מהר"ם שיק אורח חיים קלד

שהם המנהגים הטבעיים וכיון דהשנה ההוא ובפרט חדשי החורף המה מיוחדים להתאחד שנות החמה והלבנה ולעשות שלום ביניהם לכך ראויים ג"כ לעשות שלום בין הנהגה הטבעיית לההנהגה השגחיות: ולכך חדשי העיבור. מיועדים ומיוחדים לעשות בהם תשובה. כמו האריך השל"ה הקדוש בדרוש על פרשת שובבים ת"ת. שרק ע"י התשובה אפשר לעשות שלום בין הגוף והנשמה:. ועל ידי זה נעשה שלום בין ב' ההנהגות. וכמו שהאריך שם. דהנשמה כיון שהיא חלק אלק ממעל היא מיוחדת לההנהגה השגחיית. והגוף הוא ג"כ מיועד להנהגה הטבעיי. וע"י שעושין שלום בין הגוף להנשמה והגוף מתנהג עפ"י רצון ותשוקת הנשמה. גם הגוף ראוי להשגחה ולהנהגה השגחיית. ע"כ לכך נקבע. שנת העיבור לתשובה יותר משאר השנים כמ"ש השל"ה. ולכך אם אמנם שבש"ע. ובדברי הראשונים. לא נמצא מקור לזה. דבשנת העיבור ואמרו ולכפרת פשע. הנהיגו האחרונים. והוא מנהג כל ישראל לומר ולכפרת פשע ומבואר בספרים דתיבת פשע מרמז על חטא שז"ל ר"ל שהעבירה הזאת מרחיק את האדם מבוראו והפרשיות שקורין בשובבי"ם וי"א גם בת"ת וי"א גם וי"פ. הם מסוגלים לתקן חטא הזה. כמבואר בשל"ה ובשאר ספרים. ולכך נוהגין להתענות אז: וגם באלו החדשים מרמזים בהוספות של ולכפרת פשע שהחטא ההוא נקרא פשע. וזה היא כוונת הא"ר שכיון דשנת העיבור: בא להשוות ולעשות שלום. א"כ ראוי לומר בכל השנה אלא שאין אנו נוהגין לומר כי אם עד ר"ח ניסן. שאז כבר נשלם השלום בין החמה והלבנה וממילא ראוי ג"כ שתשלם עד אז. שלום הגוף עם הנפש. ע"י תיקוני תשובה להעבירה הנ"ל. כן נראה לי להסביר לענין הזה ומצד שהפרשיות האלו הם מסוגלים לזה כמבואר כל הנ"ל ומקורו בשל"ה הקדוש. וכל מנהגי אבותינו יש להם טעם אלא שאין אנו יודעין על בורי' הטעמים. ולכך עכ"פ אין לשנות שום מנהג והנראה לפענ"ד כתבתי דברי החותם בברכה המשולשת. יהי ה' עמך ויברך אותך ואת ביתך דברי חמיך הדורש שלומך: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה קפ"ה שיל"ת כ"ב מנחם ת"ר לפ"ק: יהי שלום בחילו ושלוה בגבולו להרב המאור הגדול וכו' כש"ת מוה' ישראל דוד ני' אב"ד בק"ק פעזונג יע"א: זה איזה שבועות הגיעני מאת כבוד פר"מ ני' קונטרס מעולפת דברים העומדים ברומו של עולם בעניני קידוש החודש: ועיבור שנים וענותו תרביני לבקש ממני שאשים עינו עליו. ולעשות רצונו חפצתי חשתי ולא התמהמהתי ועברתי עליו מרישא עד גמירא ומצאתי בו הרבה דברים נכונים וסדורים ואת אשר אנכי לא כן אדמה אמרתי להעיר את אזניו. כאשר ביקש מעלתו ני' למען יצא כנוגה הצדק והאמת. והנה שורש קידוש החודש שלנו. ועל מה אדניה הטבטו תליא לפענ"ד בפלוגתא. הרמב"ם במנין המצות סי' קנ"ג והרמב"ן בההשגות האריך שם הרבה ולפי דברי הרמב"ם יש ג' זמנים בזמן שיש סנהדרי גדולה שיש להם רשות על כל ישראל הקידוש תליא בהם. כנאמר במכילתא ראשון הוא לכם וכו' וכתיב בתרי' דברו אל כל עדת וכו' מי שיש להם רשות על כולם. והזמן הב' כשאין סנהדרין. אז מקדשין ג' אנשים סמוכין. כנאמר החודש הזה לכם ואין ב"ד שקול וכו' וכל זה בעינין דווקא בא"י כמבואר בירושלמי פ"ק דסנהדרין והביאו שם הרמב"ן דאפילו בדיעבד אם עיברו בח"ל. אינה מעוברת אם יכולין לעבר בארץ אלא א"כ אין יכולין לעבר בא"י. נותנין רשות לעבר בחוץ לארץ מדוחק ושלוחם כמותן. כאלו עברו בא"י אבל לעולם מעיקר הדין בעינין א"י והטעם או מקרא כי מציון תצא תורה וכו' כדאיתא סוף ברכות או מטעם לשכנו תדרשו. כדאיתא בסנהדרין דף י"ו: ועפ"י הנ"ל מובנים דברי רש"י ז"ל בר"ה דף ל' ע"א ד"ה ובר"ה וכו', אלא בב"ד שקדשו בו החודש פרש"י בסנהדרי גדולה וריש סנהדרין במתניתן. וכן ר"פ ראהו ב"ד. מבואר דקידש החודש בשלשה. ולהנ"ל י"ל בזמן שיש סנהדרין אין מקדשין אלא בסנהדרין מטעם דמכילתא הנ"ל (אמנם הרמב"ן במלחמות שם. ובר"ן שם בפ"ד דר"ה פרשו דג' מב"ד הגדול. של מקום הוועד מקדשין. וא"כ נהי דמצוה לילך למקום הוועד. אבל ג' מינייהו מקדשין. וא"ש ג"כ כוונת רש"י) ובכל הנך ב' זמנים עיקר הקידוש תלוי בראי'. כדרש חכז"ל החודש הזה וכו' או בראוי' לראות. כאותו זמן. עפ"י חשבון. שהי' בידם סוד הקידוש והעיבור ונראה דתרוויהו מרומזין בקרא הזה של החודש הזה לכם וכו'. דכבר דקדקו מתחילה אמר קרא ראש חדשים. ואח"כ כפל עוד ראשון הוא לכם וכו'. ונראה דכבר כ' המפורשים בפ' בראשית דראשון לא נאמר ולא שייך. אלא א"כ יש שני. דשם המצטרף הוא אמנם שם ראש. שהוא נרדף עם לשון בראשית כמו התחלה שייך שפיר אע"ג שאין כאן יותר מזה עדיין והנה אם מקדשין עפ"י הראי'. כל חודש הוא בפני עצמו. ואין אחד צריך לשני וכשבא זה אין זכר לשני אבל כשמקדשין עפ"י החשבון העולה ע"י חשבון של כל חדשי השנה האחד נקבע ומסודר על השני ואידך חדשים ועיקר מצוה הוא ע"י ראי' כמו שדרשו כזה ראה וקדש וה' קבע ר"ח ניסן להיות הראש. הואיל והוציאנו ה' בו מחשיכה לאורה וראה כל עמי הארץ כי ה' לנו לאור עולם וכאלו באנו אז לעולם: וע"ז אמר הכתוב החודש הזה. היינו ראה וקדש לכם ראש חדשים ולא שייך ראשון דאין כאן שני ראשון הוא לכם לחדשי השנה רצה לומר ע"י חשבון הקביעות ג"כ נקבע דאז נקרא ראשון ע"י חשבון החדשים: עכ"פ מבואר בקרא הקביעות. ע"י הראי' או בחשבון הראוי לראי' וכיון שתליא בראי' דתליא עיקר בב"ד הגדול ובא"י א"כ מבואר דאפילו בח"ל צריכין אנו לשמור עפ"י זמן הראוי בא"י דהנה מבואר הוא. דאין למצוה אלא מקומו ושעתו ואריכין אנו לשמור השבתות והמועדים שהוא מצוה על כל איש ואיש בכל מקום שהוא אקרקפתא דגברא. לשמרם ביום שקבע השית"ש. וממילא הם תלויים ועומדים בימים לכל איש ואיש במקומות מושבו דה' צוה לחובת הגוף. בכל מקום אשר תדרך כף רגל לשמרו למשל שבת ביום השביעי לפי מקומו מה שהוא שביעי אצלו ולכך נאמר בשבת בפ' אמור שבת היא לכם בכל מושבותיכם וכן יו"ט של פסח ביום ט"ו לחודש לפי מה שהוא אצלו יום ט"ו לכך נאמר בשבתות ובמועדים בכל מושבותיכם. וכמ"ש הכוזרי במאמר ב' סי' כ' אבל מצות קידוש החודש וקביעתו הוא מ"ע על ב"ד הגדול שבא"י דווקא וכיון שהמצוה בא"י אין לה אלא מקומו וכמו שאנו מקריבין. תמידין ומוספין במקדש בשעתם ובזמנם בירושלים. אע"ג דלכל ישראל יש להם חלק ולפעמים בשעה שמקריבין אין לישראלים אחרים זמן שבת ויו"ט ההוא או בוקר וערב לענין תמידין. ואפי"ה אין ספק דאין למצוה אלא מקומו ושעתו וה"נ לענין קידוש והעיבור שהוא המצוה על הב"ד שבא"י. לפי מקומן. ועלינו לשמור המועדים. ולקרוא בשם את אשר יקראוהו ר"ח אם יום א' צריכין כל בני ישראל במקומות מושבותיהם לחשוב היום הראשון. אצלם לפי מקומם לר"ח: ועל כיוצא בזה יש לכוון הקרא בפ' שופטים עפ"י התורה וכו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. מן המקום ההוא ימין ושמאל והכוונה על ימין ושמאול העולם ובזה יש ג"כ לכוון דברי הספרי שם. אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאול וכו'. עפ"י דברי הכוזרי בסי' כ' מאמר ב'. אמנם כל הנ"ל. בזמן שיש ב"ד סמוכין אין כאן פלוגתא. בין הרמב"ם והרמב"ן. וכולם מודים דתליא בכללים ובפרטים הנאמרים למעלה. אבל בזה"ז שנתבטלה הסמוכין נולד פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן הרמב"ם סובר. דזה"ז הוא זמן שלישי ודינו משונה מאידך ב' זמנים ובאמת בזה"ז כ' שם הרמב"ם. דנתבטלה מ"ע זאת כמו שנתבטלה. מ"ע של הקרבנות מעת חורבן ביהמ"ק. וכ"כ בהדיא שם במנין המצות. אמנם סובר שיש עדיין קביעות אחרת. שהוא הלממ"ס כמ"ש הרמב"ם בפ"ה ובפ"ג מקידוש החודש. הלממ"ס בזמן שאין סמוכין לחשוב המולדות. כמו שאנו חושבים היום ואין נזקקין בו לראי' כלל אלא חשבון מוליד אמצעי. וסיים שם הרמב"ם בפ"ג דעיקר קביעות החשבון תלוי עתה בבני א"י. ואלמלא אין ישראל יושבים בא"י נתבטלה חלילה כל המועדות עיי"ש ובלשונו במנין המצות (ולפי הנראה מדבריו לא ס"ל. מה דביאר שם הרמב"ן בהשגות. ובס' החינוך מצוה ד'. דעיקר תליא בקידש הלל האחרון עיי"ש): ובוודאי דברי הרמב"ם תמוהים לכאורה. דאפילו נימא דמבואר בשום מקום הלכה לממ"ס זו עדיין תמוה כיון דרמב"ם כתב דקביעת תליא עתה בזה"ז בבני א"י. א"כ מדוע לא נקבע גם עתה. עפ"י הראי' או חשבון הראוי לראי'. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו משא"כ לפי חשבון שלנו שהוא רק במולד האמצעי והראי' פעמים לפני' ופעמים לאחריה ונראה דהרמב"ם לטעמי'. בפ"ד מסנהדרין דין י"א. וביתר ביאור בפי' המשנה. בסנהדרין ריש מכלתין על משנה דסמיכת זקנים בג' דאפילו אם יתבטלו סמוכין. מ"מ אם יסכימו כל חכמי ישראל שבא"י. כוחם כמו סמוכים. ממילא גם כאן אם יסכימו כל חכמי ישראל שבא"י. לקבוע יום קבוע כוחם כמו ב"ד סמוכין. וממילא. כיון דבעינן הסכמת כל חכמי א"י המפוזרים בכל א"י אי אפשר לחשוב חשבון הראי' שאין כל המקומות אפילו בא"י הראי' שוה ולכך כ' הרמב"ם. דאפי"ה א"ש. דהלכה לממ"ס הי' לקבוע עפ"י חשבון האמצעי וחשבון האמצעי ועיבור החודש תלי' ונקבע באופן שלא יתרחק המוליד מן הראי' יותר מיום דיום א' בחדש חשוב כחודש. ובכל א"י לא