מהר"ם שיק אורח חיים קמד

תשובה קצ"ח החיים והשלום לתלמידי וכו' כ"ה זלמן ני' הנה פשיטא לי' להש"א. דלשיטת רש"י דסובר דתשביתו היינו ביטול א"כ כיון דתשביתו קאי גם על חמץ של גוי שקע"א כמ"ש השאג"א בסי' ע"ח א"כ מהני ביטול אמנם לשיטת התוס'. דביטול מטעם הפקר פשיטא לי' מסברא. דלא מהני דאין אדם מפקיר את של אחרים. ולפי ענ"ד. דאי משום הא לא ארי'. ואין כאן מחלוקת דבקיבל עליו אחריות גם תוס' מודו דאפילו בלא הפקר מהני ביטול מקרא עצמו דנפקא לן איסורא מלא ימצא. וכיון שאומר ומתנה שיהא בעיניו כעפרא דארעא ואינו רוצה בקיומו. ומבטל לשמירתו. וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול וממילא הוא מחייב עצמו ליתן להגוי דמי החמץ. ודמים הוא דחייב לו. ואינו שומר שלו כלל ואין לחמץ אצלו מציאות כלל ולא קרינן בי' מצוי אצלו. ואפילו להתוס' מהני. בכהג"ו ביטול אפילו בלי הפקר: אלא שאומר ומתנה שאינו רוצה בקיומו. ואדם יכול להתחייב. ולהשתעבד בדבר שאינו חייב. עכ"פ כיון שחשוב אצלו כעפרא דארעא: לא קרינן בי'. מצוי אצלו. ועדיפא מייחד לו בית: ועוד כיון דבחמץ אינו עובר אלא א"כ הוא שלו ואפי"ה גילה לן קרא דבחש"ג שקע"א עובר. על כרחך הטעם, משום שרוצה בקיומו ואסרה התורה לנו להיות רוצה בקיומו של חמץ. לצורכינו ולהנאתו והיינו דכתיב לא ימצא וכיון דכל האיסור הוא רק. כדי שלא יהא רוצה בקיומו. ממילא אם מבטל ומתנה שאינו רוצה בקיומו פשיטא דלכ"ע מהני ולא קשה מאי שהקשה השאג"א דאי נימא בקיבל עליו אחריות מהני ביטול גם בחמץ שלו. לבתר זמן איסורו יהא מהני ביטול לדידן. דקי"ל כר"ש. דלאח"ז שרי. והוי גול"מ (ועיקר הקושיא נראה. דקשיא על יו"ט אחרון למ"ד א"ב חמץ אלא שריפה ואסור ביו"ט לשרפו וע"כ צריך להשהותו עד אחר הפסח. ואז יהא שרי מיהו א"כ ביו"ט האחרון דהוי גול"מ ואיך פריך בפסחים דף ז' אלא ביו"ט לבתר איסורו א"א לבטל אבל ביו"ט ראשון. לא הוי אפילו גורם לממון דהרי אסור להשהותו עד לאחר הפסח): ועפ"י הנ"ל א"ש. דלעולם ביו"ט. אפילו הוי גול"מ מ"מ כיון דקי"ל דלאו כממון דמי. אינו שלו ולא מהני ביטול על חמץ שלו דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל בחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות דכל האיסור הוא רק כדי שלא יהא רוצה בקיומו שפיר מהני ביטול ובספר מקו"ח סי' תל"א כ' לישב. דלכך א"י לבטל לבתר זמן איסורו משום דאסור להשהותו משום מצות תשביתו. ואע"ג שכתבתי. דעיקר הקושיא הוא מיו"ט אחרון צריך לומר דסובר דאפי' ביו"ט האחרון. נהי דאי אפשר לשורפו. מ"מ כיון דמצוה עליו להשבית אסור לו להיות רוצה בקיומו ואי בא אחר ולקחה אסור לו למחות וא"כ אין לו דמים כלל אפילו למ"ד גול"מ כמ"ד ולכך אינו יכול לבטל והנה השאג"א מביא ראי' דמשכחת חמץ שא"י לבטל. דאל"כ איך לוקין על לא תשחט על חמץ דם וכו'. דלמא בטלו וכבר כתב הנוב"י מהדו"ת סי' ס"א דמשכחת לה בחמץ שמחמץ הוא באותו שעה ומחשבתו ניכרת אז שלא ביטל ותו דכיון דהתרו בו וקיבל התראה ולא אמר שביטל אינו נאמן לומר שביטלו וכעין שכ' הפנ"י בגיטין דף י"ז. גבי שמא יחפה וכו'. שהאשה אינה נאמנת לומר גרושה אני לפטור עצמה ממיתה בקיבלה התראה אפילו למ"ד. דאשה נאמנת לומר אפילו שלא בפני בעלה. גרשתני הואיל ולא אמרה בשעת התראה. ועוד הביא השאג"א ראי'. דמשכחת לה חמץ דלא מהני ביטול מהא דאמרינן בפסחים דף כ"ז ע"ב. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ורחמנא אמר תשביתו וכו' וכבר כתבתי במקום אחר לישב. ועוד נראה דאפילו אי תשביתו היינו ביטול שיחשבנו כעפר בעלמא מ"מ בוודאי עיקר מצוה מן המובחר שיבערנו בפועל: ונראה דהוי בכלל הידור מצוה כנאמר זה אלי ואנוהו דיהדר המצוה: וגם כאן ההידור הוא שיבערנו בפועל ויעשנו כעפר ממש. ובזה פליגו ר"י ורבנן אם בא לעשות המצוה מן המובחר וכו' לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה. וע"ז הוא דהקשו לו. דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מהידור ומצוה מן המובחר. וכ"ת א"כ איך יליף מנותר הא יש להקשות. מה לחמץ שכן מהני ביטול לכל הפחות בדיעבד. וזה כבר הקשה בשאג"א שם. ויש לישב: דבלא"ה יש לפרוך כיוצא בזה דמה לנותר שכן המצוה על כל ישראל. אבל כאן רק על חמץ שלו מצות שריפה וע"כ נהי דלא דמיא לגמרי לנותר. מ"מ גם לשאר איסורים הנקברים. לא דמיא דבהם לית בהם כל תותירו מסתבר טפי ללמוד מנותר מללמוד משור הנסקל: ועפ"י הנ"ל א"ש נמי למימר. דר"ע דר"ל. ולהוכיח דיום ראשון היינו מעיו"ט דאי ביו"ט הא מצינו להבערה שהוא אב מלאכה: ולכאורה. לפי מאי דמשמע משיטת רש"י דתשביתו כולל תרווייהו ביטול וביעור. וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו. והמג"ש כ' ביתר ביאור משמע דרע"ק סובר דאפילו לאחר זמן איסורו. מצי לבטל. לפי ס"ד זו. כיון דעל יו"ט קאי. ותשביתו כולל תרווייהו א"כ קשה. מאי הוכיח רע"ק הא כתב הרמב"ם סוף הלכות ברכות. דלכך מברכין בעל ביעור. משום דמיד. כשרוצה לבער קיים המצוה וה"נ כשרוצה ובא לשורפו כבר הוי כביטול ושוב אין מצוה בשריפה והנה לכאורה השריפה הוי מקלקל בהבערה רק מבואר בשבת דף ק"ו ע"א או דמקלקל בהבערה חייב או דתיקון מצוה חשוב תיקון. דאל"כ קשיא הבערת ב"כ דאסור. וא"כ כ"ז בשאר חמץ לדידן שפיר קי"ל דהוי מלאכה דאוריי' במג"א סי' תמ"ו דמשום מצוה חשוב תיקון. אבל לפי ס"ד זו דביו"ט מהני ביטול וא"כ מיד כשבא לשורפו קוים המצוה והשריפה עצמו מקלקל ושרי מה"ת ביו"ט ואיך אמר רע"ק מצינו להבערה שהוא אב מלאכה: אמנם להנ"ל א"ש. דמ"מ חשיב תיקון לקיים מצוה מן המובחר ואפילו לתקן מצוה דרבנן חשיב כתיקון כמו שהוכיח מרן זצ"ל. בחתם סופר. בסי' י"ד (ובאמת גוף התשובה שם. לא זכיתי עדיין להבין. ולא מבעי' לדעת הרמב"ם בפ"א משחיטה ובפי"ח מסנהדרין. דהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה הוי איסור דאורייתא מקרא דלא תאכלו על הדם. נראה דבן פקועה בחותך כזית ממנה. לא עדיף מחותך כזית ממפרכסת ועיין בתוס' חולין דף ע"ד ע"ב בד"ה למעוטי וכו' מבואר נמי דבן פקוע לא גרע ממפרכסת יעויי"ש. וכן מסתבר. ואפי' לשיטת רש"י דרק מדרבנן אסור מ"מ גם בבן פ' יהא אסור כמו במפרכסת. וא"כ שוב מקרי תיקון להוציא מידי דרבנן) ועפ"י הנ"ל. אפשר לישב דברי המג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' דכתב דשיאור ישרוף היינו ביו"ט הואיל וא"א לאפותו דהוי אפי' שלא לצורך ויעשה חמץ גמור. לכך ישרוף והקשו עליו איך אפשר לשרפו ביו"ט. הא קי"ל בסי' תמ"ו. דאין שורפין חמץ ביו"ט: ולהנ"ל יש ליישב. דדווקא בסי' תמ"ו דקעביד מצוה. אסור דהוי מלאכה גמורה אבל כאן בשיאור. לפי דעת הטור אפילו מדרבנן. אין בו מצות ביעור ורשאי להשהותו. רק מחשש שמא יחמיץ אבל עכ"פ עתה אין בו מצות ביעור ואינו מתקן בשריפה זו כלל אלא מנעו שלא יבוא לידי איסור. וא"כ אין כאן מתקן. אלא מקלקל והוי רק חיסור דרבנן. ורשאי לשורפו ע"י גוי דהוי שבות דשבות. עכ"פ הדרינן לנידון שלנו דנראה דבחמץ של גוי מהני ביטול ויש להביא קצת ראי' דמהני ביטול לפי מה שהביא הרמב"ן והר"ן המכילתא ולא יראה לך אלא בטל בלבך ופי' הרמב"ן. ע"ד שיטת רש"י וא"כ קשיא מנ"ל בסוגי' ללמוד מלך דבשל גוי. אינו עובר דלמא בשל גוי נמי עובר רק אדרבה בא הכתוב לומר בשלך. מהני אם תבטל אבל בשל גוי לא מהני ביטול. ויש לדחות. עכ"פ מסברא כך הוא. דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קצ"ט בעזהי"ת יערגין י"ב ניסן תרי"ג לפ"ק: את חג המצות. יחוג בדיצות. הרב המופלג המאוה"ג החרוץ כש"ת מוהרר וואלף פיקס נ"י אבדק"ק סערעד יע"א מכתבו קבלתי בשבוע העברה וכו' ובשלהי מכתבו העיר מעלתו בח"ת וביקש ממני לחוות דעתי בענין זה ודבריו יתפרדו לשלשה ראשים לשום עליהם עין עיוני א' מעלתו כתב דלדעת רוב הפוסקים. הסוברים בע"פ אינו עובר בב"י אמרינן בחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות דנהי דעובר בב"י אבל עשה ליתא. אם אמנם שכ' כן מקצת אחרונים. מ"מ לדינא הדין דין אמת לאמתו ונראה הדבר מוכרח דאית בי' מ"ע של תשביתו. שהרי במ"ע דתשביתו לא כתיב לך. ומנ"ל דדווקא בשלו אזהר רחמנא. וע"כ או מק"ו מלאו דליתא בשל אחרים. כ"ש עשה או מג"ש דשאור שאור לג"ש. וא"כ דיו לבא מן הדין. להיות כנידון. ודון מינה ומינה לכ"ע דבשל אחרים. כשקיבל עליו אחריות. דאית בי' בל יראה גם בעשה איתא. וכ"כ הנוב"י בסי' כ' בחאו"ח במהדו"ק: ואע"ג דבצל"ח בפסחים דף ל' סע"ב בשמעתין דהרהינו. לא כ' כן. קושטא קאי והאמת כמ"ש בנוב"י ואע"ג דלענין ב"י. לא ילפינן שאור שאור משום דכתיב שבעת ימים בהדיא. או כמ"ש הנוב"י משום דאיתקש לאכילת חמץ לר"ש: ב' כתב לפי שיטתו דבקיבל עליו אחריות לית בי' עשה אם כן עובר עליו אפילו במשהה כדי לבערו ואני אומר אפילו למאן דס"ל דבקע"א לית בי' עשה א"א לומר. דלענין משהה כדי לבערו יש חילוק. דנהי דגם הצל"ח. בסוגיא דהרהינו כ' דבר