מהר"ם שיק אורח חיים קמב

משמע כן דלאו מטעם מילי אלא משום דביטול משום הפקר. ובהפקר אינו יכול לעשות שליח. וצריך ג"כ טעמא: ונראה הא דפשיטא לי' להב"י. דלנדר אין יכולין לעשות שליח הוא דגוף הדין דנדר מהני בפה הוא חידוש דין. דבכל הקנינים והדברים צריך לעשות מעשה וכאן חידש לן קרא. דמהני דיבור כמעשה ואמרינן אין לך בו אלא חידושו דווקא דיבורא דידי' אבל לא דיבור של שלוחו דקרא קפיד ולא יחלל דברו שלא יעשה דבריו חולין. והוי כמעשה בגופו. שכ' התוס' רי"ד ר"פ האיש מקדש דלא שייך בי' שליחות להניח תפילין עבורו. דהגוף גורם שיפעול המעשה עליו והוא הדין בנדר. הדיבור גורם ואפשר דיליף גם כן מאישה יקימנו. וס"ל טעמא דקרא דאין יכול לקיים ע"י שליח משום דהקמה כנדר. כדקי"ל נשאלין על ההיקם: ואע"ג דלענין הפרה נמי אינו יכול לעשות שליח היינו משום דהפרה והקמה אתקשו להדדי ודינם שוה. ועיין בר"ן נדרים. דף ס"ט ע"א בד"ה. בעי רבא יש שאלה בהיקם וכו': ולכך פשיטא לי' להב"י דגבי נדר לא מהני שליח ושוב כתב דאיכא למימר דהפקר נמי מהני. רק מתורת נדר ודווקא הפקר דעלמא. אבל בביטול דחמץ לאו מטעם נדר מהני עיי"ש: והא דהפקר מטעם נדר נראה להסביר דבזה נותן ומפקיר הדברי' כין לעניים ובין לעשירים. וא"כ ע"י ההפקר יש ג"כ לעניים חלק. ובאומר אתן לעני הוי נדר כדאי' בשבועות דף כ"ה ע"א והרי דרשינן בפיך זו צדקה. והואיל ויש גם לעני זכות בו. חשבינן לי' כנדר ומטעם זה אפשר שכ' הב"י דלגבי חמץ לא שייך זה שהרי אין זכות לשום ישראל בו וגם הפקר דעלמא. ג"כ חידוש הוא: דמהני בפה בלבד ובאמירה בעלמא יצא מרשותו ואין לך בו. אלא חידושו דווקא בעצמו. אבל לא ע"י שלוחו. משא"כ בביטול: דבהאי הנאה דמפקע מרשותו ולא יעבור עלי' בב"י. ראוי שדיבור בעלמא יועיל כדאמרינן בב"מ בפרק הזהב. בהאי הנאה דמהימן לי'. גמר ומשעבד נפשי' בדיבור בעלמא וה"נ ולכך לא דמי לשאר הפקר ומהני גם ע"י שליח זהו דעת הב"י והש"ע. כן נראה לפע"ד. ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קצ"ה מה שקשה לך על דברי הרמב"ם בפ"ב מנדרים. דהפקר משום נדר וכתב בקצוה"ח בסי' רע"ג. דעובר בבל יחל א"כ ליהני התרה והר"ן בנדרים פ"ה ע"א כ' דלא מהני התרה ותו קשה לך. איך אמרו בנדרים דף מ"ג ע"ב. דכל שלשה ימים יוכל לחזור ואיך יעבור על בל יחל. והנה גם מרן זצ"ל בתשובת חת"ס חיו"ד סי' כתב בפשיטות דעובר בבל יחל. והנראה לפענ"ד דבר זה דהפקר משום נדר אינו מבואר בש"ס ונראה דלא כ"ע ס"ל. אלא שהרמב"ם הוכיח כן משום דקשיא לי' למה אמרינן בהפקר דאם אמר יהי' הפקר. מיד ע"י דיבורו. הוא הפקר ואינו יכול לחזור בו. ואמאי הא קי"ל בב"מ דף מ"ט דברים אין בהם משום חיסור אמנה. ובוודאי לר"י דס"ל הפקר כמתנה ואינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה א"ש. אבל לדידן קשה: ובאמת איכא למימר. דגזה"כ הוא. דהרי יליף בירושלמי רפ"ו דפאה מקרא דתעזוב אותם ותשמיטנה ונטשתה עיי"ש. וכר"ש שם. מיהו הרמב"ם לא ניחא לי' בזה. ולזאת הסביר הרמב"ם. דמשום נדר אתאי' עלה והכוונה ע"כ דהפקר בעינן שיפקיר לעניים לכ"ע א"כ הוי דבר טוב וכעין צדקה וילפינן מקרא בפיך זו צדקה. וכיון דבאמירתו זאת. הוא נותן נכסיו. ומפקירן לכלל העולם. ועיין בר"ש שם. דמסתמא משום עניים קעביד והוי דבר מצוה. וכל דבר מצוה. ילפינן מן בפיך. דנעשה כנדר. ע"י אמירת פיו וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ח'. וכל זה אי אית בי' בהפקרו זה. דבר מצוה. אבל אם מפקיר משום הפקעות מעשר. וכהערמה בעלמא ואפילו אם הוא אינו עושה משום הערמה. מ"מ כיון דחזי רבנן. דאית בי' מכשול ומחזיק ידי העושים הערמה. וא"כ לית בי' מצוה ואינו כנדר. ולית בי' בל יחל ושרי לחזור בו מה"ת. אבל אם לא חזר בו. אלא זכה בו. הוא או אחר מועיל ההפקר מצד עצמו כמו לר"י ולכך א"ש דכתב הר"ן הנ"ל דאינו מועיל התרה דשם מיירי לאחר שכבר זכה בו ובלא"ה שם לא יועיל התרה וכמ"ש הנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קנ"ד דהוי כבא ליד כהן) אבל יוכל לחזור ולזכות בו בתורת קנין וזכי' וממילא לא שייך פתח חרטה. ולכך לא שייך בי' התרה ממנ"פ וא"ש: ולדעת הר"ן בתוך ג' תיקנו חכז"ל דאפילו זכה בו. הוא או אחר נהי דמן התורה בכה"ג נשאר הפקר. מ"מ מדרבנן חייב במעשרות. ולחד גי' (הובא ברא"ש שם דף מ"ד ע"ב) פריך על זה כיון דמדאורייתא הוי הפקר ופטור א"כ אם יפריש איכא למיחוש שיפריש מהפטור על החיוב ומשני דצריך להפריש מני' ובי'. ולדעת הרא"ש וסייעתו. אפילו בתוך ג' אם זכה בו הוא או אחר הניחו חכמים על דין תורה ופטור ממעשר. והוי הפקר. ורק אם לא זכו בו יכול לחזור ואם לא זכו בו כבר אמרו לדעת הרמב"ם. דמה"ת יכול לחזור. היכא דיש לחוש לרמאין. וא"כ אי אפשר לגרוס הגירסא. המובא ברא"ש הנ"ל. והא מדאורייתא הוי הפקר וקאי על תוך ג' אלא א"כ ס"ל לשיטה זו דלא כסברת הרמב"ם הנ"ל דהפקר מועיל משום נדר אלא דגזה"כ הוא מקרא דתעזוב או מקרא דונטשתה כדלעיל עכ"פ לפי הנ"ל. לאחר שזכו בו הוא או אחר אפילו תוך ג'. בוודאי הוי הפקר מה"ת אמנם הר"ן בנדרים דף מ"ג ע"ב ד"ה תניא וכו'. כ' בחד תי' דמה"ת אינו הפקר אפילו זכו בו אחרים משום דלא הפקיר בלב שלם. ולכאורה דברי הר"ן צריכים עיון. כיון דאמר יהא הפקר. אפילו אם לא אמר בלב שלם. מ"מ דברים שבלב אינם דברים. כמ"ש הר"ן בעצמו בנדרים דף כ"ח ע"א ד"ה. היכי נדר וכו'. וכן כ' הפמ"ג במג"א סי' תמ"ח סעי"קח לענין חמץ. ומ"ש שם לא שייך כאן וא"כ קשיא: ולכאורה הו"א דס"ל. כמ"ש התוס' ר"פ השולח. דף ל"ב ע"א: ד"ה מהו וכו' בסופו. דהיכא דמוכח וידענו דעתו. גם בלי גילוי דעת. לא מקרי דברים שבלב מיהו תימה. דנחשוב כה"ג דברים שבלב דמוכח. אפילו בלי גילוי. ולענין אונסים בנדרים דף כ"ח ע"א לא יהא דברים שבלב דמוכח. ולכך נראה דהפקר שאני. דהרי אפילו אם מפקיר בלב שלם רשאי הוא עצמו לזכות בו. אח"כ. וא"כ אין לשון הפקר ממעט. שלא יהא זוכה בו אח"כ. וא"כ אם דעתו לזכות בו אח"כ אין הדברים שבלב סותרין לשון הפקר. והרי רשאי גם בהפקר לזכות בו אח"כ והיכא דאין הכוונה סותר הדיבור אזלינן בתר הכוונה. כדקי"ל ביו"ד סי' ר"י ובעינין פיו ולבו שווין. אלא נהי אם מעיקרא הפקיר לגמרי. ואח"כ זכה בו רשאי. והוי כזוכה מן ההפקר. אבל אם מיד חישב זה הרי לפי מחשבתו. לא הפקיר ואין רצונו להפקיר וממילא אין פיו ולבו שווין ולא הוי הפקר וא"ש. דברי הר"ן. ומיושב נמי קושית הפמ"ג בסי' תמ"ח הנ"ל וא"כ בכה"ג אם הוא טוען. שמעיקרא הי' דעתו לזכות בו. לא הוי הפקר ולא יצא כלל מרשותו ואפילו זכה בו אחר עדיין הוא בחזקת מרא קמא. ונכונים דברי הר"ן: מכל מקום גם לתי' זה אפילו אם הוא אומר שבלב שלם הפקיר: ושוב זכה בו וא"כ הי' הפקר מה"ת. אפי"ה מדרבנן חייב במעשרות וא"כ גם לפי"ז יש לישב גי' הרא"ש הנ"ל. ובין לטעם הרמב"ם דמשום נדר אתי עלה ובין שהוא גזה"כ. נראה פשוט. דקטן שאינו יכול למכור וליתן. א"י להפקיר דהרי זה דאינו יכול למכור. הוא ג"כ רק מכח. דאין לו דעת שלימה. ואין סילוקו מאותו דבר סילוק דכשם שקנין בעי כוונה. דקי"ל העודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו לא קנה. ה"נ סילוק בלי כוונה. אינו סילוק וא"כ אינם יכולים להפקיר וכ"כ רש"י בב"מ דף כ"ב ע"ב. יתמי לאו בני מחילה נינהו. ואין הפקירן הפקר ועיין בחו"מ סי' רל"ה. ואפי"ה נראה דמועיל ביטולו דהרי חמץ א"ב של אדם. אלא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והפירוש דהתורה חייבו לאדם אם הוא מחזיק אותו בתורת שלו. אבל אם מפקיר אפילו אם אין הפקירן הפקר. מ"מ כיון שאינו מחזיק אותו בתורת שלו אינו עובר: ואדרבה לפי הנראה לי עפ"י מ"ש הרמב"ן בליקוטיו רפ"ק דפסחים איכא למימר קטן אפילו אם לא ביטל כלל. אינו עובר ואין צריכין להפרישו מזה אפילו למ"ד קטן א"נ מצווין להפרישו. דהרי לפי מ"ש הרמב"ן עיקר מה שעובר עליו הוא. הואיל והוא מראה ומחזיקו וכאלו הוא שלו ואיכ"ל זה שייך בגדול דהואיל ואינו מבטלו נראה דהוא כשלו ואפילו לאחר זמן איסורו דאינו יכול לבטל. מכל מקום כיון דהוא ברשותו נראה כשלו וקרינן בי' לא יראה לך חמץ שלא יהא נראה כשלו. אבל גבי קטן. שאין הכרע ממעשיו אפשר דאינו עובר ועכ"פ ביטול נראה דמועיל לכ"ע. וכ"ש לשיטת רש"י דפירוש ביטול מכח תשביתו דהיינו שיהי' בעיניו כמושבת וכאלו אינו ונהי דאם בלבו להחזיקו ולזכות בו אינו ביטול מה"ת ולא קשה קושית הפמ"ג בסי' תמ"ח הנ"ל דביטול שהוא דווקא בלב לא שייך דברים שבלב אינם דברים דכיון דבלבו אינו מושבת א"כ הרי לא קיים מצות תשביתו. כמ"ש והוכחתי כן במ"א מהדברים דבעינן לשמה מכתיבת גט דפסול בגוי משום דאדעתי' דנפשי' ולא מועיל אם אומר בפירוש. שכותב לשמה. וע"כ היכא דבעינן כוונה ולשמה. לא שייך דברים שבלב אינם דברים: וא"כ ה"ה לשיטת רש"י דביטול הוא משום תשביתו ובעינן דווקא שיהא מושבת בלב ואם דעתו לזכות בו. אינו מושבת אצלו. ולא קשה קושית הפמ"ג מכל מקום בקטן. כ'