מהר"ם שיק אורח חיים קלז

העולם דכוותי' קיי"ל לפי הנראה מרמב"ן בחומש פ' נח וברמב"ם פ"י מהלכות שמטה. והכ"מ הנ"ל וכ"כ הריטב"א בר"ה: אמנם גם לדעת ר"י ולשיטת רש"י והתוס' בר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה כמאן דס"ל דקי"ל כר"י נראה לפענ"ד לומר דגם לפי זה אין מוכרח לומר שאנו חושבים שנת תהו דהדבר קשה עלי לומר פלוגתא בזה והרי מסדר הקרא קשה הדבר להוציא מנין שאנו מונין מדוייק ויש למעט או לרבות איזה שנים. ע"י מקצת שנה ככולו וא"כ מנ"ל מנין ידוע ומדוייק. וע"כ כמ"ש הכוזרי מאמר א' פ' מ"ג ומשם ואילך דמנין זה נמסר לנו ממשה רבינו ע"ש וכ' שם בפ' מ"ה דאין מחלוקת בין שני יהודי' מהודו עד כוש בזה: ועפ"י מנין המקובל. אנו מוציאין המנין מהקרא בפרטיות עיי"ש: וא"כ בדבר המקובל. קשה עלי לומר שיש בו מחלוקת אלא נראה לפענ"ד שגם לר' יהושע כיון שגם לר"י קימ"ל דאנו מונין השנים מתשרי כדאיתא בר"ה דף י"ב ואע"ג דלר' יהושע מונה הקרא שנות המבול מניסן כדמוכח בר"ה דף י' ע"ב ובתוס' שם ד"ה בכלל מכל מקום אנו מונין מתשרי וקשה כיון דקי"ל לפי דעת התוס' ורש"י כר יהושע למה לענין שנים אנו מונין דלא כר' יהושע. וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בר"ה דף י"ב ע"א. ד"ה למבול משום דתשרי ר"ה לשנים. לשמיטין וליובלות וע"כ גם זה קבלנו הלמ"סס. דמשעה שהשמיטין והיובל יתחילו או עוד משעת מתן תורה יתחילו למנות השנים מתשרי אפילו לר' יהושע: והנה אמרינן בפסחים דף נ"ה ע"א. דחד מקצת היום ככולו. אמרינן תרי מקצת היום. לא אמרינן. ולכך איכ"ל דבשנים תרי מקצת ככולו. לא אמרינן וא"כ לפי הנראה בסוף מנין השנים אנו אומרים מקצת שנה ככולו שכך מוכח משש מאות ואחת שנה לחיי נח כדמבואר בר"ה דף י' דהי' בסוף רק מקצת שנה והוא הדין ק"ל שנים של אדם כשהוליד את שת. מנו המונים. סדר הדורות דבשנת ק"ל נולד שת וא"כ בסוף שנים: אנו אומרים מקצת השנה ככולו וא"כ אם היו אומרים. ב"פ מקצתו ככולו הי' נולד אנוש בשנת רל"ד ומוני הסדר כ' שנולד בשנת רל"ה וע"כ בתחלת השנים אינם מונים רק שנים שלמים: ולכן. כאשר קבלנו מהלכה לממ"ס דנהי' מונים סדר השנים מתשרי ע"כ קבלנו ג"כ שנים שלמים בתחילתן ולכך החצי שנה. מניסן עד תשרי אינו בא לכלל מנין וא"כ הקבלה. בין לר"א. ובין לר"י שוה. דמבריאת אדם. ועד ר"ה של שנת תרכ"א הבע"ל לאלף זה יעברו ה' אלפים ושש מאות ועשרים שנים שלמים ועל קודם זה. על המקצת לא קבלנו ותליא בפלוגתא דלר"א הי' רק מקצת ימים ולר"י הי' חצי שנה. כן נראה לפענ"ד להשוות המחלוק' ביניהם ואע"ג דמנין הקרא מתחיל מחצי שנה קודם למ"ד בניסן נברא העולם מ"מ כיון דמנין שנות עולם מקובל לנו. כמ"ש למעלה. בקל נוכל להשוות זה ע"י מקצת שנה ככולו ועכ"פ למ"ד בתשרי: נברא העולם. שנת תהו אינו מן המנין (עיין לקמן תשובה קצ"א): עוד. כ' שם למ"ד בתשרי נברא העולם. הי' מנחת הבל בחנוכה: שהוא משום דמקץ משמע לשון יו"ט הראשון וכ' שחנוכה מרומז בתורה דמסמך בהעלותך לחנוכת הנשואים אמת שכן כ' הרמב"ן ובעה"ט שם אבל שם אינו מרמז שיהי' ויו"ט ויותר הו"ל להביא לשיטתו עפ"י דברי הרוקח שכ' דבפ' מועדות בסדר אמור לאחר כל המועדות נאמר מצות הדלקת נרות ואח"כ ולקחת סולת ואפית דהוא רמז לחנוכה ופורים ובוודאי נודע למעלתו נ"י מה שפירש מרן הגאון זצ"ל על זה. עפ"י מ"ש בפ"ק דמגילה ממוכן כלום הכינו שלחן לפניך. וכתיב ויאמר ממוכן שהיא שעמדה להם. עכ"פ חנוכה מרומז בפ' מועדות. אבל לא הבנתי איך בלשון מקץ. משמע מועד או יו"ט. ולכך יותר נראה משום דאמרינן בפ"ק דביכורים משנה ו' דמחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא דהוא סוף זמן אסיפה. ועיין ברע"ב ובתוסיו"ט פ"ה דמעשרו' משנה ו' ובזה מובן גם האידך מ"ד פסח דהיינו כמו מקצה שלש שנים דהיינו פסח כמו שביאר בתוסיו"ט הנ"ל: תשובה קפ"ט בפ' נח הקשה על הרמב"ן בחומש שם שפירש בחודש השני. היינו לבריאת העולם. דקודם יציאת מצרים היו מונים. גם החדשים מתשרי. וכמו שפי' התרגום במלכים. על ירח האיתנים. והקשה מעלתו נ"י שהוא נגד הש"ס בר"ה דף י"ב דפריך מאי שני: ומשני שני לדין ועוד הקשה. הרי על אידך קרא באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש. עמדה קושית הש"ס. מאי ראשון. ושם לא שייך תי' הש"ס ראשון לדין. ואני אמרתי דהרי באמת הקשו התוס' בר"ה דף י"ב. דמאי פריך מאי שני. הא איכא למימר דאז הי' מונין לתשרי ותרצו דלאחר מ"ת היו מונין חדשים לניסן והכוונה עפ"י מה שראיתי בריטב"א. דהרי משה רבינו לא סיפר זה לבני נח אלא לנו ב"י נאמר זה. לאחר שכבר נצטוונו למנות החדשים בניסן ונהי דיש לומר שסיפר מעשה שהי'. קודם יציאת מצרים ואז הי' חשוון חודש שני קרא אותו כך. מ"מ איך נדע אנן. אם כיוון על מה שהם היו קוראין שני. או על מה שאנו קוראין שני ולר"א עצמו קשה מנ"ל: אמנם נראה דר"א הוכיח זה. דהרי נאמר בפ' בראשית לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה ונראה דהיינו שנים שלימין. מדכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. דהיינו ימים של מאה ועשרים וכן נראה מפרש"י בפ' בראשית שפירש שם שזה הי' קודם חמש מאות של נח כ' שנים (ומעלתו נ"י לא מנה זמן לזה) ועכ"פ בר"ה קודם המבול נשלמו הק"ך שנה שנתן להם הקב"ה זמן להטיב מעשיהם. ובר"ה נגמר הזמן והדין ואיך נתן הקב"ה. שוב זימנא בתר זימנא וא"כ יהי' יותר מק"ך שנה. דשלשים יום בשנה חשוב שנה. מיהו בזה יש לומר כיון דשנים מלאים גם לשנות החמה הי'. כמו משפט דור המבול. א"כ היו צריכין עוד להשלמה. יותר מי' ימים ולא נשארו שלשים יום ובלא"ה מצינו שנותן הקב"ה זמן לעוברי רצונו ארבעים יום כמ"ש בננוה בעוד ארבעים יום. וננוה נהפכת. ועוד ז' ימים באמת אמרו חכז"ל דהיינו שבעה ימי אבלות של מתושלח:. וכל, זה אנו יכולין לתרץ ולומר. אם החודש השני. היינו חדש חשון. אבל אם נאמר חדש השני היינו אייר. ולר"א דהשנה מתחלת מתשרי. א"כ נתן להם זמן אחר זמן יותר מחצי שנה. וזה אינו מובן ולכך קאמר ר"א והכריע דחדש שני הוא חשון וזהו פי' הש"ס מאי שני. היינו דפירכת הש"ס על איזה שני כיון ומנ"ל לרש"י עצמו וע"ז שפיר משני שני לדין שע"י הדין מוכח כך אבל לפי האמת. גם בש"ס י"ל כרמב"ן. והרמב"ן וודאי ס"ל כהש"ס ולכך בראשון באחד לחדש לא קשיא לש"ס כיון דכבר מוכח דחדש שני הוא חדש חשוון ושני לדין. וממילא נדע דראשון היינו תשרי, וראשון לבריאה וא"ש: והנה יש לי בזה קושיא הרי אמרו בפרקי דר"א בפ"ח דלאדם הראשון ולנח נמסר להם עיבור שנים ומחזורים וכל סוד העיבור וכן מוכח דאל"כ לא הי' חודש שני לא בשעה שהמעינו' היו מתגברים. או מתמעטים. וא"כ לפי סדר המחזורים הי' שנת המבול שנה שלישי של מחזור פ"ח. ושנה ג' הוא שנת עיבור וא"כ ניתוסף חודש אחד ואפי"ה שם החדשים נשאר חודש השביעי והוא חדש ניסן לר"א. דאדר הוא הוספה ואינו נחשב במנין החדשים וכמ"ש הר"ן בנדרים סו"פ קונם יין. דף ס"ג ע"ב בחד פי'. דשני אדרין כאחד חשובים ובפרט בלשון השביעי. בה"א ידיעה היינו הנודע בשם השביעי וא"כ מאי דחקו הרמב"ן ורש"י ז"ל שלא עלה להם החשבון. הרי עפי"ז ניתוסף לנו שלשים יום וא"כ לפי' הרמב"ן הי' יכול לפרש ברווחה ולפרש"י לא יהי' החשבון מכוון ואי אמרינן דלא שמשו המולות כלל. הי' אפשר לישב. כיון דבשנת המבול לא שמשו המזלות אינו עולה בחשבון אבל לדברי מעלתו נ"י קשה יותר. ואפשר הואיל והי' מיועד לדין ולעונש. לא עיברו אז אותו שנה וראי' לזה שלא נחרבה ויבשה הארץ עד כ"ז חשוון להשלים שס"ה כפרש"י וא"כ ע"כ שלא עיברו שנה זאת ועדיין קשה מנ"ל. שזה הי' טעמו של הקב"ה. שלא יבשה עד כ"ז וצ"ע: עוד בפ' נח. כתב מעלתו דעפ"י החשבון הי' נח ושם ואברהם בשעת בנין המגדל. והא שלא מסרו נפשם על זה לפי שאין ב"נ מצווה על קידוש השם באמת הרמב"ם בפ"י ממלכים כתב כן אבל הש"ס בסנהדרין דף ע"ד ע"ב איבעי' להו בזה. ולמה לא פשטו מכאן אמנם באמת לא הבנתי דבריו בזה וכי אנסו לנח ולשם ולאברהם שיעבדו ע"ז או שיעשו איזה ביזרא דע"ז. אלא שהי' להם להוכיח. וע"ז באמת נאמר מנ"ל שלא הוכיחו ואם נאמר שהי' חשש נפשות. א"כ פשיטא. דעל מצות תוכחה. אין למסור נפש. ועל כל מ"ע קי"ל אפילו בפרהסיא. ושעת הגזירה אין מוסרין וא"כ מאי קשיא לי'. עוד מ"ש בפ' לך. שברית בין הבתרים הי' מקודם. והכתוב אומר ומתחיל ויאמר ה' אני ה' אשר הוצאתיך וכו' והאריך בזה. וכבר כ' התוס' כן בברכות דף ז' ע"ב ד"ה לא הי' אדם וכו' בביאור היטב יעויי"ש: מ"ש עוד בענין מילת אברהם אבינו לישב קושית הרמב"ן על רש"י בחומש שפי' בעצם היום ההוא היינו ביום שמלא השנה דקשיא הא בתשרי נולדו האבות וכו' דהרמב"ן לשיטתו ורש"י איכ"ל דס"ל כתוס' יפה כתב מיהו דברי הרמב"ן תמוהי' לי ולא זכיתי להבינם. שתלה ב' פלוגתות דר"א בהדדי שהרי לפי מה דאיתא בר"ה דף י"א אין אחד תלוי בחברו. ואפילו מאן דס"ל בתשרי נברא העולם. אפשר לי'. דסבר דבניסן נולדו האבות דלאו מחד קרא נפקא. וא"כ נהי דפסק הרמב"ן מדאמרינן כמאן מצלינין זה היום תחלת מעשיך כר"א מוכח דקי"ל כר"א: אבל לענין לידת האבות מנ"ל דהסכימו דלא כר"י דקי"ל בכל מקום