מהר"ם שיק אורח חיים קכד

והמג"א בזה והוכיח. דאפילו בחצר אוסר בקעו עיי"ש אמנם זה ליתא דבכאן דניתקן בצוה"פ הוי לי' עומד מרובה על הפרוץ ושרי. אפילו היכא דבקעו. כדמוכח בעירובין דף ה' ע"ב דעומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו אי בקעו וכמו שכתב האבן עוזר אח"ז שם. וא"כ בהא סלקינין בנ"ד אם הצוה"פ עומד אחד אצל הכותל שרינין באידך הצד אפילו בלא תיקון לדעת רוב הפוסקים ולרווחא דמלתא יתקן לי' לחי ושרי ותו לא מידי והי' זה שלום מנאי הדורש שלומו תמיד. הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קס"ט יתענג על רוב שלום מעתה ועד עולם וכו' מוהרר יעקב שלום נ"י מטאפלטשון יע"א. מכתבו הנעים קבלתי ושמחתי וברוך ה' אשר לא הסיר חסדו ממנו והנה על דבר החידושי תורה אשר כתב מעלתו נ"י ובא בתוך דבריו להעיר שמצוה לישב קושית הפמ"ג באו"ח סי' שפ"ו סקי"א שהקשה למה אסרינין שם לערב בככר האסור בהנאה וחשבינין לזה הנאה מה שמותר לטלטל על ידו ובסי' שס"ג סעי' ח' פסקינין דמותר לעשות לחי עצי אשירה ולא חשבינין לזה הנאה מה שמטלטל על ידו (וראיתי בירושלמי ר"פ בכל מערבין סוף הלכה א' שמקשה קושיא זו ומשני תמן ע"כ נסתם המבוי הכא מאי אית לך ויש לכוון שכיון למ"ש) והנה זה לפענ"ד פשוט לישב בעזהי"ת דהנה יש ב' מיני הנאות. א' מה שנהנה ומרוויח מאיסורי הנאה בפועל שבא לו הנאה מחודשת ע"י אותו הדבר והנאה השנית שלא בא דבר חדש. אלא שמצילו מן הפסד והיזק. ונשאר מה שבידו על מתכונתו. והנה קי"ל בנדרים פ' אין בין המודר דאברוחי ארי שרי ואפילו פורע לו חובו לפי מאי דפסק הרמב"ם והש"ע ביו"ד סי' רכ"א כחנן. שרי ומקרי אברוחי ארי דחשיב רק הצלה מהיזקו ואין כאן הנאה מחודשת: ואינה בכלל הנאה דאסור ומאן דפליג סובר דפריע' חוב לא מקרי הברחת ארי: עכ"פ זה הוא החילוק בין עשיית לחי לעירובי תחומין וחצרות ושיתוף דהרי המבוי הוא רה"י. רק אם אין הפסק בין רה"ר לרה"י. בא הרה"ר ואוסר לזה עושה לחי משום הכירא או מחיצה. להבריח הארי הרה"ר משם. וכיון שעושה קודם שבת. שעדיין לא בא האיסור ורק גורם כשיבוא האיסור שלא יהא בו כח לאסור עליו ולכך שרי ההנאה כי האי ליהנות מן איסור הנאה אבל עירוב ושיתוף נהי שבא לגרום שרשות חברו לא יאסור אבל אי אפשר אלא ע"י שיקנה מרשות חברו או שביתה מחודשת ולכך לענין עירוב ושיתוף חשיב הנאה משא"כ ענין לחי זהו הנראה לפענ"ד נכון וישר מלתא בטעמא: והשתא שזכינו לדין זה יש מקום לישב מה שנתקשה לי. בחידושי בקונטרס לסוגיא דמצות לאו לה"ל דהנה ביו"ד קי"ל סוסי' רכ"א. דהנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה וחשבי' מצוה. ומ"ש דקי"ל ביו"ד לענין שחיטה סי' י' דאסור לשחוט בסכין של עבו"ז ולא ס"ל כמ"ש הפליתי בסי' י' דחשבי' למצוה. ובחולין דף ל"א מדמה שחיטה לטבילה ששניהם רק הכשר מצוה. וא"כ מ"ש זה מזה ומעלתו נ"י השיב דבטבילה מיירי בטובל לאכול קדשים. ותמהני שהרי מבואר בעירובין ל"א למ"ד מערבין לדבר הרשות אפילו מערב לדבר מצוה מכל מקום חשוב כמו לדבר רשות ולא פלוג וכ"כ התו"ש בסי' שפ"ו והובא במחהש"ק סקי"א שם בקצרה ואינו מובן אבל כוונתו למעיין בפנים שם. דכוונתו כנ"ל וכ"ש דקשה על הפמג"ד או"ח סי' ק"ס בטו"ז סק"ה דכ' דשרי ליטול ידים במים של עבו"ז וקשה אפילו לאכילת תרומה אסור: הואיל ויש אכילת רשות ומ"ש מעירוב: אמנם להנ"ל א"ש דהנה גם בטומאה ובכיוצא בו מאיסורין י"ל כנ"ל: דשרי ולא חשיב הנאה דהדבר מצד עצמו שרי ורק ארי' הוא דרביע עלי' כדאמרינין בשבועות דף כ"ד. וא"כ אברוחי ארי' שרי ולא מקרי הנאה ואף ע"ג דאסור להבריח ארי בעצמו באה"ל י"ל כיון דמצוה הוא הוי כממילא דהנאה ממילא אתי אמנם בשחיטה נהי דרק ארי' רבע עלה. מ"מ אפילו בלא איסור בע"ח. אינו ראוי לאכילה אפילו לכלבים. עיין בתוס' סוף שבת ואפילו אם היא מסוכנת ותמית מיד. מ"מ נראה כיון דאמרו בירושלמי דתרומות. והכי קי"ל ביו"ד סי' קי"ט דאדם חותה באכילת איסור ולא חשיב אכילה. א"כ ע"י שחיטתו משוי לי' אוכל. וא"כ ע"י המצוה נתבטל אצל בני אדם המיאוס. כי ע"י מצות השחיטה. נפסק מלהיות מאוס ונעשה עתה ע"י השחיטה אוכל והוי הנאה מחודשת. לכך א"ש דשחיטה חשוב הנאה. אע"ג דמצוה היא משא"כ טבילה ונטילת ידים לא חשיבה הנאה ורק המצוה. וזה הוי אברוחי ארי בעלמא וכעין זה כתב הרשב"א ביבמות דף ק"ד. דרק איסורא רבע עלה וא"ש ומיושב היטב קושיא הנ"ל: אמנם הריטב"א בסוכה דף ל"א ע"ב. כתב הטעה. דמאי שמכשירו לאכול טהרות הוי רק כגרם הנאה ואינו אסור וא"כ קשיא מהא דשותף בסי' שפ"ו. ועכר"ח צריך לומר כמ"ש המג"א שם. דהואיל ועושה כדי ליהנות הגרם ההוא חשיב שפיר הנאה משא"כ בחליצה. דהיא מצד עצמה אפילה אינה רוצית להנשא: וה"ה טבילה. למ"ד טבילה בזמנה מצוה. מיהו מש"ס נדרים ר"פ אין בין המודר. דקאמר דאסור להחזיר אבדה. משום דנהנה מפרוטה דר"י קשיא דהא הוי גרם. וצריך לומר. דנדר שאני דאפילו וויתור אסור במודר הנאה. והנה בחולין ר"פ הזרוע דמביא ברייתא מי שאנס את גורנו בחובו חייב לעשר קשה לכאורה: מ"ש מפרעון חוב במודר ומצאתי שהמקו"ח בסי' תמ"א סק"ג עמד בזה. ותי' לחלק בין מבית בעליו או לא. וקשה להבין. אמנם באמת עיקר הקושיא להס"ד. ולהס"ד איכ"ל דברייתא אתיא דלא כחנן. או דיש חילוק בין גוי לישראל. כדעת הרמ"א בחו"מ סי' קכ"ח: אמנם למסקנא לא קשה מידי לפי מ"ש הר"ן שם והסביר דמה לי הן ומה לי דמיהן והוי כאלו עדיין המעשר אצלו ומצות נתינה עליו עיי"ש. א"כ אין זה דמיון לפרוע חוב התם מצד מצות מעשר אתא עלה. ועפי"ז יש לישב נמי דברי המג"א בסי' תמ"א סק"ג. דהקשה המקו"ח עליו. די"ל דוודאי גם המג"א מודה. דאם כבר עבר ופרע חובו באה"נ הוא מעוות שאינו יוכל לתקן ומה שעשה עשה. וכמו שכ' המקו"ח אמנם כאן אנו דנין הואיל ועדיין לא שקעה. אלא שבא להניחו ולשקעו אי זה חשיב כאלו עדיין בידו או לא וע"ז הביא כשם דאמרינין במעשר. דהוי כאלו עדיין בידו ומצות מעשר עליו. ה"נ מצות ביעור עליו ושפיר כ' דמצוה לפדותו כן נראה לפענ"ד נכון בכוונת המג"א: תשובה ק"ע עוד להרב הנ"ל: ומה שהקשה בתוס' בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא וכו' שהקשו משוחט הפסח על החמץ דיהא הפסח פסול והבה"ז כ' דהקושיא הוא לאביי דלרבא הא סובר דלא מהני ואינו מובן כוונתו והצ"ק הרבה לתמוה עליו. והנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ט' כ' ליישבו עיי"ש ומעלתו הקשה עוד על התוס' למה נקטו בקושיתם. דיהא פסול הא אפילו נבלה הוי אי לא מהני. ולפענ"ד אפילו אי לא מהני. לעולם לא אמרינין דלא מהני אלא מה דהוא העבירה המעשה הזה שהיא העבירה. וגורמת העבירה. הוא דלא מהני. וא"כ אלמלא הי' נאסר ע"פ לשחוט אפילו לשם חולין והי' השחיטה באופן זה עבירה אז הוי שייך לומר. דהשחיטה לא מהני. אבל באמת ע"פ לשחוט על חמץ אינו אסור לשחוט אם אינו שוחט לשם פסח ורק אם שוחט לשם פסח. הוא דאסור. והוא דשייך לומר דלא מהני וכאלו לא נשחט לשם פסח וממילא הוי פסול. אבל אי אפשר לומר דהוי כאלו לא שחטו כלל דהשחיטה אינה אסורה כן נראה לפענ"ד פשוט ונכון ולכך הקשו רק דלפסול לרבא: אלא דקשיא לי' להבה"ז. דמנ"ל באמת דכשר. הרי אינו מבואר בש"ס דידן במשנה או ברייתא דכשר והכ"מ בפ"א מהק"פ דין ה' כ'. דהרמב"ם יליף לה מלשון עובר בל"ת. ולרבא אין זה דיוק. דממילא נשמע רק מן התוספתא והירושלמי מוכח כן עכ"פ מש"ס דידן אינו מבואר כן ואיך הקשה תוס' בפשיטות. ועל זה צריך לומר מאביי נשמע לרבא כיון דלאביי כשר. ע"כ דגם לרבא כשר: דאל"כ הוי לי' למימר זה לאיכא בינייהו ובסוף הסוגי' פריך מאי איכא בין אביי לרבא. או דכוונת הקושיא דאי ס"ד דלרבא פסול א"כ גם על השוחט על החמץ קאי רבא וא"כ ע"כ גם אביי קאי עלה והוכיח דמהני. דאי לא מהני אמאי לוקה וזה תימה הא פשיטא אפילו אי פסול לוקה ואדרבה מסתבר יותר דלקי אי פסול הואיל ופוסל בזה קדשים וראוי ללקותו כמו מפגל בקדשים וע"כ דאביי ורבא לא קאי על פסח וזה קושית התוס' וזה כוונת הבה"ז על אביי מקשה דרבא הא סובר דלא מהני וא"כ איכ"ל דבאמת כן. ומאי קושיא. וע"כ כנ"ל מאביי פריך על רבא והוא נכון לפי ענ"ד בכוונת הבה"ז ותו לא מידי כעת רק החיים והשלום מנאי: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קע"א בעזה"י אדר הראשון כ"ד תר"ח לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב הדיין המצויין בהלכה המופלג בתורה כש"ת מו"ה מאיר נ"י: מכתבו קבלתי ביום ה' העבר וכו' וע"ד הד"ת אשר בדק לן מעלתו נ"י בדברי הרע"ב בטהרות פ"ו מ"ו שבילי בית גלגל רה"י לשבת ורה"ר לטומאה דפי' האי רה"י הפירוש