מהר"ם שיק אורח חיים קמה

תימה. דלהנ"ל יש לומר בקע"א לא מקרי לאו הנל"ע לפי סברת הצל"ח הנ"ל היינו לענין ניתק לעשה. אבל לענין משהה כדי לבערו א"א לאמרו שהרי כבר האריך ותמה השאג"א בסי' פ"א. לתמוה על סברת תוס' הנ"ל. איך אפשר לומר משהה כדי לבערו אינו עובר עליו שהרי באידך לאו הניתק לעשה אע"ג דעשה מנתק. מ"מ איסורא איכא וחבול ישלם רשע הוא. מ"מ בהאי לאו הנל"ע ס"ל לתוס' דלאו דלא יראה. לא נאמר. אלא א"כ רוצה להשהותו כדי לקיימו והטעם נראה לפענ"ד דהוכיחו כן משום דקשיא להו הרי עשה דתשביתו אינו לנתק אלא קדום. והוי כלאו שקדמו עשה וכמו שהאריכו האחרונים וע"כ ניחא להו כתי' הש"ס במכות דף ט"ו ע"א. דכל ימיו בא ללמד. כל ימיו בעמוד והחזר קאי לעשותו ניתק לעשה. וה"נ מישב רש"י בפסחים דף צ"ה ע"א ד"ה לא יראה מדכתיב שבעת ימים לא יראה לך ויש אם למקרא בבנין נפעל יראה. משמע לא יהיה בראי' שבעת ימים אלא בעמוד והשבת ואם דעתו באמת להשבית. קודם שיכלו השבעת ימים לא עבר כלל על ל"ת ואם דעתו לקיימו ועובר על בל יראה מ"מ עדיין יש בידו לקיימה לעשה המנתקת למהוי ניתק: ולפי"ז יש לישב קושית השאג"א בסי' פ"א הנ"ל. לר"א דס"ל דלא תקרא לה שם קשיא לדברי התוס'. דהרי רק משהה כדי לבערו. ולהנ"ל לר"א סובר בקידושין דף י"ח. יש אם למסורת. אפשר לא ס"ל כן ועכ"פ כיון דהתוס' סוברים דלא יראה הפירוש דווקא אם רוצה לקיימו שבעת ימים ואינו רוצה להשבית. אבל ברוצה להשביתו. אין איסור ואינו באזהרת. לא יראה ולא ימצא שבעת ימים א"כ חמץ שקע"א דגם כן הוא בכלל לאוין אלו. ע"כ ג"כ אי משהה אותם. כדי לבערם אינו עובר עליהם. והנראה לפענ"ד. לדעת התוס' אפילו אם בסוף לא ביערם כגון שמת קודם שביערם. מ"מ לא עבר למפרע דאל"כ. למ"ד דחיישינין שמא ימות א"כ אסור להשהות כדי לבערו ותוס' פסחים דף כ"ט כ' דבריהם לריה"ג. וריה"ג דאמר בסוכה דף כ"ג אף אין כותבין עליו גיטי נשים. מדקאמר אף משמע דסובר כר"מ דחייש שמא ימית. וא"כ איך כ' התוס' דלריה"ג מותר להשהות כדי לבערו ונהי דיש לדחות. דסובר בהא כריה"ג ולא בהא. מ"מ נראה לפענ"ד עיקר דאפילו אי חיישינין שמא ימות ולא יבער. מ"מ אין כאן איסור כיון דלא שהה כדי לבערו ואי לא אמרי' כן יש לישב קושית הש"א בפשיטות לר"א דאיכא למימר דר"א חייש שמא ימות אלא האמת יורה דרכו דאין חילוק בזה. וכיון שבכלל האיסור דב"י גם חמץ שקע"א ובל יראה ליתא במשהה כדי לבערו גם בקיבל עליו אחריות דג"כ מהאי קרא נפקא לי' ג"כ במשהה כדי לבערו אינו עובר כן נראה לפענ"ד נכון ואמת: ג' בא מעלתו לומר. דחלה שנקרא לה שם חלה הואיל שעי"ז מתרת עצמה לפי שיטתו דלית בי' איסור עשה דתשביתו לית בי' ג"כ איסור מוקצה כמ"ש בפ"ק דביצה דף ו' באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ודבריו תמוהים חדא מה שרצה לומר במכתבו דאם רק יחדו לאלה הוי מוקצה כמו מטה שיחדה למעות הרי הביא ראי' לסתור במטה עצמה לא קי"ל דביחוד הוי מוקצה אלא א"כ נתן עלי'. ואפילו יחדה ונתן לדינא איכא ב' דיעות בש"ע או"ח סי' ש"י סעי' ז'. עכ"פ ביחדה לחלה בוודאי אין מוקצה וגם אינו דומה כלל להתם. כאן ביהש"מ לא הי' מוקצה ואין מוקצה לחצי שבת לטלטול אלא לאחר שקרא לה שם הוי מוקצה אפי' למאן דלית לי' מוקצה דהוי כצרורות ולא חזי למידי וכמו שכ' הרי"ף בפ' אין צדין גבי ספק מוכן: אבל מה שדימה דין זה לדינו של שמואל דבריו תמוהין התם איירי דהשתא הוא חזי אלא מכח שלא הי' ראוי מעיקרא נימא בי' מוקצה וע"ז אמר שמואל דהשתא פנים חדשות בא לכאן. הואיל ומתיר עצמה בשחיטה אבל אם עדיין. לא חזי לשום דבר הוי לי' כצרור ואבן ומאי יועיל לן אם השתא אית בי' דין אחר ואין הדעת סובל סברא משובשת כזו ותו הרי ממקומו הי' יכול להכריע בחלה שנטמאת דאמרי' בביצה דף כ"ח. דהוי מוקצה הרי הוא מתרת עצמה עי"ז. שא"צ לשמרה אפילו מטומאה חמורה. ועד עתה הי' בה מצות ושמרתם את משמרת תרומתי. כדאיתא ספ"ק דפסחים וגם הא דמתיר עצמה בשחיטה אינו ברור כל כך. איך קיי"ל עיין בר"ן פ"ק דביצה וכ"ש אם כבר חל פעם אחד עליו איסור מוקצה שוב לא פגע כמו בנולד מום בבכור ועל כן דבר זה לא ניתן להאמר והי' זה שלום מנאי הדורש שלומו ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ר' שיל"ת חוסט יום ער"ח סיון תרל"ג לפ"ק החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב המופלג המאוה"ג כש"ת מוה' וואלף סופר ני' רב בבהמ"ד בפעסט: מכתבך קבלתי וכו' ואשר הערת. על דברי מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל בחאו"ח סי' קי"ד שכתב בפשיטות: דאפילו הוציא החמץ מרשותו. עובר עליו בב"י והשאג"א בסי' פ"ג ופ"ד הוכיח דבכה"ג אינו עובר עכ"ל. וגוף דברי השאג"א האריך המקו"ח בסי' ת"מ סק"ג בביאורים להשיג עליו. ובשע"ת ר"ס ת"מ: הביא דבספרו בית אפרים בסי' מ"א ישב דברי השאג"א ואין בידי ספרו לעיין שם ולפענ"ד יש בזה ג' חלוקי דינים. חדא. דפשיטא לי להשאגת ארי' בהוציא מרשותו לאח"ז איסורו לרה"ר: אינו עובר עליו בב"י. אלא דמצות עשה תשביתו איכא עליו לבערו לכאורה מבואר בירושלמי להיפוך דבירושלמי בפאה דפסחים הלכה ב' איתא לא יראה לך אפילו בפלטיא ומוקי לה בירושלמי בהוציאו לפלטיא. לאח"ז ביעורו יעויי"ש וא"כ מבואר דגם בהוציאו לרה"ר לאח"ז איסורו. איכא משום לא יראה: ולכאורה אפשר לומר דאפי"ה אם הפקיר ביתו אינו עובר דהרי הרא"ש כ'. דהטעם דהפקיד אצל גוי עובר הוא משום דמשאיל הנפקד למפקיד ביתו והוי ביתו. והשאג"א שם הקשה הא אמרינין בפסחים דף ו' דשכירות אינו קונה וכ"ש שאלה ולפענ"ד נכון דעת הרא"ש דמ"מ יש לו קנין שימוש והוי כקנין פירות. והוי כבית השותפין. וכעין דאמרינין בב"ק דף צ' ע"א בתוס' ד"ה איש ואשה וכו' ואמרינין ר"פ ראשית הגז היכא דכתיב לשון רבים גם שותפות בכלל א"כ ה"נ דכתיב בבתיכם גם שותפות בכלל: ושפיר כ' הרא"ש דע"י דמשאיל לו עובר הישראל. ולפי זה יש לצדד: גם ברה"ר דיש לכל חלק בו וכמ"ש המג"א בסי' תרל"ז סק"ג: הוי כמו בבתיכם משא"כ בהפקיר ביתו. כן יש לומר: אלא דאכתי יש לפקפק על טעם הרא"ש. חדא דנהי דהשותפות בכלל אפשר דווקא שותפות ישראל וזה תליא בב' תירוצים בחולין דף קל"ה. דמתרץ לרבנן אבע"א וכו' עיי"ש בפירוש רש"י ותו נהי דהנפקד משאיל לו במה נקנה להמפקיד הרי אמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בשומרין וכו'. וה"ה בקרקע. בקנין השייך לקרקע. ובמאי נקנה לזה. מיהו מצינו בבכורות דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה אקנויי וכו' בחד תי' שאפילו בלי קנין גמר ומקנה עיי"ש ולא מצינו כיוצא בזה ולכך נראה ביותר דהטעם משום דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו דהרי ר"א אמר דשני דברים א"ב של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. וכשם שבור ברה"ר הו"ל כברשותו ה"נ חמץ עשאו כשלו וברשותו וכ"כ המקו"ח בסי' ת"מ הטעם של הרמב"ם וסייעתי' אלא דהגאונים סברו. דע"כ לא אוקמוהו ברשותו. אלא כ"ז שלא נכנס ברשות אחר אבל אם זכה בו הגוי ולכך אין הישראל המפקיד עובר על בל יראה. וכ"כ הצל"ח בפסחים דף ו' ע"ב על הא דאמר ר"א דב' דברים א"ב ועשאו הכתוב כאלו ה"ב. והביא ראי' לזה דדווקא אם לא נכנס ברשות אחר עשאו כאלו הוא ברשותו. אבל אם נכנס ברשות אחר לא הוי כברשותו: אמנם מרן הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל סי' קי"ד ס"ל דאפילו נכנס ברשות אחר הוי כברשות הראשון ועובר ולפי מה שהעליתי. דמסתבר כטעם המקו"ח לגאונים וא"כ הרמב"ם וסייעתי' דפליגו על הגאונים. ע"כ סוברים דאפילו נכנס לרשות אחר נעשה כברשותו וא"כ לדידן דקי"ל כהרמב"ם וסייעתי' כמ"ש מרן זצ"ל. דהרי שם בסי' קי"ג. כתב דאנן קי"ל לדינא דלא כהגאונים ולכך שפיר פסק. דאינו ברשותו. ואפילו קנה הגוי לאח"ז איסורו הישראל עובר וכן פסק שם בתשובה סי' קי"א וא"ש דברי מרן זצ"ל ובזה אחתום דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"א בעזהי"ת פה חוסט יום ה' פ' תצוה תרל"ז לפ"ק: השמחת פורים יהא לישועה. להרב הדיין המופלג כש"ת מו"ה אברהם אליעזר נ"י עקשטיין דיין בקהל פעסטה: היום קמתי ממטתי. ובא לידי קארטעל אחד. מכבוד מעלתו נ"י ולא הבנתי אותו כלל אח"ז הובא לידי מכתבו הקדום. אגרת ושם מבואר הכל באר היטב והבנתי מה שמעלתו נ"י שואל ואם אמנם אסרו לי הרופאים הלימוד בעיון אפילו הכי לא יכולתי. מלמנוע מלהשיב לו. כי אני חושש על הציגאריע של כל השנה. דאית בי' חשש איסור. וכן כבר נשמע יותר מכ' שנים ומאז שאלתי את הגאון בעל כתב סופר זצ"ל ושלח לי העתק מרב אחד. שעמד על משמרת בק"ק ברי"ן והוא העיד שאין בו שום תשש ואח"ז שמעתי מרבני אשכנ"ז הכשרים שכבר עמדו על הניסיון להוציא האמת לאמתו ואמרו שהאומנים העידו. שא"א לעשות היבשות והחירוך של הציגאריע ווארציל וקוקוי"ל אלא ע"י שיבוא בתוכו קצת שומן ויוכל להעשות ע"י שמן אלא שהאומנים לוקחים דבר שהוא