מהר"ם שיק אורח חיים קיח

הניקוף הוא דחשבינין לי' ע"י סיוע שלו. כאלו הוא מקיף ועיין בספר סדר למשנה דלא משמע כן עיי"ש שהאריך ולפענ"ד נראה. דהכ"מ הכריח כן סברתו. מכח דקשיא לי' איך אמרינין בנזיר דף נ"ז ע"ב. דהיכא דהמוקף לא עבר. רשאין להקיף את הקטן. ואמאי הא בכל איסורין שבתורה אסור לקטן למס פי לי' איסור בידים מה"ת ומ"ש כאן דשרי. אלא וודאי. אם אינו מסייע לא קעביד הניקוף איסורא. ואפילו מסעי' וממטי השער. מ"מ זה לא קספי' לי' בידים וקטן אוכל נבלות. אין אנו מצווין להפרישו: איברא דלפי"ז. לכאורה קשיא על התוס' שם. ובשבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן וכו'. דהקשו לר"ה אמאי אמרינין מראשו דנזיר ומצורע. עשה דוחה ל"ת אמאי יקיף קטן וכו' ולפי הנ"ל לא הקשו כלוה. דהיכא דהניקוף גדול קעבר הקטן המקיף. ונהי דהוא לאו בר דעת. אסור לי' למספי לי בידים. אמנם נראה דלר' אדא ב"א דדרש מלא תקיפו. להקיש מקיף לניקוף. ואם הניקוף אינו עובר. המקיף אפילו איסורא דרבנן לי' בי'. א"כ נשתנה איסור זה מכל איסורין. דהיכא דהניקוף קטן לית בי' איסורא כלל. וממילא לא חשיב לי' למספי ושפיר קשיא להו. אמנם לר"ה דלא דרש להקיש מקיף לניקוף. וא"כ דינו כמו בכל איסורין ואכתי קשיא לר"ה. איך שרי לי' לאשתו להקיפו. הא קספו לי' איסורא. אלא וודאי כהכ"מ ובזה עצמו פליגו. ר"ה סובר דאם אינו מחוייבת לחנך. ואינה מצווה להפרישו ורב אדא ב"א אמר תקבר חובה לבני'. דאסור דגם האם חייבת לחנך. וכדעת האורח מישור. המשיג על המג"א ריש סימן שמ"ג. עיין במחהש"ק שם ובזה מיושב מאי דקשיא להו להמפורשים. כיון דשרי הקפה זו. למה קילל ר"א ב"א לחובה. ולהנ"ל א"ש. מיהו זהו דוחק. דאפי אי אם אינה מחוייבת. מ"מ הי' לו לר"ה לחנכם: אמנם לכאורה קשיא לי בהיפוך. דאי ס"ד כהכ"מ. א"כ מנא לי' לר"א ב"א. שבני ר"ה סיוע סעיי' בהדי המקיף. עיין בתוס' נזיר דף נ"ז ע"ב ד"ה ודידך וכו' וצ"ל דלטיי' משום חשש דסייעו בהדי' וכפי' התוס' שם ד"ה ור"א ב"א. וכו' דלטי' דס"ל דגם אשה הוא בכלל איסור מקיף מיהו קשיא לי ע"ד הכ"מ עמדה קושית התוס' בשבועות דף ג' ע"א. ד"ה ועל הזקן וכו'. חדא למה אמרינין ראשו דמצורע. דעשה דל"ת לא יסייעא בהדי' ולא יעבור הניקוף והמקיף יוכל להיות קטן. או אפשר לר"א ב"א כיון דהניקוף פטור. היכא דלא מסייע א"כ גם המקיף פטור. ובזה אפשר לחלק מכל מקום עמדה קושית התוספת האחרונה. דלמה מוקי בנזיר דף נ"ז ע"ב באשה וקטן. ואמאי לא מוקי לה באינו מסייעו בהדי'. וקטן אקיף להו וצ"ע. עכ"פ הדרינין לדמעיקרא. דבפלוגתא זו פליגו הפוסקים וגם השטמ"ק בביצה דף כ"ב תי' כסברת הטו"ז ונראה דבוודאי כ"ע מודים. דבמסייע לית בי' חיוב. וניקוף שאני. ובשבת אפילו שנים שעשאו פטורין. ואמרינין בביצה דף ל"ג ע"א. א' הביא העצים. וא' שופת הקדירה וכו' האחרון חייב. אלא דמכח האי דמכות. גבי ניקוף. מוכח דבמסייע חששא אית בי' ולא חשבינין לי' כאלו אינו ושם בביצה אמרינין. דלית בי' ממש. וא"כ דאין כל המסייעים שווים ומאן מפיס. וא"כ קשה להתיר. נטילת הצפרנים על ידי גוי דלא מצינו דהתירו שבות דשבות. אלא בלית בי' שום מעשה ע"י ישראל. אבל אם יש בו שום מעשה. מנ"ל להתיר: ואפשר לומר סברא אחרת. דדווקא במסייע לעובר עבירה חשיב מסייע יש בו ממש. לחייב אותו ג"כ כיון שיש לו חלק כמעשה ההוא וגם ישראל העושה אדעתא דידי' הוא כשלוחו. משא"כ אם העושה הוא גוי ולית בי' עבירה והסיוע שהישראל מסייעו אינו גורם שיהי' עי"ז עבירה. וע"כ לענין נטילת צפרנים בשבת נהי דהסכימו האחרונים דשרי. ובדרבנן שמענו להקל וכמו שהכריע הסדרי טהרה אם לא נטלה צפרניה. אבל משום צפורן אחד תוכל לנקר ושרי. ואם אי אפשר לנקר תיזהר בכל מה דאפשר שלא תסעי' בהדי' אלא שהגוי בעצמו יקח ידה. ויטה אותה כרצונו ומכל מקום בנ"ד יש בזה מקום להקל יותר כמ"ש ג"כ דהכא הסיוע אינו אלא לסריקה אבל לא להשרת שער ועיין עוד בטו"ז באו"ח סי' שכ"ח סק"א וא"כ משום מסייע אין לאסור: ועתה נדבר מהפרט השלישי. אם יש להתיר משום פס"ר. דאצל גוי שרי כמ"ש המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"ח וס"ק כ"א. וכן כ' ריש סי' שי"ד שע"ז אינו מצוה עליו ואמנם אתה הקשית. נהי דמשום אמירה אינו אסור. מ"מ יהא אסור משום דהגוי עשה מלאכה בשביל ישראל ואיך התיר בסוף סי' רנ"ג. להסיק התנור אע"ג דהוי פס"ר לענין המאכל. משום דאינו מצוה לו להחם לו המאכל דמ"מ לא גרע מאלו עשה מעצמו. ויהא אסור לישראל ליהנו' ממנו והארכת בזה ולא קשה מידי. דבוודאי אם כיון הגוי להחם לו המאכל. בוודאי הי' אסור. וכמו שהקשה באמת הטו"ז שם. אלא דלהמג"א לא חיישינן לזה. וכמ"ש התוס' שבת שם. וא"כ כיון דתלינן דהנכרי לא כוון להחם בשביל הישראל וא"כ מבואר דהוי כאלו נעשה מעצמו וכמו שכ' בסי' רע"ז ובסי' שכ"ה ובסי' תקט"ו. דהיכא דהגוי עושה מלאכה אדעתי' דנפשי' מותר לישראל ליהנות ממנה היכא דאיכא רוב ישראל ה"נ שם. כיון דהמלאכה נעשית מאלי' לצורך ישראל שרי. אמנם כל זה בנידון דהמג"א. אבל בנידון שלנו לפי חד תי' בריב"ש שם לא מהני זה דהנה באמת ענין הפס"ר אינו שווין דיש דהמלאכה הנעשית ע"י פס"ר הוא מלאכה אחרת. כגון גורר וכו' אמנם כאן הפ"ר הוא המסייע למלאכה שהוא עושה. וכיון שדעתו לסרוק. וא"א לסרוק. אא"כ ישיר שער א"כ ע"כ שלא מרצונו. ודעתו ומחשבתו הוא מכוין להסיר נימין המדולדלין וזהו כוונת הריב"ש בריש סימן שצ"ד לישב הסתירה. דרש"י פי' מטעם פס"ר ובש"ס אמר להסיר נימין המדולדלין הוא מכוון: ותי' בתי' השני שע"י שהוא פס"ר הוא מכוון לעשות כן. וע"כרח כיון שהוא רוצה לסרוק. ובלשון הריב"ש יש ט"ס וכ' שם בר"ת ע"כ וצ"ל על כרחך. וא"כ כיון שהוא מכוון להסיר א"כ כאן אסור דהוי מתכוין לעשות בשביל ישראל ואסור משום שלוחו של ישראל וא"כ אין להחמיר מטעם זה ואין חילוק אם נהנה ממנו בשבת או לא. כל שהנכרי עושה בשביל ישראל וישראל רואה צריך למחות לו: כמבואר כסי' רנ"ב סעי' ב' כ"ש שאסור לרמז לו או לגרום לו שיעשה אפילו אינו נהנה ממנו. וזה פשוט ועתה נברר הפרט הרביעי דשבות דשבות במקום מצוה הש"ע בסי' ש"ז סעי' ה' הביא ב' דיעות בזה. ולקמן סי' תקפ"ו הכריע להתיר אמנם לפימ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"קז דשבות דמלאכה שאצ"ל. חמיר. א"כ י"ל דבכה"ג אפילו במקום מצוה אסור וא"כ קשיא מנ"ל להש"ך וסייעתו להתיר. נטילת צפרניים לצורך מצוה. מטעם שבות דשבות במקום מצוה. דלמא משאצ"ל שאני וצ"ל דלענין מצוה לא גזרו דלמאי ניחוש משום דלמא יצוה לעשות אפילו ביהא צריך לגופו. מה בכך האיכא בעל העיטור דסובר להתיר. ואינהו מיכל אכלו. ולדידן מסתם נמי לא סתם בתמי' אמרו חכז"ל. ובכיוצא בזה איתא בסי' רס"א או משום דנטילת צפרניים גבי מצוה. סתמא לעולם הוא שלא לצורך גופו. ולכך לא גזרו: ועתה נחזור לנידון שלפנינו כיון שבררתי: דמטעם פס"ר בשל גוי ע"י גוי אי אפשר להתיר. וא"כ לא נשאר לן להתיר ע"י גוי אלא מכח שבות דשבות במקום מצוה. ואם נתיר על זה אנו צריכין למינקט קולי קולי בהדדי. דחשיב נטילת שער גבי סריקה מלאכה שאצ"ל וגם דמסייע אין בו ממש וגם שבות דשבות במקום מצוה שרי וגם דנחשב כה"ג למצוה וע"ז בוודאי אין להביא ראי'. ממ"ש הד"מ באור"ח להתיר לעשות מחיצה בשבת. שלא לבוא לידי איסור טלטול עיי"ש. דהתם על הכלל כולו מתקנים. אבל כאן כל אחד יחוש לעצמו ובוודאי לכתחילה צריך לסרוק מע"ש. ועל זה אין כאן מצוה. כי אם אם שכחה. או נאנסה מע"ש ולא סרקה והיא מצטערת לילך כך. מאן דמקיל לה יש לו על מאי לסמוך על גירסת המ"מ והטור בסי' ש"ז בהרמב"ם. דמצטער ג"כ מותר בשבות. דשבות דהיינו ע"י גוי ואני אינו מתיר ולא אוסר. ובזה אסיים ואחתום בברכה. אוהב נפשו ודוש"ת הקן משה שיק מברעזאווע: תשובה קנ"ט יתענג על רוב שלום התורני האברך המופלג בתורה החרוץ כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק ניקלסבארג יע"א: מכתבו קבלתי. ועל דבריו אשר בא לשאול בכמה ענינים הנני להשיב בקצרה מה שהקשה על דברי התוס' שבת דף קכ"א ד"ה שמע. שכ' דכל הנך קושיות ביבמות הומ"ל בקטן שהגיע לחינוך והקשה מעלתו ממנ"פ אי קאי על קושיא מקטן שבא לכבות דאומרים לו אל תכבה. כוונת קושיות התוס' דנוקי בהגיע לחינוך א"כ הו"מ להקשות משבת שם. דאי' ג"כ קושיא זו. ועכר"ח כוונת התוס' על אינך קושיות דהיינו הנך קושיות דפריך מקרא דלהזהיר גדולים על קטנים וקשיא הא ע"ז לא מצי לשנויי דמיירי בהגיע לחינוך דהא הגיע לחינוך הוא רק מדרבנן עכ"ל בקיצור והנה בוודאי הא דצריכין לחנכן הוא רק מדרבנן כמבואר בנזיר דף כ"ח אמנם הרי חזינן מזה דיש סברא יותר להזהיר גדולים על הקטנים בקטן שהוא בן דעת קצת מקטן שאינו בן דעת וא"כ אם יש לן קרא להזהי' גדולים על הקטנים. מסתבר לומר דבקטן בן דעת הוא דגלי קרא: ועפי"ז המשך דברי התוס' כך הם. דמעיקרא כ' דבקטן שהגיע לחינוך לכ"ע מצווים להפרישו מצד מצות חינוך והיינו מדרבנן. מכל מקום עי"ז מוכח דבר פדת דאמר לידבר טליא וטליותא היינו בקטנים שלא הגיעו לחינוך וממילא עי"ז שוב קשיא להו מאי פריך ביבמות וכוונת על הנך קושיות מקרא דלהזהיר הגדולי' על הקטנים. נימא דקרא איירי בהגיע לחינוך ולא משום מצות