מהר"ם שיק אורח חיים קלא

אמרינן. וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. ואיך עלה על דעתו לברך אם הוא ספק ולהח"צ וודאי הוא ברכה לבטלה. ולא תשא לענין ברכה לבטלה להסכמת הפוסקים הוי ברכה לבטלה לא תעשה דאורייתא: וכל זה אפילו הי' סברא ברורה. מכש"כ שהסברא עצמה הוא קשה. ולא מצינו כיוצא בזה דממנ"פ מאי תהא אם תשתכח מהתינוקת דהרי וודאי מיירי. מתינוקת שאינם עדיין בני מצוה. כדמשמע מלשון תינוקת ומאי חשש יהא אם ישכחו. דהרי אינם מצווים עליהם להפרישם ואפילו למספי להו בידים לדעת רשב"א: איסור דרבנן מותר וע"כ ס"ל כיון דהוא דבר הרגיל חיישינן למסרך כשהוא גדול כמ"ש התה"ד הטעם דאסור למספי בידים. וכל זה שייך אם ע"י שכחה יעשו איסור גמור אבל בנידון שלנו: כיון שכבר הניחו עירוב בביהכנ"ס אחת. ומסתמא עשו את העירוב: על הדרך ומנהג הנוסחא. וזוכה לכל העיר. דאל"כ בלא"ה אסור: ולא סגי בעירוב של ביהכנ"ס זה. וכמבואר בחכ"צ הנ"ל. וכיון שמדינא מועיל ואע"ג שאין אנו רוצים לסמוך. והוי רק חשש בעלמא. מ"מ איך ניגזור משום שלא תשתכח לברך. ומאי יהא אם ישתכח. הא אפילו אם ישתכחו לא עשו איסור ורק חשש בעלמא אית בה: ועוד בלא"ה פשוט בעיני דאע"ג דחכז"ל חששו על הא שמא ישתכח. היינו בזמנם שעירב כל חצר. וכל מבוי בפ"ע. ואפשר לפעמים יארע שישתכחו. לערב או להשתתף ויהא אסור לטלטל. והתינוקת לא ידעו מזה. משא"כ בזה"ז. מקום שיש צוה"פ ומערבין עירובי חצרות. ומשתפין בביהכנ"ס דלא שייך שמא ישתכחו התינוקת. דדבר שעושים ברבים בביהכנ"ס. לא שייך שכחה. דברבים מידכר דכירי וא"כ בזה"ז לפי ענ"ד. נראה פשוט: דלא שייך שמא ישתכח מהתינוקת מכ"ש בנידון שלנו שכבר הניחו עירוב בביהכנ"ס אחת ולפי דעת החכ"צ מועיל לכל בני העיר. ואם ניחוש שהם אינם מזכים לכל בני העיר. או שאינם רוצים לזכות בעירוב שעושים בביהכנ"ס הזה. א"כ בלא"ה אסור לטלטל לכלם: וע"כ דזה אין חשש. דכיון שמניחין עירוב. בוודאי אוקמוה על רגילות שרגילים מאז וגם אין לנו לחשוש. שאינם רוצים לזכות בעירוב זה. דעירובי חצרות א"צ דעת דזכות הוא להם ואפילו אינם רוצים. כופים על מדת סדום ואיכ"ל כסברת הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין דאפילו אם אינו רוצה הוא רק ע"י היצה"ר שמפתהו. אבל באמת בנפשו הוא רוצה ולכל הפחות מוקמינן לי' אחזקה שאינו כאנשי סדום. לענין זה נהנה וזה לא חסר. ורק על חזקה זו צריכין אנו לסמוך בקהלות שיש שם ב' בתי כנסיות א' של חדשים. וא' של כת יראי ה' דאל"כ נשאר קושית החכ"צ הנ"ל ועל כרחך דבזה לא איתרע חזקתם כולי האי. לומר עליהם שהם כת סדומיים בזה הענין: וכל זה לענין להניח בכל ביהכנ"ס עירוב אבל לברך. לדעתי אין שום הו"א כמש"ל ומלבד זה כבר כתבתי באגרתי המוקדם: שאין אנו רשאין לברך אלא במקום שתיקנו חכז"ל אעפ"י שהם תיקנו להניח שותף וגם עירובי חצרות שלא תשתכח מתינוקת מה שתקנו תיקנו. אבל להניח ב' עירובין לא תיקנו אפילו יהא חשש שכחה מהתינוקת ואיך נאמר וצונו כמ"ש באגרת המוקדם. ע"כ לדעתי ברור. שאין רשאין לברך. והנראה לפי ענ"ד כתבתי. ואחתום בברכה המשולשת: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קפ"ב החיים והשלום לכבוד הרב הגאון המפורסם ע"ה נ"י פה"ח כבוד שמו תפארתו מוה' אברהם שמואל בנימין נ"י אבדק"ק פרעשבורג יע"א: אחד"ש וטובו כראוי לפר"מ נ"י באתי לשאול בדבר הלכה. להודיעינו דעתו הרמה. בנידון שלנו. ואיך נוהגין בקהלתו. ותוכן השאלה הוא בענין שכירות מקום מן הגוי שנוהגין לשכור מן איש מלחמה שהוא נחשב כשכירו וכליקוטו של המלכות. ומהני לפי דעת הש"ע בסי' שפ"ב סעי' י"ד ואפילו נסתלק מלהיות שכירו ולקיטו שלו מהני. כל זמן שהאדון השר שלו חי וכאלו שכרו מן המלכות עצמו אבל אם מת האדון הכריח הטו"ז שם בס"קט דנתבטל השכירות ועתה שהמלך יר"ה הניח מלכותו וביטל רשותו. והוקם אחר אחריו מה דינו. אם נימא דזה הוי כמת. או כאלו השכיר לאחר דקי"ל שם בסעי' ח' דאם השכיר הרשות, לאחר לא נתבטל השכירות הראשון. אם שכרו לזמן ולכאורה נראה דצריך שכירות מחדש. דהנה הטו"ז שם ס"קי כתב טעמא. דלא נתבטל ע"י שכירות לאחר הואיל וחוזר לו אחר ימי השכירות. ולפי"ז אם מכר לאחר שאינו חוזר אליו. נתבטל השכירות וכן כתב בחכ"צ סימן ו': ובס', א"ר כ' שנעלם מעיני הטו"ז מקור הדין בתשובת הרמב"ן סי' ר"ז שכ' טעם אחר. דאינו יכול לחזור ולאסור מה שכבר השכיר אמנם לדעתי הדבר פשוט דעיניו דהטו"ז שפיר חזו דברי הרמב"ן. אלא דקשיין לי' דברי הב"י והש"ע אהדדי. דמדברי הרמב"ן הנ"ל. מבואר דס"ל דאין הגוי יכול לחזור מן השכירות ואפילו אם יחזיר את הדמים ולכך א"ש טעמו וכמ"ש בב"ח ובס' א"ר. וא"כ הש"ע שם. שנראה מדבריו שם בסעי' ו'. דיכול לחזור לכל הפחות. אם יחזיר את הדמים א"כ קשה איך פסק לדברי הרמב"ן. וא"כ הוצרך הטו"ז לומר דהש"ע פסק כרמב"ן ולא מטעמי'. ולפי"ז לטעמא דטו"ז בנידון שלנו דאינו חוזר המלכות אליו. דינו כמכור וצריך שכירות מחדש. אמנם נראה אפילו לפי טעם הלבוש וביארו התו"ש דלכך א"צ שכירות מחדש דהו"ל כאלו התנה הראשון עם השני דלא יחזיר. אא"כ יחזיר הדמים. דלא השכיר אלא זכות שבידו ואפילו אי אמרינו. כטעם הרמב"ן. דאינו יכול לחזור מ"מ נראה. דאין זה שייך בנידון שלנו. דכאן לא הקנה הראשון לשני. אלא כיון דהראשון הניח מלכותו. ממילא זכה השני לא מכחו. אלא מכח חק ונימוס המלכות מימים קדמונים וא"כ אפילו לרמב"ן דאינו יכול לחזור כלל בכאן שאני דאין לו רשות להשכיר. אלא כל ימי משך מלכותו ודינו כאומר לחברו. נכסי נתונים לך. כל ימי חייך ואחריך לפלוני דקימ"ל בחו"מ סי' רמ"ח סעי' ז' בהג"הה. דאין לראשון אלא פירות. ואם מכר השני מוציא. ואע"ג דבאומר נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני קי"ל דאין לשני אלא מה ששייר הראשון. התם מטעם שאמר נכסיי לך וכמו דמבואר בסמ"ע שם ס"קא בשם הר' יונה וא"כ בנידון שלנו הי' צריך לחזור ולשכור מחדש: ועוד דנראה לפענ"ד בשכירות שלנו לכ"ע יכול לחזור. דהנה גוף הדין. שיהא יכול לחזור. אפילו שכרו לזמן הקשה בתוס' שבת הא קי"ל בחו"מ סי' שי"ב. דשוכר לזמן אינו יכול לחזור. ותי' דכאן הי' תקנת חכמים כך ודוחק דלא ידעתי אנה מצא תקנה זו בדברי חכז"ל ובלא"ה הדבר קשה לאמרו וגם דברי המג"א ס"קו. שכ' לחלק בשוכר סתם קודם שבת יכול לחזור בהחזרת הדמים ובשבת אינו יכול. ובשוכר לזמן. אינו יכול לחזור. וקשה להבין מ"ש קודם שבת לשבת. ומ"ש שוכר לזמן. ומכח זה פי' התוס' שבת דכוונת המג"א. דבשוכר לזמן אינו יכול לחזור. היינו בלא החזרת הדמים וכו' ולישנא לא משמע הכי וכמ"ש הא"ר בשמו ותו קשה הרי הביא הב"ח דברי הירושלמי דאינו יכול לחזור והנראה לפי ענ"ד הכל נכון ומובן בסברא דהנה השכירות שאנו שוכרים מהגוי רשותו. נראה פשוט דלא על כל ימות החול. שוכרין את הרשות אלא על ימי השבתות. לא מבעי' אם אומרים לו: דהשכירות הוא להתיר הטלטול כדרך העולם. א"כ הרי שכרו רק לשבת: אלא אפילו אם אמרו לו סתמא וכמ"ש הש"ע שם סעי' ד' דא"צ לומר לו. מ"מ השכירות הוא רק לשבת. וא"כ הוי כשוכר בית. פד לאחר שלשים יום. דנהי דמיד שנתן המעות קנה על אותו הזמן כדאיתא בחו"מ ר"ס קצ"א בסמ"ע. מכל מקום הדין שיכול לחזור בו קודם שיבוא הזמן כדאיתא בר"פ האומר בקידושין כר"י דאתי דיבור מבטל דיבור ולכך קודם שבת יכול לחזור אבל מיד כשבא שבת וחל הקנין. אינו יכול לחזור. וזהו כששכרו רק לשבת אחת. אבל בשוכר לזמן ששוכר לכל שבתות השנה אין זה שכירות אחת. שהרי בימי החול חוזר הרשות לבעליו וא"א לומר דמיד שבא שבת אחד זכה וקנה כולם. אלא דינו של כל שבת. כקנין בפ"ע ובפרוטה זו שנותן לו הוא קונה לכל שבת ושבת כשיבוא: והיינו כעין דינו של הרשב"א המובא בר"ן בנדרים דף כ"ח סע"ב ד"ה וכתב וכו' ואפילו אי אמרינן. דהישראל שכר. גם על ימי החול מ"מ הגוי יכול לטעון שלא השכיר אלא לשבת. כיון שזה הי' סתם. א"כ לענין זה דינו כסתם. ויכול הגוי לטעון כנ"ל. ולחזור בו אבל כל כמה דלא חזר נקנה בפרוטה הראשונה. כמו בסתם ומכח ברירה כדלקמן: אמנם כאן איכ"ל דכ"ע מודים. כיון דלעולם כל שבת ושבת. הוא קנין בפ"ע דיכול לחזור בין כל שבת ושבת. אבל מיד כשיגיע שבת אינו יכול לחזור. דחל הקנין בשעתו אבל בנתיים יכול לחזור. אלא דצריך להחזיר הדמים לפי הערך, וכל זה בפירש ששוכר לזמן זהו דעת הטו"ז. אליבא דהש"ע. וא"כ גם דברי הירושלמי אתיין שפיר. דהירושלמי קאי על שבת דבשבת לכ"ע אינו יכול לחזור. ודעת הרמב"ן הנ"ל. דנראה מדבריו. דאינו יכול לחזור כלל. או דמיירי בשכרו לזמן. בין על ימות החול ובין על ימות השבת. ואפשר נמי שסובר הרמב"ן כיון דכלל כל השבתות בהדדי מיד בשבת הראשון. מגו דחייל השכירות על שבת זה חייל נמי אכולם וכן דעת יש מפורשים בחו"מ סי' ר"ג סעי' י' בהגה"ה ובסמ"ע שם. דאמרינן מיגו והנה בשוכר סתמא. אינו מבואר