מהר"ם שיק אורח חיים קכא

גדול אפשר לומר שקטן יונק שיעור רביעית תוך אכילת פרס. וא"כ לא קשה קושיא הנ"ל. ועוד נראה לפענ"ד דאצל דברים טמאים גם ח"ש אסור מה"ת ואפילו אליבא דר"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה. אבל בדברים טמאים מודה. דהרי מבואר בתורת כהנים בבהמות טמאים. ובשאר דברים טמאים. שנאמר טמאים הם. לרבות עירובן. וגם משקץ הם. ילפינן דעירובן אסור משום דדווקא היכא דכתיב אכילה אז אפשר לומר אליבא דר"ל דח"ש מותר משום דרק אכילה אסרה תורה אבל ח"ש לא הוי אכילה. ומותר אבל בדברים טמאים דלא כתיב אכילה רק טמאים הם אפשר לומר. דאפילו ר"ל סובר דח"ש אסור ג"כ מה"ת משום דלא כתיב אכילה. וא"כ לא קשה מידי קושיא הנ"ל: ועוד בלא"ה בדבר שרגילין לאכול או לשתות מעט מעט מספקא לי' לבעל תוס' יוה"כ. והובא במל"מ פ"ג מה' ברכות דדבר שדרכו לשתות מעט מעט כגון קאפפע וכיוצא איכא למימר. דאפילו אם שוהה בשתיית רביעית יותר מכדי אכילת פרס אפי"ה איכ"ל דמצטרפין. וא"כ הוי רביעית שלם ולא קשה קושיא הנ"ל. ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לר"ל ג"כ ח"ש אסור מה"ת בכה"ג. דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל דח"ש אסור מן התורה באיסור הנאה דדעתו למלאות. ואין כוונת הירושלמי דדעתו למלאות תוך אכילת פרס. דזה פשיטא שהוא חייב על ח"ש שלאחריו. אלא הכוונה דדעתו למלאות שרוצה לאכול כדי שבעו אלא ששוהה בין ח"ש לח"ש יותר מכדי א"פ. דהוא ערך ח' מינוטין כמ"ש מרן בחת"ס בחלק הששי. וממילא זה כוונת הירושלמי. דלכאור' זה דבר שאינו מובן. דאם האדם רוצה למלאות עצמו כדי שבעו באכילת חזיר. אלא שרוצה שלא יצטרפו לכזית שלם. ולכן שוהה בין ח"ש לח"ש הכי נימא דלר"ל לא יחייב משום דח"ש מותר מן התורה. וזה דבר שאין הדעת סבלתו. ולכן אמר בירושלמי. דבדעתו למלאות היינו דרוצה למלאות כרסו בדבר איסור רק ששוהה באכילתו וכנ"ל גם ר"ל מודה. דח"ש אסור מה"ת. כן נראה לי ברור בכוונת הירושלמי: וממילא לפי"ז גם בקטן היונק הוא כן דנהי דשוהה יותר מתוך אכילת פרס עד ששותה רביעית מ"מ הרי התינוק יונק למלאות כריסו עד כדי שבעו. והוי דעתו למלאות. עד שיהא שבע: וגם ר"ל מודה בזה דח"ש אסור מה"ת ואע"ג דשוהה יותר מכדי אכילת פרס. דלא שייך חזיא לאצטרופי. אעפי"כ אסור ואף שאין דעת בקטן לומר דדעתו למלאות. מכל מקום הרי התם לענין טומאה מתניא. וא"כ אעפ"י שאין בו דעת מ"מ הוא יונק וממלא עצמו להיות שבע ולכן לא צריך שיעור שלם בכדי אכ"פ משום דבאופן זה גם ח"ש אסור מן התורה אפילו לר"ל. וכנ"ל נ"ל ברור: תשובה קס"ה בעזה"י חוסט יום ו' עש"ק פ' ואתחנן תרל"ו לפ"ק החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא ומופלג בתורה כש"ת מוה' אברהם צבי יונג נ"י בק"ק בערגאויפאלא יע"א: מכתבו קבלתי ואם אמנם שאין אני מכיר אותו מכל מקום על דברי תורה בא ואעפ"י שאין לי פנאי להשיב ולפלפל אשיב לו מפני הכבוד בקצרה. הנה מעלתו נ"י הקשה ע"ד רש"י בכריתות דף ג' ע"א בסופו דפי' על זדון שבת ושגגות מלאכות. שידע ששבת היום. רק שאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות הן אבל ידע מצות שבת בדבר א' שאסור לצאת חוץ לתחום ע"כ והקשה מעלתו בשבת דף ע' ע"ב. דתנן התם ארבעי' מלאכות חסר אחת וכו' היכא משכחת לה. ע"כ בזדון שבת ובשגגות מלאכות. הניחא אי סובר כר' יוחנן. דאמר כיון ששגג בכרת וכו'. אלא לר"ל מאי איכ"ל. ותי' אליבי' דרע"ק בתחומין ולפי"ז קשה למה נקט רש"י תחומין דהוא רק אי אמרינן כר"ל אבל אי אמרינן כר"י. שפיר משכחת לה ששגג בכרת ולמה נקט רש"י תחומין דהוא שלא אליבא דהלכתא עכ"ל: הנה גוף הקושיא אפשר לישב בפשיטות דהנה בעירובין דף ל"ו ע"א לחד תי'. רצה שם לומר דר"י סובר דתחומין רבנן. ולפי תי' רבא שם דאיכ"ל. דר"י סובר תחומין דאורייתא ועיין בנוב"י מהדו"ק חאה"עז סי' ב' בסופו בד"ה וא"ת וכו' דכ' שם. דרבא אליבא דר"י ס"ל תחומין י"ב מיל דאורייתא עיי"ש. וברייתא זו אחת מהנה שעלי' קאי פרש"י. הוא ברייתא בת"כ בשם ר' יוסי וכן הובא בשבת דף ע' וא"כ א"ש דשם בשבת ס"ל כת' קמא בעירובין דתחומין י"ב מיל נמי רק מדרבנן לזה הוכרח לומר כרע"ק דלא קי"ל כוותי' בזה ולכך קאמר דלר' יוחנן יש לאוקמי' שהזיד בלאו: אבל רש"י בכריתות כאן ס"ל כהרי"ף. דתחומין די"ב מיל דאורייתא וכדס"ל לרבא שם בעירובין אליבא דר' יוסי לכך שפיר כ' רש"י אבל ידע בתחומין: ועוד נראה יותר לבאר דהרי גוף הדבר דרצה לאוקמי' שם בידע בלאו ולא ידע בכרת הוא לכאורה תמוה הא הוי מומר ואין מקבלין ממנו לאותו דבר. ואם עשה בפרהסיא. נראה בכה"ג דכיון דידע באיסור לאו וס"ד דרק זה איסור שבת שהוא אות למעשה בראשית בסתמא נעשה מומר לכה"ת כולה. אם עשה בפרהסי' כמ"ש הפמ"ג והתבו"ש בסי' ב' אפילו באיסור לאו בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ואין מקבלין ממנו קרבן (בוודאי אם עבד רק מלאכה אחת בשבת. שפיר איכ"ל דבפעם אחת לא נעשה מומר או לכל הפחות דבאותה עבירה עצמה לא נעשה מומר כמ"ש התוס' בחולין דף י"ד וא"כ בשלמא אי איירי בחד עבירה. איכ"ל דלא נעשה מומר. אבל במתניתן שם דמיירי בכל הל"ט מלאכות א"כ עשה יותר מפעם אחת והוי מומר. וא"כ נימא דלא מהני תשובה. אלא דאם נדחה אידחי. ולכך אצטרך לומר איקומתא אחריתא באופן אחר) ותו הא הוי זבח רשעים תועבה. ואין מקבלין מרשע. וצ"ל דמיירי בשעשה תשובה אח"כ: מיהו במל"מ בפ"ג מהלכות שגגות פלפל בזה אי אזלינן בתר שעת עשיי' ואפילו עשה תשובה אח"כ. אין מקבלין. והאריך בזה עיי"ש והנה בשיטה מקובצת בכתובות. ובכמה דוכתי כתב. דכל היכא דאמרו בגמרא בשלומא אין התירוץ ברור. רק דאפשר לדחוק אליבי'. והפירוש בגמרא בשלמא אליבי' דהך איכא לדחוק ולשנויי עיי"ש. וא"כ א"ש דשם בשבת דף ע' הנ"ל הפי' בגמרא גם כן על אופן זה בשלמא לר' יוחנן איכא לדחוקי שהזיד בלאו ואף דא"כ הוא רשע ואין מקבלין ממנו. איכא למימר בעשה תשובה ולא אזלינן בתר שעת עשי' ויהא נפשט ספיקו של המל"מ הנ"ל דמועיל תשובה אבל לר"ל אף לדחוק לא מצינו שום אוקימתא: וצריך לשנויי אליבי' דרע"ק ובתחומין. וא"כ כיון דאשכח הגמרא תי' זה. דיש לאוקמי' בתחומין. א"כ גם לר"י מיירי ג"כ בתחומין ולא צריך תו לדחוקי לר"י ג"כ בהזיד בלאו דדלמא הוי מומר ודלמא אזלינן בתר שעת מעשה ואין מקבלין אלא אליבי' דר"י ג"כ מיירי בתחומין והוי תי' זה דבתחומין. אליבא דר"י ג"כ ושפיר נקט רש"י בתחומין ולכ"ע. כן נראה לי לישב: תשובה קס"ו עוד להנ"ל מה שהקשה עוד על הא דפרש"י על הא דאמרינן דמגדף לא חשיב עקימת שפתיו מעשה משום דישנו בלב ופרש"י שם בגליון הואיל וישנו בלב. עיקר איסורו במחשבת הלב וכו' אבל וכו' דאלו הי' מדבר וכו' אינו עובד ע"ז וכו'. וע"ז הקשה מסנהדרין דף ס"ג ע"א מוקי הא דרב באומר אלי אתה. דחייב קרבן אליבא מאן דס"ל כרע"ק. משמע דלר"י אף לרבנן חייב קרבן באומר אלי אתה. וכ"כ התוס' שם וא"כ קשים דברי רש"י עכ"ל ובאמת סוגיא דסנהדרין דדף ס"ה. לכאורה מוכח כדברי רש"י בכריתות וסוגיא ההוא הוא עמומה ויש בה הרבה פירושים. ולדעתי יש בזה ג' שיטות ופירושים דלדעת הרי"ף שם במקומו ומפורשיו וביותר ביאור בחידושי הר"ן בסנהדרין. מסיק הש"ס לבסוף. דמגדף לא חשיב מעשה ולא משום דישנו בלב אלא דקול לא חשיב מעשה ולפי מה שביאר שם הר"ן יש ג' חילוקים באותיות בו"מף שהם אותיו' השפתים ובעינן הקשת הפה בוודאי חשיב מעשה ולבסוף מסיק הגמרא. דאפילו בשאר אותיות דבעינן לשון ואינך כלי המובטא דבעינן עקימת שפתיו גם המה מקרי מעשה אלא אם דיבר עם אותיות א"י לא חשיב מעשה. ולכך עדים ומגדף ומסית ומדיר דאפשר להם לעשות הדיבור ההוא גם באותיות א"י לא חשוב מעשה. וס"ל ג"כ דכל היכא דמשכחת לה בלא מעשה אפילו אם דיבר באותיו' שיש בהם מעשה. אפי"ה פטור לענין חטאת. דלחטאת בעינן תורה אחת לעושה בשגגה ולכך פטור מגדף ועדים ומסית. ואפילו אם עשו מעשה. כגון דהוי סגי בקבלה בעלמא פטורין לגמרי וה"ה לפי שיטה זו באומר אלי אתה דפטור מחטאת כפרש"י בכריתות. וכן פסק הרמב"ם דגם באלי אתה לא חייב חטאת. ולפי שיטה זו דווקא בחטאת הדין כן משום דכתיב תורה אחת אבל לענין מלקות באמת אם חיסמה בלשון ה"א דלא חשיב מעשה הי' פטור: ולזה קשיא לי' לה"ה פ"י משכירות על הרמב"ם. דפסק חיסמה בקול חייב סתמא. והוצרך לומר דס"ל להרמב"ם כיון דמושכחת לה ע"י מעשה אפילו לא עשה מעשה חייב. והוא בהיפוך מחטאת. וכן הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף צ' בשם הר"ן. וטעמו נראה דס"ל דהא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ובקרא דוהי' אם בן הכות רשע וכו' ארבעים יכנו. לא כתיב לשון עשי'. אלא משום דבעינין מכח הסמיכות ארבעים יכנו ללאו דחסימה בעינין דומיא דחסימה. דלפעמים יש בו מעשה. ולפעמים אין בו מעשה. כן נראה לי להסביר את דבריו והיינו למ"ד דבעינין שיהא דומיא ללאו דחסימה אבל אי אמרינין הטעם דאיתא בתמורה דף ג' ע"ב משום דכתיב עש'י גבי מלקות בעינין דווקא מעשה כן נראה לי כוונתו :