מהר"ם שיק אורח חיים קיט

חינוך. אלא גזה"כ דמחוייב להזהיר גדולים על הקטנים ואמרינן דוודאי הקרא בא ללמד על המסתבר טפי וכנ"ל ורבי פדת מיירי ע"כ בלא הגיע לחינוך ועל זה שפיר תירצו התוס' דמשמע לי' לאוקמא קרא בכל גווני. ועי"ז הוכרחו לאוקמי. כיון דמשמע להו. מדנקט סתמא וודאי מיירי בכל מיני קטנים וע"כ הוכרחו לתרץ דמיירי למספי' לי' בידים וממילא שוב אין לן קרא דמחוייב להפריש אפילו קטן שהגיע לחינוך ונהי דמ"מ מחוייב להפרישו. משום מצות חינוך מ"מ אינו אלא מדרבנן לפי האמת ונכונים דברי התוס' אבל דברי הרשב"א בחידושיו ביבמות דף קי"ד הם קשים. דהוא ז"ל הקשה לפי' התוס'. דבהגיע לחינוך מצוה להפרישו א"כ מאי קאמר בנדה דף מ"ה ע"ב הא דמוקי זה הדבר. באותן המוזהרי' עליהם. ופריך ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו. והקשה הרשב"א דלפי דברי התוס' מאי פריך הא בקטן שהגיע לחינוך מצווין להפרישו. ועל זה קשה הא התם מה"ת קאמר. דהא על קרא דזה הדבר קאי ויש לישב ועיין בחידושי לסוגיא זו בקונטרס המיוחד לזה: תשובה ק"ס עוד להנ"ל ואשר שאל על דברי מהרי"ט המובא בש"ך חו"מ סי' ר"ח דלכך בשוחט בשבת שחיטתו כשרה. ולא אמרינן אי עביד לא מהני. הואיל ואפילו אי לא מהני מ"מ לא הוקל עבירה וחילול שבת. ובכה"ג לא אמרינן לא מהני. והקשה מעלתו נ"י לפי מ"ש התוס' בשבת דף ק"ו ע"א בשם הר"ת דלכך בצריך לכלבו מקרי מקלקל הואיל ואין התיקון בא בשעת קלקול וא"כ אם נימא דלא מהני ולא יהא שחיטתו שחיטה כלל א"כ יהא דווקא במיתה תליא מלתא דהרי הא דבגוי נמי יצא מידי אבמה"ח ע"י שחיטה הוא רק מטעם דאמרו בחולין דף ל"ג ע"א מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. וא"כ אי שחיטתו לא מהני משום דאי עביד לא מהני. נהי דאמרו בפסחים דף ע"ג. דתיקון להוציא מידי אבמה"ח ופרש"י שם לב"נ מ"מ כיון דהשחיטה לישראל לא מהני א"כ לא יצא מידי אבמה"ח לבן נח עד שתמית ולא הוי תיקונו בשעת קלקולו ולא מקרי מתקן לר' יהודא. ולכך נימא דלא מהני. והנראה לפענ"ד פשוט. דשוחט הוא מל"ט מלאכות דילפינן בשבת דף ע' ע"א מקרא דאלה הדברים. או מהלכה לממ"ס. א"כ שוחט בוודאי חייבין עליו. וכמו דמוכרח לומר בשבת דף ק"ו לעלין הבערה לפרש"י דסובר דכל הבערה הוא קלקול לר"ש. ואפי"ה פשיטא דחייבין עליו כמבואר התם. וע"כ היינו מאלה הדברים או מהלכה לממ"ס. ורק קושית התוס' הוא דמשוחט מוכח דלא כר' יהודא. אלא דגם בכה"ג חשוב תיקון. ועל זה שפיר תירצו התוס' דשוחט בא בשעת קלקולו תיקונו ואין למילף מהתם. אבל אם נימא דלא מהני ולא יהי' תיקונו בשעת קלקולו באמת יהא מוכח דאפילו בכה"ג יהא חייב וכיון דהעבירה אתעביד בכל אנפין שוב אמרינן דמהני וא"ש סברת מהרי"ט איברא דלכאורה יש לדחות על זה דהא לכאורה בלא"ה הקושיא לא קשה. דתוס' בביצה דף י"ב ע"ב ד"ה הכא נמי. כ' כיון דדעתו ליהנות ממנו אע"ג דאסור מ"מ לפי מחשבתו נקרא צורך יו"ט. וה"נ ע"כ צ"ל לענין מקלקל דאם דעתו לאכול ממנו. אע"ג דלפי האמת הוא אסור מ"מ לא מקרי מקלקל. דאל"כ אכתי תקשה במבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט. אמאי חייב משום יו"ט הא הוי מקלקל וע"כ כיון דרצונו לאכול לא מקרי מקלקל. וא"כ ה"נ בשוחט בשבת: אמנם זה ליתא דזה ניחא במזיד. אבל בשוגג לא אמרינן דמחשבתו משוי לי' תיקון. דהרי התוס' בשבת דף ק"ו ע"א ד"ה בחובל כ' אם סובר שהוא מותר בהנאה. ובאמת הוא אסור חשוב מקלקל. וא"כ ע"כ כי היכא דלא יסתרו דברי התוס' אהדדי. ע"כ לחלק בין מזיד לשוגג וא"כ ליתא לתי' זה דאכתי תקשה למה בשוחט בשבת ושוגג שחיטתו כשרה נימא אי עביד לא מהני דכבר כ' הנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ט' והבאתיו (לעיל סימן קצ"ה) דגם בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני אמנם לפי מ"ש התוס' בשבת דף ע' ד"ה דהשתא דכתיב קרא לחלק מוכח מאלה הדברים דחייב על ל"ט וכו' ואינו חייב על תולדה במקום אב וזה שייך רק בשוגג דבמזיד אטו בתרי קטלא קטלינן לי'. וכדאיתא בשבת דף ע"ג ע"ב וא"כ הרי ביאר לן קרא דגם בשוגג מחוייבין על שלשים ותשעה מלאכות אשר אחת מהם שוחט וא"כ שוחט חייב בכל אנפין וא"ש תי' הראשון: תשובה קס"א עוד להנ"ל ומה שהקשה עוד מעלתו נ"י על מאי שאמרו במגילה דף ה' דבטכריא קורין בי"ד ובט"ו והקשה הא אמרינן לעיל מגילה דף ב' ע"ב כמחמתן לטבריא מיל וחמת הא הוי מוקף חומה כדמייתי הש"ס שם במגילה דף ה' וא"כ יש לקרות בטבריא ביום ט"ו כיון דהוא סמוך לחמת. ואפילו אינו נראה הא סמוך אעפ"י שאינו נראה. וכ' דיש לתרץ דלכך קראו גם בי"ד משום הכפרים הסמוכין לטבריא: שלא יטעו לומר דטבריא מוקפת חומה בוודאי ועי"ז יקראו גם הם בט"ו בברכה עכ"ל בקצרה ותי' זה אינו מספיק דהרי במגילה שם פריך על רבי דנטע נטיעה בפורים ותי' דרבי נטע בי"ד וקרא בט"ו ופריך מהא דחזקי' דקרא בי"ד ובט"ו. ולפי תי' הומ"ל דחזקי' עשה כן. רק שלא יטעו בני הכפרים הסמוכים ויסברו שיום ט"ו הוא עיקר פורים באמת. ויקראו בט"ו בברכה. אבל האמת דעיקר פורים בטבריא בט"ו ולכך בי"ד נטע ר' נטיעה וכ"ת דקושית הש"ס הוא דהי' לו למנוע לנטוע נטיעה משום דגם הכפרים הסמוכים ילמדו ממנו. מנ"ל דיש לחוש לזה. ומאי קושיא: ולכך. נראה דאפילו נימא דחמת וחמתן הוא שם עיר אחת דלפי הנראה לי. חמת הוא מקום אחר וחמתן הוא מקום אחר דבשבת דף ק"ט ע"א תנא מי גרר ומי חמתן ומי טבריא ובמגילה דף ו' יש שם דיעות על חמת. דח"א דחמת היינו טבריא וחד אמר דחמת הוא מי גרר וכיון דבשבת מונה חמתן למקום אחר. ממי גרר וטבריא א"כ ע"כ מקום אחד סמוך לטבריא הוא שנקרא כן ואין אנו יודעין דהי' מוקף חומה אמנם אפי' נימא דחמתן וחמת חדא נינהו אפי"ה נראה לפענ"ד פשוט. דווקא כפרים הסמוכי' לכרך דינו ככרך אבל ב' עירות גדולות מכ"ש אם שניהם מוקף חומה. כל אחת נידונת לעצמה וכן משמע מלשון הטוש"ע בסי' תרפ"ח. דכ' בלשונו כפרים הסמוכים וא"כ נראה. דכפרים דווקא בטליה לגבי עיר כן נראה לפענ"ד נכון וא"כ לא קשה קושיא הנ"ל אפילו אי חמתן מוקף חומה מימות יהושע ב"נ מ"מ כיון דטבריא ג"כ מוקף חומה ומסתפקא לן אי גם מימי יהושע היתה מוקף חומה וודאי נידונת לעצמה:. תשובה קס"ב עוד להנ"ל עוד שאל מעלתו נ"י דלפי הנראה. דחפיפה בחמין דבעינן לאו דווקא בגיגית. כמו שנוהגין אלא גם במקוה עצמה. אם המים שבתוכן חמין. רשאין לחוף בתוכה. ועפי"ז כ' מעלתו דבמקוה שיש שם נשים הרבה ואין להם כלים כל הצורך לחפיפה לכל אחת ואחת. טוב יותר שיחפפו במקוה דאם תמתין כל אחת על חברתה תמשך החפיפה עד הלילה ויש לחוש שתהא מהומה לביתה ואם ניחוש דעל דרך זה תשתכח תורת חפיפה יש לתקן דתצא לחוץ להלביש כתונת ולברך בין חפיפה לטבילה עכ"ל. בקצרה. והנראה לפענ"ד בוודאי גיגית מאן דכר שמה ועזרא תיקון חפיפה ופליגו הראשוני': אי חפיפת הראש או חפיפת כל הגוף ועכ"פ המנהג לחוף בחמין. ובש"ע סי' קצ"ט. איתא דתשתטף בחמין ושטיפה הוא פחות מרחיצה. (כמ"ש הב"י באו"ח סי' שכ"ו: איברא דלכאורה הנה בשבת דף ל"ט איתא מחלוקת בכלי. אבל בקרקע ד"ה מותר. ופרש"י שם דבקרקע בטל שם חמין מיני'. וא"כ כאן דתיקנו בחמין נהי דכאן במידי דמנקה תליא מלתא. מ"מ איכ"ל כיון דאין שם חמין עליהן. אינם רשאים לחוף בהן. דשמא נמי גרם. אמנם הא אנן לא קי"ל כן. אלא כמ"ד דמחלוקת בקרקע וקי"ל כר' יהוד' בחמין אסור. וא"כ מוכח דעדיין שם חמין עליהן וא"כ רשאין לחוף בהן. וממילא גם במקוה חמין רשאין לחוף דלא מצינו שאסרו חכמים זה מ"מ היינו מצד הדין אבל מצד המנהג הנשים חופפות בכלי. ומנהגן של ישראל תורה הוא. ואפשר דמדינא הוא דהרי צריכה לעיין בכל גופה מה"ת ואיך תעיין בגופה במקוה וגם שמא ישתכח תורת חפיפה. וכמו שאמרו בעירובין דף ע"א ע"ב. דאין סומכין על עירוב במקום שותף. דלא לשתכח תורת עירוב. ומ"ש מעלתו נ"י דתצא לחוץ לברך. מנהג זה לא שמעתי. דנשים שלנו נוהגין לכרך במקוה. לאחר טבילה וכדאיתא ביו"ד סי' ר' והמדקדקים כ' אדמ"ו הגאון זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' י"ח. דמברכין קודם שיכנסו לבית הטבילה דמקוואות שלנו דינם כמרחץ. ואסור לברך שם: וכ"ש שיש לדון לפי מ"ש הסדרי טהרה בסי' קצ"ז סעיף קטן. דיש לומר דמקוה שלנו. לא מקרי חמין משום שיש בה הרבה מים צוננים. וכ"ש אם יש שם מעין הנובע. ותו אפשר דיש לחוש דמהומה לביתה. דמי המקוה מתקררין עד מהרה. ויש לחוש שתמהר לצאת. ומצד כל החששות האלו יראה כי טוב ויפה הוא מנהג אבותינו ואל תטוש תורת אמך כתיב וראו את גדיותיך על משכנות הרועים. כי רק דרכי ומנהגי אבותינו הם בטוחים. מכל חשש ותקלה. ועם כל זאת התרתי פה לאשה אחת נכה רגלים והי' קשה לה לישב באמבטי ע"כ התרתי לה שתחוף על המדרגות שבמקוה ששם אינה מקום מקוה לטבול וגם אם תדחוק עצמה לישב בצער בכלי תמהר יותר. ותהי' מהומה לצאת יותר. ולכך בכה"ג במקום חולי וצער או במקום שאין כלי כאן לרחוץ בו צריך שנעמידהו על עיקר הדין דבמקום