מהר"ם שיק אורח חיים קכ

חולי ושעת הדחק לא הנהיגו. כן נראה לפענ"ד ואחתום בברכה ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קס"ג החיים והשלום וכל טוב לבני הבחור המופלג מהו' חיים שיק שיחי': מכתבך קבלתי. ועל דבר אשר שאלת על אשר דרשו ממך אם רשאין ליתן תינוקת סומא רק על איזה שנים כל זמן שהיא קטנה בבית חינוך סומים. כדי ללמדה אומנות. שלא תהא מוטלת על הבריות אבל א"א שם שלא תאכל טריפות. וגם אינה משמרה שם שבת וכתבת צדדים להתיר. הנה גוף הדבר אין אני פוסק למעשה. דאין ראוי להורות באתרא דחברי' שלא מדעתו וכ"ש במקום גדולים במקומם שם ויכולין לשאול את הרב הגאון נ"י או דיינים המומחים שלהם וכאשר יורו המורים כן יעשו ומכל מקום הואיל ובאת לכלל הזה להיות שואל. לא אמנע להודיע לך דעתי בזה לא למעשה. וגוף הענין כבר מובא בתשובת מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' פ"ג: ובנידון שלנו אין להתיר מטעם סומא דרק דעת הרי"ו המובא בב"י באו"ח בסוסי' תע"ג. והוא יחידי. דס"ל דפסקינן כר"י דסומא פטור מכל המצות אבל רוב הפוסקים פליגו עליו וכ"כ הפ"ח בסי' נ"ג. ואפילו לרי"ו כבר כ' הפמג"ד בפתיחה כוללת ח"ג: דווקא במ"ע פטור אבל בל"ת חייב וראיתי בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' קי"ב שפקפק על זה וכתב דזיל בתר טעמא הרי טעמא דר"י משום דמקיש חקים למשפטים. בב"ק דף פ"ג וא"כ גם ל"ת בכלל ולפיענ"ד אי משום הא לא ארי' דהא בקרא כתיב שמע ישראל וגו' חקים ומשפטים לעשות וכו' וא"כ מיירי במצות עשה וכן מוכח בגיטין דף כ"ג ע"א דפריך סומא מאי טעמא פסול לשליחות הגט. ומאי קושיא. נימא ר"י הוא דפטרו מן כל המצות. וא"כ ליתא בתורת גיטין וקידושין אי ס"ד: דגם בל"ת אינו מחוייב וכיון דליתא בתורת גיטין וקדושין אינו יכול להיות שליח. כדאמרינן שם דף ע"ב. אלא ע"כ דלכ"ע מצווה על ל"ת ותימה על הפמ"ג שם שפלפל בזה אי רשאי להיות שליח לענין גיטין וקידושין ולא הביא ש"ס דגיטין הנ"ל: וכיון שכן אין לנו לדון. אלא משום דאכתי קטנה היא ואע"ג דקי"ל באו"ח סי' שמ"ג דאסור למספי' בידים כתבת ב' סברות להקל אחד דלמספי אסור. משום דלמא אתי למסרך ובסומא שאינו יודעת ולא רואית. אנה היא. ומאי מאכילין אותה לא שייך אתי למסרך. וזה אינו. חדא דאפילו נימא כן לענין אכילה. מ"מ לענין שבת הרי תמנה ימים ותדע שביום זה הוא שבת ותסרך למיעבד מלאכה ובלא"ה אנן לא דרשינן טעמא דקרא וגוף הטעם של למוספי שכ' שהוא משום דלמא אתי למסרך. כתב בתרומת הדשן בפסקים וכתבים סי' ס"ב ואינו מספיק כמ"ש בחידושי בקונטרס לקטן אוכל נבילות ואין להאריך שכעת נדפס תשובת מרן זצ"ל חאו"ח סי' פ"ג ופקפק ג"כ על דברי התרומת הדשן עיי"ש: אמנם עוד כתבת טעם ב' משום דאיכ"ל דכל כה"ג שאין האב מאכילה ואין נותן האיסור בידה. וגם אינו מצוה להגוי להאכילה איסור. או שתעשה מלאכה בשבת. דאז אפשר דמיתסר משום אמירה לגוי דקי"ל דהוי שבות. אבל כאן אינו מצוה על זה רק שמעמידה אצל הגוי והגוי יאכילנה דברים אסורים ויצוה לה לעשות בשבת ויו"ט הוי רק כמעמידה אצל האיסור ומעמיד אצל האיסור. כ' הרשב"א ביבמות דף קי"ד. דלא מקרי ספי לה בידים בזה צדקת. ולזה הסכים גם אדמ"ו הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל אם אמנם שאני בחידושי שם כתבתי שנ"ל דהש"ס בשבת דף צ' ע"ב. דלת"ק אין מוציאין חגב חי טמא. דלמא אכיל לי' ופרש"י דאסור דהוי כמו למספי בידים. אע"ג דחי בוודאי לא אכיל לי'. אלא דלמא מיית מוכח לכאורה דאפילו להעמיד אסור דכיון דבשעה שהוא חי עדיין אין חשש אכילה. אא"כ מת לבסוף א"כ הו"ל כמו נתנו מע"ש ואח"כ נעשה שבת דלא חשבי' זה כספי לי' בידים. וכמ"ש הה"מ פ"כ משבת וביארו מרן זצ"ל בתשובה שם. וכ"ש דהא אכתי הי' לן לומר דמצניעין אותו לקטן. כדי להעמידו לפניו. אלא וודאי מוכח מהסוגיא שם. דגם להעמידו אצל איסור. חשיב כספי לי' ואפילו לר"י אמרינן שם. דמתיר רק משום דאי מיית. מספד ספיד לי' אבל לולא זאת גם לר"י הא חשיב כלמספי וקשיא על הרשב"א הנ"ל. ושם בחידושי כתבתי שבאמת להרשב"א הסוגיות חלוקות וזה דוחק. ויותר יש לומר דבאמת הסוגיא התם לפי מ"ש מרן זצ"ל בתשובה קאי לר"ש ולר"ש ס"ל קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו. וגם זה דוחק. מ"מ לדינא אפשר לומר דקי"ל דמותר להעמיד את הקטן על דבר איסור והעמדה אצל איסור. לא חשיב מספי לידים. דבזה יש לישב דברי הש"ע ביו"ד סי' קפ"א סעי' ה' שכ' הרמ"א וקטן מותר לו להיות ניקוף מן הגוי. והובא בספר פתחי תשובה. בשם תשובת בית אפרים לתמוה דממנ"פ אם הקטן עושה כן בעצמו. שהולך לגוי. פשיטא דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו. ואם ר"ל שישראל מותר לומר לגוי שיקיפנו זה בוודאי אסור דאמורי לגוי אסור בכל דבר שאסור לו לעשות עיי"ש וספר בית אפרים איננו בידי. ועפ"י הנ"ל יש לומר במעמידו אצל הגוי ואינו מצוה להקיפו אלא שהוא יודע שהגוי יקיפנו ובזה אין איסור משום אמירה לגוי. דאצל גוי לא אמרינן פס"ר אסור וכמ"ש המג"א בסי' רנ"ג בס"קיח ולכך אין איסור ואע"ג דמכל מקום משום חינוך איכא דאנן קימ"ל באו"ח בסי' שמ"ג. דקטן שהגיע לחינוך מצוה להפרישו. ואפילו להמחבר באב מצוה לגעור בו ולהפרישו. מכ"ש שלא יעמידנו אצל דבר שיאכלנו איסור איכ"ל שאני הקפה. דהרי לר"א ב"א בנזיר דף נ"ז אפילו בגדול כה"ג אין איסור למאן דמקיש מוקף לניקוף. ונהי דאנן לא קי"ל כוותי' לחינוך לא החמירו ונוכל לסמוך על ר"א ב"א. או שבאמת מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך וסמך על אור"ח סי' שמ"ג ולדידן לא קשה כולי האי מהש"ס דשבת דף צ' ע"ב דבשלמא לרשב"א דסובר אין חילוק בין אב ובין הגיע לחינוך קשיא אבל לדידן. דקי"ל בהגיע לחינוך מפרישין ועל האב מצוה להפריש ממילא בוודאי אסור להעמידו ואתי שפיר הש"ס דשבת וגם זה דוחק. דאכתי חזי להצניעו לקטן שלא הגיע לחינוך: ובלא"ה בנידון שלנו אכתי הי' לן לאסור משום חינוך ומ"ש דאצל בת לא שייך חינוך קשה לסמוך עליו. עיין במג"א סי' שמ"ג דלענין חינוך יוה"כ. אין חילוק בין קטן לקטנה מיהו י"ל כיון דמצוה על האב ללמד את בנו אומנות ולפי הנראה דאין חילוק בזה בין בנו לבתו. וחכז"ל בקידושין למדו זה וסמכו על קרא דראה חיים עם האשה אשר אהבת כשם שמצוה להשיאו כך מצוה ללמדו אומנות. וא"כ כמו שאמרו שם דמצוה להשיא גם בתו וא"כ גם אומנות יש ללמדה בוודאי למ"ד דאשה היינו תורה ובתורה כתיב בניכם ולא בנותיכם מ"מ מסתברא דמצוה איכא ללמדה אומנות כדי שלא תהא מוטלת על הבריות ואין לך גמילות חסד גדול מזה. וא"כ במקום מצוה. איכ"ל דאין כאן מצות חינוך מה לי האי מצוה או האי. ואע"ג דאדמ"ו זצ"ל בתשובה שם לא אסר מצד חינוך התם אינו בר דעת. וכבר הביא המג"א בסי' שמ"ג בשם או"ה שער מ"ח בתינוק דאינו בר הבנה. לא שייך חינוך ונהי דראיותיו מיונק תינוק משרץ אינו מובן. דהרי הש"ס מסיק ביבמו' דף קי"ד משום דסתם תינוק מסוכן אצל חלב. מ"מ הסברות אמת. דוודאי אי אסור משום למספי. או משום קטן א"נ מצווין להפרישו. אין חילוק בין בר הבנה. או לא אבל אי אתאינן עלה משום חינוך. שייך דווקא בבר הבנה. וא"כ מדברי אדמ"ו זצל"ה אין ראי' לנידון שלנו בזה. מכל מקום הדברים מצד עצמם אפשרים. ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דאי ברור לן דבכה"ג לא חשיב למספי הי' נראה להתיר. ואדמ"ו הגאון זצ"ל הסכים דלהעמידו אצל איסור לא חשיב כלמספי'. ואפי"ה סיים שם באותו תשובה דאע"ג דלדינא נראה לי להתיר אבל למעשה מוטב שיהי' שוטה כל ימיו. ואל יהא רשע שעה אחת. דאכילת נבלות וטריפות. מטמא ומטמטם לב התינוק. וא"כ אנן מה נענה אבתרי' מכ"ש מוטב שתהא מוטלת על הבריות ולא תהא רשעה לפני המקום. הנראה לפענ"ד כתבתי אביך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קס"ד: הנה ביבמות דף קי"ד אמרינין. דלקטן מניחין אותו אפילו לינוק מן השקצים ורמשים ומזה מוכחינין שם דקטן א"נ אין מצווין להפרישו עיי"ש. והקשה לי תלמידי הרב הגדול וכו' מו"ה זוסמאן נ"י אבדק"ק האלאש יע"א הא אמרינין בכריתות דף י"ג דקטן היונק משדי אמו אינו יונק שיעור כזית תוך אכילת פרס. וא"כ לא הוי רק חצי שיעור וגם לא שייך חזי לאצטרופי: משום דתינוק א"א לו לינוק רביעית בתוך א"פ. וא"כ הוי רק ח"ש וחצי שיעור מותר מה"ת היכא דל"ש חזי לאצטרופי. אפילו אליבא דר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת בזה לא הוי רק איסור דרבנן והאיך מוכח שם מדאמרינין דקטן מותר לינק משקצים. דאנן אינם מצווין להפריש קטן כשאוכל נבלות. הא התם גבי יונק לא הוי אלא ח"ש ול"ש חזי לאצטרופי וא"כ לא הוי אלא איסור דרבנן ואיך מוכיח שם דגם באיסור דאוריי' אין מצווין להפרישו ע"כ קושיתו. ולפענ"ד לא קשה חדא דנהי דהש"ס מלמד אותנו דאין תינוק יכול להניק שיעור רביעית תוך אכילת פרס: אין כל הנקבים ואין כל היניקות שווין דאף דמשדי אמו א"א לינק שיעור רביעית תוך אכילת פרס אבל מבהמה טמאה שנקבה