מהר"ם שיק אורח חיים יג

דף מ"ב ע"ב וכן משמע קצת מהש"ס מנחות דף ל"ט ע"ב דקא מבעי' לי' אי חוטי פשתן פוטרין בשל צמר וכו' אע"ג דצמר בשל פשתן פשיטא דפוטרין כ' התוס' דף מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר במינן וכו' דשאני חוטי צמר הואיל ובלא"ה כלאים מצד התכלית משמע דאין איסור בריבוי ועוד נראה להביא ראי' מדברי הרא"ש בהלכות ציצית שכ' על דברי רש"י דמפרש דקרע בתוך ג' אל יתפור הוא דלמא פייש חוט התפירה וכ' לפי"ז בטלית של צמר מותר האידנ' דאין דרך לתפור בחוטי צמר יע"ש וקשה מה האידנא דקאמר ודוחק לפרש דהאידנ' קאי על הא דאין דרך וכו' דמעיקרא הי' הדרך לתפור בחוטי צמר דא"כ איפכא הוי לי' למינקט דאין דרך האידנא אלא נראה דהכוונה דוודאי בזמן שהי' כלאים מותר בציצית ולכך הותר רק האידנ' דכלאים לא הותר כלל ואין לחוש דלמא יתפור בפשתן ובצמר אין דרך לתפור ולכך שרי האידנ' זהו הנראה לי לפענ"ד,. וא"כ מוכח דסובר הרא"ש דכלאים שרי לגמרי ודוחק לומר דהעולם יטעו כן אמנם לאחר העיון נראה ראי' ברורה דאסור דבמנחות דף מ' ע"ב אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה וכו' ומסיק דהיינו הוטל למוטלת ופריך דהא כבר נשמע מדלעיל דאר"ז דכשירה ומשני דחדא מכלל חברתה אתמר ועיי"ש בפרש"י ואי ס"ד דהואיל והותרה הותר' א"כ מנ"ל דסובר שמואל דהוטל למוטלת כשרין בתראי דלמא פסולין ואפי"ה לית בהו כלאים הואיל דקמאי כשרין והואיל והותרה וכ"ש לר"פ דמסיק לעיל דהא דהטיל למוטלת כשרה בבתראי דווקא בנתכוין להוסיף וקשה דלמא קמ"ל שמואל אפילו נתכוין לבטל לית בי' משום כלאים הואיל וכשרה משום הקמאי אלא וודאי דווקא אם הם ראויים לציצית אין בהם משום כלאים אבל אם אינם ראויים לציצית יש בהן משום כלאים אמנם ראי' הנ"ל היא נכונה לשיטת רש"י אבל הרמב"ם מפרש בפ"א מציצית פירוש אחר בהא דהטיל למוטלת. ולדבריו קשיא הא דמסיק חדא מכלל חברתה אתמר ובשאגת ארי' סי' למ"ד פי' דמיירי כגון דפסק לקמאי ולכך כשר בבתראי לדעת הרמב"ם ובזה קמ"ל הואיל וכשר בבתראי לי' בי' משום כלאים יעוי"ש וא"כ אין מכאן ראי'. ולעולם אם יש כאן כלאים מצד הציצית מותר בכלאים אפילו במקום אחר בטלית זה. אמנם באמת כבר הקשה השאגת ארי' שם לדברי הרמב"ם מאי ואפילו בטלית פטורה דקאמר שמואל ותו כבר הקשה הכ"מ שם דקשה לכוון דברי הרמב"ם דפסק במתכוין להוסיף שניהם פסולים ובמתכוין לבטל כשרים הבתראי בדברי רבא דקאמר הואיל ומתכוין לאסופי מעשה לא הוי יעויי"ש. וטו"ז סי' יו"ד. ולפענ"ד נראה לישב הכל בעזהי"ת דהנה התוס' פי' דהואיל ומתכוין להוסיף המעשה לא הוי מעשה. ולכך לא חשיב תעשה ולא מן העשוי (וזה כענין שאמרו כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני) קשה לי למה לא יחשב המעשה. דהנה נראה אם אגד אדם חמשה מינים בלולב אפילו למ"ד צריך אגוד לא עבר עדיין על המצוה דבל תוסיף. דהרי עדיין לא הוי מצוה ולא הוסיף על המצוה דהרי אגודה קודם יו"ט לא הוי מעשה מצוה ורחמנא אסר רק להוסיף על המצוה. וא"כ ה"ה בכה"ג בטלית למ"ד דקיי"ל כוותי' דחובת גברא היא. אם עשה ציצית בבגד לא קיים המצוה. וא"כ הוא הדין אם הוסיף לא עבר עדיין על בל תוסיף כל זמן שלא לבש וא"כ בשעת עשי' דלא עבר על בל תוסיף א"כ שפיר חשב המעשה מעשה ולמה השיב רבא דלא חשיב מעשה. ונראה דהרי הש"ס מסיק דחדא מכלל חברתה אתמר ובפרש"י דהא דאמר ר"ז אמר שמואל דתכלת אין בה משום כלאים. היא אתמר מכלל מימרא ראשונה וכיון דמימרא שנוי' משמי' דשמואל ע"כ גם מימרא ראשונה משמי' דשמואל הוא והגמרא קוצר וכיון שכן הא שמואל סובר שם דף מ"א דציצית חובת טלית ומיד בשעת עשי' מקיים המצוה הה"ד עובר מיד על ב"ת ושפיר קאמר רבא דהואיל ועובר על ב"ת לא הוי מעשה וכיון שזכינו לזה אני אומר דגם הרמב"ם מודה לסברת רש"י ותוס' דאי עובר על ב"ת. לא חשיב מעשה וממיל' לא שייך דיפסלו לקמאי מצד הא דאמרינן בפרק הנחנקין דף פ"ח דהיכא דעובר על ב"ת נפסלו לגמרי דהרי השניי' לא חשיב כמו מעשה ולכן שפיר נשארו הראשונים בכשרותם אמנם הרמב"ם קאי לדינא דחובת גברא וא"כ אין עובר על ב"ת מיד עד שעת לבישה וא"כ בשעת עשי' שפיר חשיב מעשה. ולכן שפיר פסק הרמב"ם דנפסלו קמאי כדאיתא בש"ס הנחנקין וכמו שהביא הראב"ד שם. אלא שהראב"ד מחלק בין הך גוונא דסנהדרין להא דשמעתין. אבל הרמב"ם לא מחלק ואזדא לטעמייהו בהלכות לולב ואין כאן מקומו עכ"פ מתורץ קושית השאגת אריה והכ"מ דבפי' הש"ס גם הרמב"ם מודה לרש"י: ובזה יש לישב ג"כ עוד קושיא שהקשה השאגת ארי' מש"ס דסנהדרין הנ"ל עיי"ש ולהנ"ל יש ליישב עפ"י דברי התוס' ביבמות צ"א ע"ב ד"ה שב וא"ת וכו' דכ' דציצית מקרי שב וא"ת ונראה דהחיוב ריא רק לאחר לבישה ולפי"ז גם הב"ת הוא רק לאחר לבישה והוי שב וא"ת ועיין בר"ן בחי' בסנהדרין דזקן ממרא אינו חייב על שב וא"ת. וא"כ ע"כ דגם אם נימא דזקן ממרא נעשה ע"י ציצית היינו אי חובת טלית ועובר מיד על ב"ת. ולמ"ד חובת מנא גם הרמב"ם מודה דלא נפסלו ציצית הראשונים וא"ש. עכ"פ נחזור לנידון שלנו דבהא דשמואל דאפילו בטלית פטורה גם הרמב"ם מפ' כרש"י ומוכח שפיר כהנ"ל דאפילו היכא דאיכא כלאים אסור שלא במקום מצוה אלא דקשיין הראיות שכתבתי למעלה בהיפוך ובשלמא ב' הראיות האחרונות יש לדחות כדלעיל אך הראי' וסברא הראשונה קשה לסתור. ונראה דהנה בחולין פ"ב ע"ב מבואר בשוחט ב' בנים ואח"כ שחט האם הוי כאכל ב' זיתים חלב בהעלם אחד. דהיינו אע"ג דהמעשה עבירה דהיינו השם הוי רק מעשה אחת כמו אם הי' שוחט רק בן אחד מ"מ כיון דהשתא אסור האם לשחוט מצד ב' צדדים דהיינו מצד ב' בנים ואפילו הוי רק חדא מעשה עבירה מ"מ חשיב כמו ב' זיתי חלב וא"כ ה"ה נידון דידן אם מוסיף עוד חוט אחד אסור הבגד בלבישה מצד חוט זה. ומצד חוט זה והוי כמו שאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דהיינו חדא מעשה וריבוי בשיעורין וא"כ כיון שכן נפל הדין שלנו ברברבתא בפלוגתא דהראשוני' מבואר ברשב"א בחולין ט"ו גבי מבשל לחולה בשבת אם מרבה בחדא מעשה וריבה בשיעורין אסור מדרבנן. והר"ן בביצה גבי ממלא אשה קדירה (דף י"ז ע"א) הקשה על הרשב"א והוכיח דריבוי בשיעורין הוי איסור דאורייתא ואני כתבתי במקום אחר לישב היטב דברי הרשב"א ואין כאן המקום להאריך בזה. עכ"פ בהא סלקינן דהשאלה שאנו דנין עלי' להרשב"א אסור מדרבנן ולהר"ן אסור מדאורייתא והי' זה שלום הק' משה שיק מברעזאווע תשובה ה' בעזה"י חוסט יום ה' י"ז אדר הראשון תרל"ב: החיים והשלום וכ"ט להרב המאוה"ג כש"ת מוה' חיים צבי ווינקלער ני' אבד"ק ראצפערד יע"ח: מה שכתב מעלתו ני' בענין חשש כלאים בטליתות של מצוה שאין לחוש דהוי רק כמוכרי כסות וכלאים בציצית דשרי רחמנא על כרחך לפי דברי מעלתו היינו בבגד גמור אבל במח"כ נעלם ממנו דברי התוס' בנדה דף ס"א ע"ב ד"ה אבל דבגד שלובשין רק כמוכרי כסות דאינו מתכוין להנאת לבישה פטור מן הציצית והובא במג"א ססי' י"ט ולהעביר המכס חייב להרמב"ם כמ"ש שם ומבואר במחהש"ק ומרן הגאון זצ"ל בחתם סופר חי"ד סי' ס"ט הקשה מצד מצוה לאו ליהנות ניתנו והוי לא אפשר ולא קא מכוין ודחק גם כן בזה ואם נימא כוונתו דהיכא דלובש רק למצוה כעין טליתות שלנו אינו עובר ולא מקרי לבישה א"כ גם עליו קושיא מדברי התוס' הנ"ל. דא"כ איך מברכין על טליתות שלנו כיון דהם אינם מלבוש ודוחק לומר דמברכין אע"ג דפטורין כמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא. דלהמחבר גם נשים אינם רשאים לברך היכא דהוי מ"ע שהזמן גרמא וע"כ כיון שרוצה לקיים מצות ציצית והמצוה רק במלכוש שמכוין ליהנות מעשיו מוכיחין על מחשבתו דמתכוין למלבוש ולח מקרי כה"ג אינו מכוין למלבוש ואסור היכא דיש חשש כלאים וגם מ"ש מעלתו דאינו כלאים דאורייתא. לאו מילתא דפסיקא הוא דב"י בסי' ש' לדעת הר"ש רק שוע טוו וארוג איכא כלאים דאורייתא והיינו נוז ואפילו בדרבנן אם הוא ספק הרגיל חיישינן וגם אין עושין ספק דרבנן בידים לקנות זה לטלית לכך אם יש מקום לחוש וודאי ראוי לחוש לכל הפחות לכחחילה. ומה שהקשה מעלתו מנ"ל ללמוד קבוע דהוא חידוש מוארב לו. דלמא אין לך בו אלא חידושו בד"נ שאני. נראה פשוט כל רוב לא ידעינן אלא מקרא דאחרי רבים להטות דמיירי בדיני נפשות דבזה מיירי קרא כדאית' ריש סנהדרין. ושם דף ג' ע"ב ודי לבא מן הדין להיות כנידון. ואפילו אי רובא דליתא קמן הלמ"ס היינו שיהי' דינו כדאיתא קמן ולעולם מבואר בש"ס דאיתא קמן ילפינן מאחרי רבים ואמרינן דיו: תשובה ו' עוד להנ"ל מה שהקשה דנימא מוכר שדהו בזמן היובל הקנה לו גם הקרקע דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' לא קשיא הרי חיתא במג"א סי' י"ד דהיינו דווקא היכא דלא חסרי' ממון ואפילו למ"ד בסי' תל"ז במג"א דאפילו חסרי' בממוני' יעיי"ש ס"ק י' היינו במצוה דרמי' עלי' וכאן אי מקנה לי' גם הגוף אין המוכר רשאי למכור לאחר על אחר זמן היובל ולא ליתן משא"כ אם הלוקח קונה רק הפירות וקנין הגוף הוא שלו יוכל להוריש ולקנות ע"י אגב קרקע וכיוצא בזה וכיון דמפסיד ממוני' לא אמרינן ניחא לי' ובלא"ה נמי לא קשה הא דאמרינן ניחא לי' למיעבד מצוה. היינו אם המצוה נעשית בשלו ולו