתשל עלי' כשלו. הרי השתא דאסור בהנאה אין לו טוה"נ ולא מתשל עלה וגם בהיפוך קשה: האיך אפשר דטוה"נ אינו ממון והכתוב אומר ואיש את קדשיו לו יהי' עכ"ל בקצרה ולי נראה פשוט להסביר הרי אמרו חמץ אינו ברשותו. ואינו כשלו ואינו ראוי לעבור עליו אלא שעשאו הכתוב כשלו דהיינו כל שהי' שלו קודם שנעשה אסור בהנאה בשביל איסור הנאה. אינו מופקע מלהיות כשלו. ולכך אם קודם שהחמיץ: ונאסר בהנאה הי' כשלו. מכח טובת הנאה או מכח הואיל ומתשל עלה. אף שנאסר אח"כ בהנאה עדיין נשאר כשלו. דמחמת שנאסר בהנאה אינו מופקע. מלהיות כשלו אבל אידך מ"ד. דסובר דט"ה אינו ממון. דגם קודם שנעשה אסור בהנאה. מסתמא אינו מקפיד על דבר דלית לי' בי'. אלא טוה"נ והוי כפרורין דממילא הפקר ונהי דהכהן אסור לו ליטול בעצמו. זה כעין דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מחזקה וה"נ כן. אין רשאי הכהן לסמוך על הסתם על הרוב. אבל לענין איסור או בנגנב ממנו. אמרינן דמסתמא לא קפיד וכפחות משו"פ ולכך לא עבר עלי' אבל הכהן אסור לטלו והיינו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהי' ועל פי הסברא הנ"ל. אני מפקפק על מ"ש הצל"ח בפסחים דף ה' ובנוב"י דעל חמץ של ישראל אינו עובר עליו אפילו קיבל אחריות דכיון דנאסר בהנאה ממילא פקע האחריות דמה בכך כיון שקודם שנאסר בהנאה הי' כשלו. וגזה"כ. דאיסור הנאה. בחמץ אינו מפקיע. כן נראה לפענ"ד: תשובה ר"ג עוד להנ"ל ומה ששאלת בענין הכשר השפאהר הערט שבולט הדף העליונה לחוץ פשוט דלכ"ע אפילו מאן דסובר ביו"ד סי' קכ"א. דלא בעי הכשר בכולו. היינו אם אין משתמש בכולו. אבל בשפאר הערט הנ"ל משתמש בכולו ובעינן ליבון בכולו וכיון דאין האש מהלך תחתיו. תחת אותה הבליטה. צריך שיניח על הבליטה אש וגחלים. עד שיתלבן כראוי שיהו ניצוצין נתזין ממנו. דבליבון הסכים הש"ך שם. לדעת הרא"ה. דאינו פולט. אלא הוא שורף במקומו במקום שמתלבן וא"כ צריך שגם הבליטה יהיו ניצוצין ניתזין ממנו. ע"י שיניח שם אש. זה אח"ז ואם אי אפשר יתן עליו טיט כעובי אצבע. ויטיח כל הבליטה או יניח טס חדש על הבליטה כן נראה פשוט: מנאי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"ד בעזהי"ת חוסט יום ד' פקודי תרל"ו לפ"ק: את חג המצות יחוג בדיצות תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה וביראה. כש"ת מוה' זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א. מכתבך קבלתי ועל מה שחקר מעכ"ת נ"י בהא דקי"ל באו"ח סי' תמ"ד. בערב פסח שחל להיות בשבת. ונשאר בשבת בשחרית עוד חמץ יתנהו לנכרי במתנה. הלוא טוב הי' להפקיר: דהפקר אין בו איסור כל כך כמו במתנה כמבואר במג"א סי' י"ג. ולפענ"ד גוף הדין ליתן לנכרי. בח"י ובא"ר כתבו באם שכח למכור חמצו קודם השבת יתן החדר. עם החמץ שמונח שם. במתנה לגוי וגם המפתח. והח"י כ'. דאפשר להתיר ג"כ. למכור בשבת והעתיקו הדבר הזה במקצת אחרונים. והח"י הביא ראי' לזה. מעירובין דף ס"ו מתוס' ד"ה יפה וכו' דמותר לשכור רשות עכו"ם בשבת. ולא הוי כמו"מ לפי שאין עושין. אלא להתיר טלטול ובאמת גוף דברי התוס' וכ"ש ראיות הח"י צ"ע לי טובא דהרי בעירובין דף ע"ג פליגו ב"ש וב"ה אי רשאין לבטל רשות בשבת ומפרש התם בגמרא. דב"ש דאוסרין. משום דסוברין. דהוי מקנה רשותו. וב"ה סובר דמותר משום דהוי רק סילוק רשות ומזה מביא המג"א בסי' שנ"ו ס"קטו ראי' דאסור ליתן מתנה. להקנות לחברו. אפילו בלא קניץ סודור דב"ה מתירין רק משום דהוי רק סילוק רשות אבל כל היכא דהוי מקנה רשות. גם לב"ה אסור וא"כ האיך כתבו התוס' דהואיל דלא הוי רק להתיר טלטול שרי