מהר"ם שיק אורח חיים קכז

שבות לא גזרו ביה"ש במקום מצוה ומותר לטלטל ביה"ש בכרמלית לצורך עירוב וא"כ אפילו נתקלקל מע"ש יהא העירוב קונה ביה"ש שהרי אז ראוי ואפשר לעירוב להביא אצלו ושוב יהא מותר כל השבת משום הואיל והותרה הותרה. וכן דעת הגאון בעל אבן העוזר שם. בסוסי' שס"ה ומדפליגו עלי' ופסק בש"ע סוף סי' שס"ה וכל האחרונים דלא כוותי' ע"כ כמ"ש הטו"ז בסי' שצ"ד סק"ג דלא אמרינין בזה כיון דהותר הותר אלא צריך שיהא ראוי לטלטל ממנו להם כל השבת אלא שצריך לבאר דבריו. וממילא אין ראי' דהרי הטוש"ע סי' שפ"ו הסביר דע"י השותף נעשו כל הבתים וחצרות ומבואות כאחד וכלם נעשו טפל לבית. שמונח בו העירוב וכלם נמשכים אחריו ומסברא נראה. דזה שייך דווקא אם רשאים לטלטל ממנו להם אבל אם אין רשאי לטלטל ממנו להם אינם נעשים טפלים לו ובתרומת הדשן סי' ע"ג ופוסקים וש"ע סי' שס"ה סעי' ז' כ' דהיכא דעומד לסתור: לא אמרינין הואיל והותרה הותרה: וא"כ לא מבעי' דלגבי בין השמשות אע"ג דאז רשאי לטלטל כמ"ש האבן עוזר הנ"ל. מ"מ לא שייך כיון שהותרה הותר והא דסי' שע"ב ובמג"א שם סקכ"ד באילן. דאפילו בכה"ג אמרינין הותרה. צ"ל במ"ש המחהש"ק שם דהתם עדיף הואיל ופתח נשאר רק ארי' רביע עלה. ולא כתי' התוס' שבת שם. דגבי נתקלקל חשבינין לי' כאלו נתקלקל בין השמשות דא"כ גם קודם קלקול יהא אסור ובאמת קודם קלקול מהני בסי' שס"ה סעי' ז'. אלא דיש לומר דאפילו בין השמשות לא התיר. כיון דהי' נודע דלכשיבוא שבת יאסר לטלטל ממנו להם מעולם לא נטפלו אחריו ועפי"ז מובן היטב סברא לחלק למה אם נאכל לאחר ביהש"מ: ואפילו הי' יודע שיתאכל מיד אחר ביהש"מ מכל מקום מועיל העירוב כיון שנתחשב הבית שהניחו שם העירוב ע"י נתינת העירוב ואפילו אם נתאכל העירוב. עדיין חשיבותי' גבי'. דכיון שעלה שוב לא ירד ונשאר לו החשיבות. שנבחר לנתינת העירוב ונעשה עיקר וכל הבתים וחצרים ומבואות נעשו טפלים לו: ונמשכו אחריו כל אותו שבת משא"כ אם אינו רשאין לטלטל לא נמשכו אחריו: וכל זה אם הי' נודע שלא יהא אפשר לטלטל ממנו להם וכגון שנתקלקל צוה"פ מע"ש אבל אם נתקלקל בשבת. וא"כ כשבא שבת הי' ראוי לטלטל ממנו להם ונעשו כלם טפלים לבית זה וכלם חברים ושותפים וכאיש אחד דמי והוי רשאין לטלטל בחצריהם ובמבואיהם. ולזה אפילו אח"כ נתקלקל וא"א לטלטל ממנו להם מ"מ נהי שאין יכולין למשוך אחר אותו בית מ"מ החברותא לא נתבטלה אמנם אפילו נאמר שמכח זה נתבטל החבורה ונעשו כרבים. הו"ל כדיורין הבאים בשבת וכאלו נעשו רבים בשבת וקי"ל בעירובין דף צ"ג ע"ב. דדיורין הבאים בשבת לא אסרי משום דהותרה הותרה. והמגדל עוז סוף פ"ג דעירובין פירש כוונת הש"ס בעירובין שם ממש ע"ד זה וכיון שהמחיצות קיימין שפיר אמרינין גם לדידן כיון דהותר הותר וא"כ אין ראי' מנתקלקל מע"ש. שהי' ביה"ש אפשר לטלטל לנתקלקל בשבת: וא"כ יפה כ' המג"א דאמרינין הואיל והותרה הותרה ובנתקלקל בשבת שרי'. וכל הרואה יראה דכוונת המג"א להתיר אפילו בחצרות הרחוקים ממנו וכן פי' בפמ"ג. וכן מוכח פירוש זה במג"א מדברי המחהש"ק שכ' דהא דהקשה המג"א. ואית וכו' קאי בנתקלקל מע"ש ואי ס"ד דמפרש דהמג"א מתיר רק בחצרות העומדים זה אצל זה א"כ אפילו בנתקלקל בשבת הי' המג"א יכול להקשות כן ועכר"ח דבנתקלקל בשבת כולם מותרין: ועפי"ז יש לישב דברי המג"א בסי' שע"ב סקכ"ד שכ' באילן מותר משום הואיל והותר הותר והקשו עליו מדברי תה"ד סי' ע"ג דהיכא דעומד להתבטל לא אמרינין הואיל והותר הותר אמנם להנ"ל נראה דשם באילן. הי' יכול לטלטל דרך כותל ויכול להביא העירוב וה"ה דיכול לטלטל מחצר זה לאחר דרך חור או ע"ג וראוי שיהיו שותפין אלא דאנן קי"ל. כל זמן שאין פתח ד' ביניהם אין מערבין והטעם לזה אפשר להסביר: דבלא פתח כזה. לא ניחא תשמושתי' לאותו בית וחצר לא נחשב להיות נמשך אחר הבית שמונח בו העירוב ולהיות נטפל אחריו. למיחשב לבית העירוב עיקר. אבל אם ביהש"מ הי' שם דין פתח: וניחא תשמושתי' וממילא הי' הבית שמונח בו העירוב העיקר וזה טפל וכיון שגם עתה יכולין להביא ולטלטל דרך חור או ע"ג עדיין נשאר העירוב וכמו שהסברתי. בנאכל בין השמשות או בנתנו למגדל. בסי' שצ"ד כיון דיכול לטלטל מזה לזה. וגם הי' לו חשיבות ביהש"מ שראוי לאכול שם בבית העיקר מועיל אפילו בלא סברא הואיל והותר הותר ואע"ג דבסי' שע"ד אסור לטלטל: לדעת הרמב"ם שם בסעי' א' דרך חור או ע"ג כותל. התם לא עירוב אדעתא דהכי לטלטל דרך חור כיון דהי' פתח ממש אבל באילן שנודע שבשבת אי אפשר להוציא דרך אילן. עכר"ח עירובו הי' ע"י טלטול חור או על גבו. ולכך שרי אע"ג שהי' יודע שיתקלקל ולא דמי לדין של תה"ד הנ"ל ושפיר מותר לכל השבת: ומה דקשיא לי' למעלתו מסי' שנ"ה ס"קט. לא קשה מידי. דשם כל הרואה במקור הדברים. שממנו העתיק המג"א את הדברים דהיינו מדברי המ"מ כפ"ג מעירובין. יראה דשם כיון: רק לענין לטלטל מזה לזו. ואע"ג כי עדיין לא נתפרדו ועומדים סמוכות. מ"מ כיון דעומדים לנוד ולהתפרד כפרודים דמי. אבל באותה ספינה עצמה. אפילו הוא של רבים ומונח עירובה בספינה האחרת מהני ואמרינן כיון שהותרה הותר. כך מבואר מדברי המגיד משנה ואע"ג שדברי התוס'. שכ' ג"כ כעין זה הם סתומים מ"מ הרי המג"א חיבר וכתב זה בשם תוס' וה א"מ א"כ צירף שניהם יחד ואחד מגלה על חברו. ואין כאן סתירה אמנם גם הא. דאם נתפרדו דלא מהני עירוב יש לפרש על ב' אופנים. או דאם נפרדו לא מועיל עירוב. ולא שייך כיון דהותר הותר. כמו דאמרינן בעירובין דף י"ז ופסקו בש"ע סי' רס"ה סעי' ז' כיון דהמחיצות נסתלקו. לא אמרינן כיון שהותר הותר ה"נ היכא דנתפרדו ממש: לא אמרינן כיון שהותר הותר: או די"ל. דגם בנתפרדו. עדיין שייך הואיל והותר הותר ומצד הדין מועיל העירוב. אלא משום גזירה אולי יטלטל מן הכרמלי' לספינה משום זה אסור אם נפרדו ולכך גם אם עומד להפרד. ג"כ גזרינן וכולה חדא גזירה הוא ונראה דיש נפ"מ דאם נימא בפירודים או בעומדים להפרד לא מועיל כלל העירוב א"כ אם חזרו ונתקשרו בשבת הוי רבותא דמועיל דחוזר להיתרו אבל אם נימא. דמצד הדין גם לאחר שנפרדו. מועיל העירוב. הואיל והותר הותר אלא משום גזירה אין מטלטלין א"כ פשיטא אם חזרו ונתקשרו אפילו בשבת דחוזרין להתירן: ועפי"ז יש לישב קושית המג"א בסי' שנ"ה ס"קט. ובריש סי' שע"ד. על הרא"ש בפ"ק דעירובין וכ"כ התוס' בעצמם בעירובין דף י"ז. דנפסקו מיירי אפילו בע"ש והרא"ש מסיים. דאי בשבת: הא אמרינן הואיל והותרה הותר והמג"א הקשה. מדברי התוס' בשבת דף ק"א שכ' דהכא שאני הואיל וכרמלית מפסקת. אמנם להנ"ל גם הרא"ש מודה דמאי דתניא נפסקו נאסרו מיירי אפילו נפסקו בשבת אסור הואיל וכרמלית מפסקת אלא דס"ל דהטעם משום גזירה. וא"כ היכא דחזרו ונתקשרו בשבת פשיטא דשרי: ומאי קמ"ל. כיון דהשתא א"א שיבוא לידי טלטול. פשיטא דשרי ובפרט שלשון הברייתא משמע שגם בשוגג ובאונס אם נתקשר איכא רבותא דמהני. וקשה מאי רבותא דלא קנסי'. פשיטא דלא קנסי' אונס אטו מזיד אלא וודאי דקאי גם על נפסקה בחול ואיכא רבותא דמהני זהו נראה לפענ"ד כוונת הרא"ש נכון וכן מדוייק בלשון הרא"ש דקאמר דמיירי אפילו בנפסקו בחול ולא נקט דמיירי דווקא בנפסק בחול מבואר דקאי על הסיפא דחוזר ונתקשר מיירי נמי אפילו בנפסק בחול דאל"כ פשיטא. כיון דהותרה הותר. ורק משום גזירה. ובנתקשר ליכא גזירה: ועכ"פ בוודאי המג"א מתיר בנתקלקל צוה"פ בשבת לכל החצרות אפילו החצרות. אשר בצד השני אע"ג דכרמלית מפסקת מ"מ נהי דדרך כרמלית אסור אבל בחצרותיהם מותר מטעם הנ"ל אמנם בדברי הטו"ז אינו מבואר דאיכ"ל. דגם הוא סובר כן ומ"ש בסי' שס"ו סק"ג וסי' שצ"ד סק"ג מיירי בנתקלקל מע"ש ולאפוקי מדעת אבן העוזר אבל באמת דבריו נוטים יותר. דפליג על המג"א וכן כ' הפמ"ג ואפי"ה לדינא יפה פסק הרב נ"י כהמג"א שכן הביאו האחרונים וכן מסתבר. וכן פסק בהדיא בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' מ' והיינו בנתקלקל בשבת אמרינין הואיל והותר הותר אבל בנתקלקל מע"ש. לא קי"ל כסברת אהעו"ז: מטעם הנ"ל אמנם כל זה אם הי' הצוהפ"ת חזק מע"ש וראוי לעמוד אבל אם הי' עומד לסתור. כבר הבאתי דברי התה"ד סי' ע"ג וכ"פ בש"ע סי' שס"ה סעי' ז' דלא אמרינין בכה"ג הואיל והותר הותר. ואסור לטלטל והנוב"י שם לא החליט הדבר ולא אדע למה לא הביא דברי התה"ד הנ"ל: ולכאורה נ"ל להביא ראי' ברורה נגד הטו"ז אפילו אי הטו"ז פליג על דינו של מג"א. מדעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מעירובין והובא נמי בש"ע סי' שע"ד בנסתם הפתח אמרינין דאסור לטלטל מזה לזה אפילו דרך חור. או ע"ג כותל. ואפי"ה מותר לטלטל בחצרות בפני עצמם. אע"ג דהעירוב מונח בשני וא"א להביא העירוב אצלו. ואפי"ה אמרינין הואיל והותרה הותרה. ואין לחלק דהכא הכרמלית מפסקת דהרואה באהעו"ז סוסי' שס"ה. יראה דשבות האוסר לטלטל מחמת איסור העירוב חמיר משבות דכרמלית עיי"ש. א"כ ה"ה או כ"ש בנתקלקל העירוב צוה"פ בשבת בהא סלקינין דלדינא שפיר קי"ל כהמג"א ויפה פסק הרב נ"י: והנה עפ"י מ"ש למעלה דטעם השיתוף הוא דכל הבתים וחצרות