מהר"ם שיק אורח חיים קלה

יתרחק כ"א מעט. ושפיר קובעין כעת בא"י בכל חודש וחודש עפ"י קביעתם. ושפיר כ' הרמב"ם שאם יתבטלו בני ישראל חלילה מא"י. יתבטלו כל המועדות אלא שכבר הבטיח לנו יוצרינו והיינו עפ"י מ"ש בפי' המשנה ריש סנהדרין מקרא ואשיבה שופטיך כבראשונה עיי"ש. וגם דחיית מוליד זקן לפי הנראה מדברי הרמב"ם: אינה מטעם דאינו ראוי לראי' דעתה אין עיקרו תלוי בראי' והש"ס עשה זה רק לסניף ועיקר הטעם כמ"ש הרמב"ם על דחיית אד"ו. וכדי שיגיע האביב בזמנו בחודש הלבנה. וכמ"ש הכוזרי במאמר ג'. אמנם כל זה דעת הרמב"ם. אבל דעת הרמב"ן שם. והחינוך מצוה ד'. לא ס"ל כן. אלא דס"ל. דעיקר סמיכות לקביעות שלנו הוא שקבלה בידינו. דהלל האחרון שקבע העיבור וקידוש החודש שלנו הוא קידש כל החדשים. עד ביאת ינון בב"א או שהקביעות והחשבון עצמו הוא הוא דינו כקידוש וכיון שחישב כל החדשים שיהיו. ומתי יהיו. זה הוא הקידוש ולעולם גם אצלינו. תלוי בראי' והדחיית אד"ו אין לו סמך רק אקרא דאתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אבל מעיקר הדין בעינן או ראי' או חשבון של ראי' אבל לא חשבון האמצעי. רק שהשי"ת נתן כח בזה לב"ד סמוכין שיהי' להלל האחרון כח לעשות לפי הצורך ואשר תקראו אתם כתיב. ואפשר שגם הרמב"ם סובר כן וקידוש לחוד. מודה דהי' מהלל אבל קביעות וחשבון הוא בכל דור ודור ואין נראה לפענ"ד כן. מדברי הרמב"ם. שלא זכר בשום מקום מקידוש הלל. זה האחרון אבל רוב המפורשים הסכימו לדעת הרמב"ן וסייעתו: ועתה נבוא. לדברי מעלתו נ"י. הנה מדברי הרמב"ם. לא דיבר מעלתו כלל רק על דעת הרמב"ן תמך יסודותיו. דיש לומר ג' סברות דא"א שיבוטל הראשון כיון שאנחנו אינם בני סמוכין רק סומכין על הלל. והם אמרו גם כן. הזהרו במנהג אבותינו ואיכ"ל אדעתא דהכי קידשו וזה אפשר אם תנאי הי' דבריהם וכן נראה באמת. מדברי הריטב"א בסוכה דף מ"ג ע"א גבי אינהו דידעו בקביעא דירחא עיי"ש היסוד הב' הלבנה מתכסה לבני ח"ל י"ח שעות וא"כ תקשה ממנ"פ אי אזלינן בתר בני ח"ל ידחה כל מולד אחר ו' שעות כמו מוליד זקן ואי אזלינן בתר בני א"י א"כ גם המועדות יעשו כמו שעושין בירושלים והנה גם לפי דעת מעלתו. לא אדע מה פעל ועשה בזה לנו. הרי רוב גליות ישראל המפוזרים כעת באיירופא ואפריקא במערבה של עולם יושבים ולצד מערב של א"י. ואם בא"י הלבנה החדשה נראית אחר ו' שעות כ"ש אצלינו קודם ו' שעות וא"כ ראוי שיוקדם אצלינו לפי סברת מעלתו וראוי שיוקדם יום טוב שני ולא לאחריו ותו דאיך אפשר לומר כן הרי אמרינן בר"ה רפ"ב שאלמלא בטלו הכותיים. היו משיאין משואות ועבדו רק חד יומא וכו' וכי משום קלקול הכותיים חששו לחשש שהעלה מעלתו ולאפוקי מסברת מעלתו נ"י בא הש"ס בביצה דף ד' ע"ב ואמר אביי כוותי' דרב מסתברא מהא דמשיאין וכו'. ומהא דשלוחין יוצאין וכו' והמר"ם לובלין הקשה שם. למה מביא ראי' מהא דשלוחין יעויי"ש ולהנ"ל איכא למימר דבא לאפוקי. דלא נימא דלכך קבעו יו"ט שני לקבע מטעם מעלתו: עוד כתב יסוד שלישי. אשר עליו השעין היו"ט שני מטעם שאין המולד האמצעי והאמיתי שווין וכדי לכוונם למוליד האמיתי הניחו יו"ט שני גם לזה קשה מ"ש בא"י שלא חששו לזה וכבר הביא הכוזרי במאמר ג' סי' ל"ח שהקראים מלעיגים עלינו בזה. דא"כ מאי תקנתא. דבשלומא יו"ט. יש לתקן ביום טוב שני יעויי"ש אבל השורש לפי הנ"ל כבר מבואר דהעיקר תלוי בא"י לכל הדיעות: וכל הנ"ל ליתא. אמנם יו"ט שני חיוב עלינו ועל זרעינו לקיים לפי דינא דהש"ס ותורה שבע"פ שהם יסודות תורתינו וכל מי שהוא בכלל דת ישראל צריך להאמין בדבריהם ואע"ג דיו"ט שני דרבנן אי אפשר שיבוטל לא מבעי' לדעת הרמב"ם בפ"ב מממרים דאפילו נתבטל הטעם בעינן גדול בחכמה ובמנין. וכ' שם הכ"מ דאלמלא שהי' הטעם דשלחו מתם. הי' מתנין שיתבטל ושיהא לדורות של אחריהם לבטל. כפי תירוץ הכ"מ. אבל עתה ששלחו מתם ותיקנו לעשות ב' ימים א"א לבטל אפילו לדעת הראב"ד שם. הרי כאן לא נתבטל הטעם של שלחו מתם דזמנינן שישתכח סוד העיבור: והתורה משתכחת מישראל בעוה"ר. א"כ בעינן גדול בחכמה ובמנין. וידוע שאין לנו גדול בחכמה. בחכמת התורה כבעלי הש"ס ואמרינן בשקלים פ"ק אם הראשונים כמלאכים וכו' ובעירובין נ"ג ע"א לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו'. וכמ"ש הכ"מ שם וכל הטעם הנ"ל צריכין אנו אפילו לבעלי הש"ס עצמן אבל מעת שנחתם הש"ס קבלו עליהם ועל זרעם. שלא לחלוק על הש"ס. כמ"ש הכ"מ בפ"ב מממרים דין א' וקבלת האבות חיוב על הבנים לקיים כמו שהוכיח הריב"ש בסי' שצ"ט בשם הרמב"ן כמו בקבלת התורה ובמגילה. וא"כ ממילא היו"ט שני חזק בל ימוט לעולם ועד ולא צריכין לומר שתנאי הי' בקידוש כדעת מעלתו. והנראה לפענ"ד כתבתי: חשובה קפ"ו עוד להרב הגדול הנ"ל עוד כ' מעלתו שם. בסי' ב' אות ט' כללים וסברות בענין הא דכתיב אחרי רבים להטות ושורש דבריו נחלקים לג' כללים. בראשון הכריח דדווקא בסמוכין נאמר כלל זה. דאל"כ איך כתוב כי יפלא ממך וכו' והא אפשר שמאה לומדים. יחלוקו על סנהדרי גדולה. אלא וודאי דווקא על סמוכין נאמר ואני תמה עליו: ולטעמך. וכי לא היו סמוכין רק הב"ד הגדול הרי בכל עיר ועיר מושיבין דיינין סמוכין כמבואר ברמב"ם פ"א ופ"ד מסנהדרין וא"כ עדיין תקשה ואם יאמר דרק על הב"ד הגדול נאמר. אחרי רבים להטות. זה בוודאי ליתא כמבואר ברמב"ם פ"ח מסנהדרין וליכא למימר בב"ד סמוכין שליחותא עבדינן. דהרי אפילו מידי דלא שכיח דנו. ובזה אין שליחות כדאיתא בהחובל דף פ"ח. אלא וודאי הדבר ברור דווקא סנהדרי גדולה נגד שאר בתי דינין גילה לן הקרא דהמקום גורם ואפילו אלף לא מהני נגד רוב סנהדרין אבל בעלמא חכמים נגד חכמים בכל מקום במידי דתליא בסברא אזלינן בתר רוב. כמבואר כל זה ברמב"ם פ"א מממרים ואפילו לענין שומא ראוי לן שניזל בתר רובא בחו"מ סי' ק"ג ולענין פקו"נ באו"ח סי' תרי"ח ובענין או"ה דלא בעינן סמוכין עיין ברמ"א חו"מ סי' כ"ה שפסק כן. ובסנהדרין פ"ק דף ה'. דרק מדרבנן אמרו. תלמוד לא יורה וכו' עד שיטול רשות עיי"ש אבל מדינא. תלמיד שהגיע להוראה לענין דבר דלא בעינן סמוך אם הם רוב מכריעים אפילו אחרים סמוכין. כמבואר ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין. והוא מהש"ס דסנהדרין דף ל"ו דרב ותלמידו נמנים לשנים עוי"ש וזה פשוט. וא"צ לפנים. והוא שהגיע להוראה: שנית כתב דדווקא בשווים נאמר כלל זה לילך בתר רוב: ועפי"ז קשיא לי'. דהא דאזלינין בב"ד של ג' בתר רובא ודחק עצמו בזה ועוד האריך ולא הי' צריך לזה לומר מסברא: דהוא ש"ס ביבמות דף י"ד בתי' הא' שאני ב"ש דמחדדו טפי. אמנם לדינא הוא פלוגתא כמו שיבואר בעזהי"ת. הרמב"ם בפ"א מממרים כ' דבב' חכמים החולקים אזלינין בתר המחמיר בדאורייתא. וכ' שם הכ"מ והג"מ דהרמב"ם סובר דלא קי"ל כת"ק דאזלינן בתר הגדול בחכמה ובמנין. וראיתי בהקדמת הפרי מגדים ביו"ד דמספקא לי' אי דינא דאורייתא הוא דאזלינין בתר הגדול בחכמה ובמנין. או מדרבנן ופשט דהוי מדרבנן עיי"ש. ותמהני במחכ"ת נראה דאשתמט לי' לפי שעה דברי הרמב"ן בס' תורת האדם. שהובא בטור וב"י באו"ח סי' תרי"ח. ודברי הר"ן בפ' יוה"כ שמבואר שהוא דאורייתא שהרי כ' שאם מופלג בחכמה אמר שלא להאכיל אין מאכילין. אע"ג דפקו"נ הוא א"כ מוכח דהוא דאורייתא. ואע"ג שאינו מפורש בקרא נראה מדברי הרמב"ן שם. שהוא ככלל אחרי רבים. והיינו רוב חכמה. אלא דאפשר דהוי רובא דליתא קמן. ולפי המסקנא דמסקינן בחולין דף י"ב דאפילו ברובא דליתא קמן אזלינן ג"כ בתר רובא. ה"ה רוב חכמה והא דהוצרכו הדיינים להוסיף גבי מעמ"ח. ולא אמרו דניזול בתר רוב חכמה כבר ישב שם הרמב"ן היטב עיי"ש. והרא"ש והטור בסי' תרי"ח. פסקו דאפילו במע"מ. לא אזלינן בתר רוב חכמה והב"ח הקשה מהש"ס דע"ז הנ"ל דאזלינן בתר גדול בחכמה. ולק"מ דאיכ"ל דס"ל כמ"ש הכ"מ הנ"ל. דקי"ל כריב"ק דפליג על ת"ק בזה. או נראה יותר נכון דהטור סובר דבתר רוב חכמה אזלינן אי אזלינן בתר רוב דיעות אבל בפקו"נ לדעת הרא"ש והטור. לא אזלינן בתר רוב דעות. וה"נ לא אזלינן בתר רוב חכמה. ולכך שם בפקו"נ פסק הרמ"א בסי' תרי"ח. דלא אזלינן בתר רוב חכמה. אע"ג דפסק בחו"מ סי' כ"ה דאזלינן בתר גדול בחכמה כת"ק דריב"ק וע"כ דסובר פקו"נ שאני מטעם הנ"ל. אמנם כדברי הרמב"ם צ"ע לי. לפי דעת הכ"מ והג"מ. דלא ס"ל דאזלינן בתר רוב חכמה. אפילו במע"מ ומדברי הרמב"ם פ"ב משביתות עשר דין ח' המובאי' שם בב"י מבואר דבמעמ"ח אזלינן בתר רוב חכמה הבקיאים טפי. והרמב"ן בתורת האדם דימה זה לזה וגם הסברא נוטה דדמיא להדדי וא"כ הוי תרתי דסתרו אהדדי. ואפשר דהכ"מ והג"מ מדרבנן קאמרו. דלא אזלינן בתר רוב חכמה. ולהחמיר אמרו ולא להקל. וכל זה במעמ"ח אבל רוב חכמה נגד רוב מנין פליגו בי' קמאי הובא ברמב"ן שם. והכריע שם דאזלינן להחמיר. והר"ן בפרק יוה"כ שם כ'. דווקא אם ברור לנו שבקיאותו מכריע וכ"כ הרא"ה בס' החינוך מצוה ע"ח ובדעת הרמב"ם. פליגו הב"י והד"מ בכוונתו ואין להאריך: השלישית כ' מעלתו כיון שאין כלם ביחד. לא אזלינן בחר רובא וכעין סברא זו נאמרה ונשנית בתשובתו של מהרא"ש והובא בתומים בקינור ת"כ אות קכ"ג וקכ"ד אבל כשמודיעי' דבריהם