מהר"ם שיק אורח חיים יב

מכתבו קבלתי וכו' מה שהעיר מעלתו ני' על מה שנוהגין לומר אחר ברכת התורה אלו דברים וכו' משנה פאה פ"א ומימרא דר"י בשבת ר"פ מפנין. כמ"ש התוס' ברכות דף י"א ובפאה חשב ד' דברים ובמימרא דשבת ו' דברים ובסידורים שלנו הוסיפו עוד הכנסת כלה והלוית המת ותמה מעלתו מאין יצא להם להוסיף ובאמת גם אנכי תמהתי לא לבד על ההוספה אלא גם גרעו ותנא ושייר מגדל בניו לת"ת ודן את חברו לכף זכות וברמב"ם בסידורו את התפלה הביא ג"כ מימרא זו ושייר ג"כ מגדל בניו לת"ת ודן את חברו לכף זכות ולא הוסיף הכנסת כלה והלוית המת ועל מה שהוסיף מסדר התפלה הכנסת כלה והלוית המת אמרתי לישב דלכאורה קשה לי דהרי אמרו בכתובות דף י"ז דמבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה ופסקו כן בש"ע אה"ע סי' ס"ה סעי' ב' בהג"ה וא"כ הכנסת כלה עדיף מת"ת ואיך תנא ומסיים ות"ת כנגד כולם ופי' הרע"ב ות"ת שקול כנגד כלם ומיהו אפשר לפרש כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה דע"י תלמוד תורה יבואו לכולם כעין שאמרו תלמוד מביא לידי מעשה ולעולם הכנסת כלה והלוית המת עדיפא ולפי"ז יש לישב דעת בעלי מסדרי התפלה דמזה עצמו דהכנס' כלה עדיפא פשיטא להו כיון דבת"ת אוכל הפרות בעוה"ז והקרן קימת לעוה"ב. ע"כ בהכנסת כלה נמי מק"ו אוכל וכו' והק"ק לעוה"ב וא"כ הו"ל לר"י למחשבי' ותנא ושייר לא אמרינן כדאמרינן בקידושין דף מ"ח כיון דתנא ואלו הן וצריך לומר שהרי ר"י גם כיבוד אב ות"ת לא קחשיב וצריך לומר דדבר המפורש כבר לא קחשיב וכפי' רשי' שם בריש מפנין וק"ו כמאן דמפורש דמי וא"כ גם הכנסת כלה לא בעי לפרש ולמנות. וכ"ז לר"י אבל בעלי מסדרי התפלה שאספו ותנו הכל גם המפורש הוצרכו לממני הכנסת כלה דאתי' מק"ו כן נראה לפענ"ד נכון: אמנם גוף הדין דפסק בש"ע אה"ע סי' ס"ה הנ"ל בפשיטו' דמבטלינין ת"ת להכנסת כלה ולא חילקו בין אית בי' כדי ברכה או לא ראיתי בשיטה מקובצת דפליגו בזה הראשונים די"א דווקא כדי צרכה כדי לחבבה ויש אומרים דלעולם מבטלין ומייתו ראי' מדגבי הלוית המת תנא וכמה כדי צורכה ולא תנא כן בהכנסת כלה. ותמהני דהרי באבות דר"נ פ"ג מבואר דדווקא בכדי צורכה מבטלין עיי"ש ומעשה רב וצ"ע ולהנ"ל מנוסחת בעלי מסדרי התפלה הנ"ל נראה דסוגיא דעלמא אפילו ביותר מכדי צורכה דאי כדי צרכה דווקא א"כ באית לה כדי צורכה אין כאן קו"ח ואיך סתם וכו' וע"כ דלעולם מבטלין דאל"כ לפעמים ת"ת עדיף. ואכתי קשה מ"ש דהכנסת כלה אוכלין הפירות בעוה"ז והק"ק לעוה"ב אלא ע"כ דלעולם הכנסת כלה עדיף ונהי דבהלואת המת לכ"ע דווקא בכדי צרכה מכל מקום כיון דבהכנסה פשיטא להו דפירות בעוה"ז שוב יליף הלוי' מהכנסה דהא איכא לכת לכת כדאמרינן בסוכה דף מ"ט והצנע לכת היינו הכנסת כלה והלוית המת ופרש"י משום דכתיב טוב ללכת וכו' בתרווייהו וגם מדקאמר קרא טוב ללכת וכו' בע"כ דהלוית המת לא גרע מה"כ וא"כ א"ש ומסוגיא דעלמא כהאי דעה ולכך סתם בש"ע דלעולם מבטלין ת"ת לצורך הכנסת כלה כנלפע"ד לישב את ההוספה שהוסיפו גם הכנסת כלה כנ"ל: אמנם מה שהשמיטו מגדל בניו לת"ת ודן את חברו לכף זכות נראה לפענ"ד לישב עפ"י הגירסא בשבת ר"פ מפנין דפריך על ר"י הנ"ל ממתניתן ומשני כלהו הני בגמילות חסדים שייכו ולחד גירסא כלהו הנהו בהנהו שייכו עיי"ש בפרש"י ובפי' הרי"ף אצל העין יעקב שביאר הגירסא הא' דכל הנהו בג"ח שייכו וקמ"ל ר"י דגם מגדל בניו לת"ת הוא בכלל ג"ח וכן הדן את חברו לכף זכות אע"ג דפשיטא דמגדל בניו לת"ת הוא בכלל ת"ת. והדן את חברו לכ"ז הוא בכלל הבאת שלום בין אדם לחברו קמ"ל ר"י דגם בכלל ג"ח איתנייהו עיי"ש ברי"ף הנ"ל וא"כ ר"י דלא מנה הבאת שלום ות"ת איצטרך לאשמעינן מגדל בניו לת"ת. והדן את חברו לכף זכות גם הם בכלל ג"ח להיות אוכל את הפירות בעוה"ז והק"ק לעוה"ב אבל בעלי מסדרי התפלה דמנו ת"ת והבאת שלום לא הוצרכו למנות מגדל בניו והדן את חברו דהנך הן הם עצמן ת"ת והבאת שלום ויהי' מיותר וכל יתר כנטול דמי לכך לא מנו להו כן נראה לפענ"ד: תשובה ג' ואשר העיר מעלתו ני' בב"מ כ"ב דפריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו ובפי' התוס' דוודאי לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת מהני עיי"ש והקשה מעלתו מאי ענין זה ליאוש שלא מדעת כיון דאפילו ידע וניחא לי' אינו מועיל היאוש וההפקר עכ"ל בקצרה ואני תמה על תמיהתו הלוא הם שקולין ושווין דהרי הא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הוא משום שאינם בני דעת שלימה וכדאמרינן בגיטין דף כ"ב ע"ב והא לאו בני דעה נינהו וקנין ומחילה והפקר הנעשה מבלי דיעה אינו מועיל וגרע ממחילה בטעות וא"כ היכא דבעי דיעה הני לאו בני דיעה אבל אי אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש ובדבר דרגילין ליאוש הוי ממילא יאוש ולא בעי דיעה. כיון דלבתר דידעו יהי' יאוש הוי מעתה יאוש ה"נ בנכסי קטן כיון דלבתר דידעו היינו דלכי גדלו דעד אותו הזמן כאלו אינם לפנינו ואין מקבלין עדות עליו דהוי כשלא בפניו ולכך בדבר שבעינן יאוש ובלי דיעה לא מקרי יאוש אינו מועיל משא"כ לרבא דס"ל דדבר דכ"ע מייאשי אפילו לא הוה ידע וממילא הוי הפקר ויאוש כיון דלכי ידעי הוי יאוש כן ה"נ הוי יאוש שאפילו בלי אמירה וידיעה מבעלים וע"כ דכך הדין דממילא הוא מופקר כעין דאמרי' בפסחים דף ו' פירורין ממילא הפקר ה"נ בקטנים דאין חסרון שלהם אלא דלאו בני דיעה שלימה הן וכאלו לא ידעו וא"כ בדבר דלא בעי דיעה דהיינו לרבא שפיר כתבו התוס' דלא קמבעי' לי' אליבא דרבא דלדידי' דלא בעי' ידיעה ודיעה וודאי גם בקטנים מועיל וא"ש: ומטעם הנ"ל נ"ל דאע"ג דקטנים לאו בני מחילה נינהו מ"מ בגדול עומד ע"ג ומלמדו ומזהירו דאמרינן לענין גיטין שם דף כ"ג דמתקרי בן דיעה לדעת התוס' אפילו בדאורייתא א"כ למחול ג"כ מועיל אי גדול עע"ג כן נראה לפענ"ד עי' בתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו ובזה נתישב מה דקשה לן לכאורה הא דאמרינן בפסחים ד' ע"ב דקטנים נאמנים להעיד היכא דאתחזק לן דלא בדק ואמרו אנן בדקנוהו נאמנים משום דהמנוהו בדרבנן ומן התורה בביטול בעלמא סגי והתוס' בעירובין דף ל"א ע"ב כ' דדוקא בבית ובחמץ שלהם נאמנים וקשה א"כ איך אמרו בביטול בעלמא סגי הא יתמי לאו בני יאוש והפקירא הם והמשכיר צריך לבטל וליאש ובמקו"א אחר כתבתי ישוב לזה אמנם להנ"ל א"ש בעומד ע"ג ומלמדו ומזהירו יש לו דיעה ויכול ליאש ולהפקיר ואין להביא ראי' נגד זה מתוס' בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואם אמר ראו כו' שהקשו הא יתמי לאו בני מחילה ותרצו בדבר שלא בא לעולם לידם ולית להו פסידא אמרינן דבני מחילה הם ומאי קושיא באמר להם ראו איכא למימר דהיינו בעע"ג ומלמדם ומזהירם. מיהו המעיין בתוס' שם אינו מבואר דהקשו כן אמתני' אלא על עובדא דרב ספרא דלא אמר ראו עיי"ש. ולפי הכלל שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל דהיכא דלא הוי פסידא ולא בא לידם גם יתמי בני מחילה נינהו לכאורה קשה הא דאמרי' בפסחים דף נ' ע"ב מעות יתומים הנותן למחצית שכר אינו רואה סימן ברכה משום דיתמי לאו בני מחילה וקשה הא לית להו פסידא ולא בא לידם מיהו י"ל דמכל מקום נהי דמחילה היא בכה"ג מ"מ כיון דלא מרצונם מחלו אלא משום אומדנא אינו רואה סי' ברכה מיהו לפני האמור למעלה דהיכא דאחד עומד ע"ג מועיל וא"כ מעות יתומים מסתמא בב"ד מוזפי והוי כעע"ג ומועיל מחילה וצ"ל דמיירי שלא בב"ד אלא בינו לבינם ועיין ברש"י ב"מ דף ע' סע"א ד"ה בב"ד כדי להפקיר ממון המקבל עיי"ש ולכאורה הוי מצי למימר להפקיר ממון יתמי שלא תהא דבר שאינו רואה סימן ברכה אמנם להנ"ל לזה לא צריך ב"ד אלא עע"ג ולכך פרש"י משום הפקר ממון המקבל כן נראה לפענ"ד: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ד' בעזהי"ת ר"ח שבט תר"ג לפ"ק שלום וכ"ט וכו': יקרתך הגיעני וכו' וע"ד הספק אשר כתבת וז"ל נסתפקתי הא דכלאים בציצית שרי אי שרי להיות הטלית כלאים מלבד הציצית או לא. ונראה להכריח דלגמרי שרי הואיל והתורה התורה. דאל"כ למה לי קרא כלל להתי' כלאים בציצית. הא אינו נהנה מהציצית אלא מהבגד ומצות לאו ליהנות נתנו אלא ע"כ דהתורה לגמרי התירה עכ"ל. והנה כתבת זה לפום רהיטא דממנ"פ אי ס"ד דמצד הציצית אין כאן איסור כלאים ולא אדחי כלל הלאו בזה א"כ תקשה למה באמת יהיה מותר להיות בטלית מלבד הציצית מטעם הואיל והותרה וכו' הרי לא הותרה כלל. ותו דמדבריך נראה דאין איסור רק מטעם הציצית וזה אינו אלא כך הוא הדין דאם חוט אחד של פשתן בטלית של צמר אז אסור כל הבגד בהנאת לבישה כמבואר בהדיא בלשון המפרש למס' תמיד דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תיכרך וכו' ואם כן כיון שכל הבגד אסור בהנאת לבישה. ובגד שחייבה התורה בציצית היינו כשמתכוין להנאת לבישה כמו שהביא המג"א סוף סי' י"ט ס"ק ב' בשם התוס' והב"י בסי' יו"ד וכן כ' בתשובת מרן זצ"ל בחתם סופר סי' ס"ט ד"ה ואין להקשות וכו' וא"כ שפיר אצטרך קרא להתיר כלאים בציצית ואין מכאן שום ניצוץ ראי' אמנם לדינא נחזי אנן בעזהי"ת מריש הו"א בפשיטות דבוודאי שרי דהרי לפי מה שבארתי אם יש חוט אחד כלאים אסור כל הבגד בלבישה ואין חילוק אם הוא גדול או קטן כדתנן פ"ט דכלאים שאין עראי לכלאים וא"כ מה לי אם יש עוד חוט שהוא כלאים או לא הרי בלא"ה כל הבגד אסור וכיון שאינו מוסיף באיסורו ראוי להיות דינו כמו"ש בנזיר שהי' נטמא למתו רשאין להושיט לו גם מת אחר וכל שאינו מוסיף טומאה על טומאתו. כדאיתא בנזיר