מהר"ם שיק אורח חיים קיז

ונראה דקושיא חדא מתורצת באידך דלתי' זה להש"ס עצמו קשיא לי'. למה גזרו כאן טפי ממצודה. וע"ז אמר מפני שמקרב כיבוי. כיון שמעמיד המים להדיא תחת ונגד האש. ולכך גזרו משא"כ במצודה וא"כ מה"ט גם בנידון שלנו שאין האש בעין לא גזרו. ושרי ובלא"ה נראה דאין לדמות גזירות חכז"ל להדדי. ואין לך אלא מה שגזרו ואסרו הם. בפרט בכלי השעות. הא אמרינן בסי' רנ"ב וסי' של"ח דאין לגזור משום השמעת קול. משום דדרך הוא לתקן מע"ש ה"ה לענין זה וגם שיש לומר מקצת טעם שכתב מעלתו נ"י. דבלא"ה נוהגין לאסור להעמיד כלי שעות המשמיעין קול בשבת ובפרט לתי' הכל בו הוא רק משום מראית העין כמבואר באלי' זוטא ובאו"ח סי' של"ח קי"ל דבכלי שעות מידע ידעינן דמתקנין מע"ש עיי"ש. ולהמאירי דווקא בכלי. הדרך ליתן מים אח"כ ואלו הטעמים והחששות אין שייכים בנידון שלנו ולכך נראה לי דשרי לתקן בע"ש שבשבת יבער האש מעצמו: איברא דעדיין יש לעיין. אם רשאין ליהנות מהאור הזה בשבת ויו"ט. לפי מ"ש הראב"ד רפ"ד מיו"ט בהוציא אש אסור בהנאה ועיין שם בלח"מ ובמחהש"ק ר"ס תק"ב. מיהו כבר הכריח המג"א בסי' תק"א ס"קיב דאפילו אם מוקצה או נולד אסור בהנאה. מ"מ הנאה דממילא שרי. וא"כ ה"נ הוי הנאה דממילא ושרי אפילו למאן דאוסר נולד בשבת. כן נראה לפענ"ד ולגוף ההיתר הסכים גם הרב הגאון מוהרר יוסף שאול נ"י אב"ד דק"ק לעמבורג יע"א עמדי דברי רבך הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קנ"ח החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הבחור וכו' כש"ת מוה' זלמן שפיטצר נ"י. מכתבך הגיעני וע"ד הד"ת אשר באת לשאול בדין סריקה בשבת. אי שרי ע"י גוי. ודין זה מתחלק לד' פרטים א' איסור סריקה מאי הוא אי הוא איסור דאורייתא. או דרבנן. והב'. אי המניח עצמו לסרוק אי אמרינן בי' מסייע לית בי' ממש או אית בי' ממש והוי, כאלו עשאו בעצמו. והג' דין פסיק רישא. גבי אמירה לגוי אי שרי. וה"ד שבות דשבות אי שרי במקום מצוה: ועל כל אלה פתחת פתח לנפשך. והנראה לפי ענ"ד בדין הראשון אי סריקה מלאכה דאורייתא וכו' הנה בזה פליגו ראשונים וגם האחרונים בכיוצא בזה וביו"ד בסי' קצ"ח סעי' כ' בטו"ז ס"ק כ"א ובנקה"כ שם פליגו אי אשה ששכחה ליטול צפרני' קודם השבת להטו"ז לא תאמר לגוי ליטלם ולהש"ך בכה"ג לא מבעי' ליטול ביד בוודאי מותרת לומר אלא אפילו בכלי מותר לה לומר לגוי דהוי שבות דשבות דלקיחת הצפרניים הוי מלאכה שאצ"ל ופטור לדעת הרבה פוסקים והחכ"צ הכריע לאסור כטו"ז מכח דברי הריב"ש סי' שצ"ד שכ' דבגיזה חייב אפילו אינו צריך לגיזה והמג"א ר"ס ש"מ מעיקרא הביא גם הוא דברי הריב"ש ואפי"ה הסכים לבסוף להתיר כהש"ך והמחהש"ק כ' דהמג"א שווי' נפשי' הדרנא ממעיקרא ולפענ"ד אין כאן חזרה וכוונתו להתיר. אפילו לסברת הריב"ש ונקדים דהנה הסדרי טהרה בסי' קצ"ח שם. הסכים עם הש"ך ודחה דברי החכ"צ וכ' להוכיח שהתוס' והרמב"ן והרא"ש והר"ן פליגו עלי' עיי"ש ולכאורה יש להוכיח עוד דהרשב"א והרמב"ן פליגו עלי' דריב"ש ממה שהקשה הרשב"א והרמב"ן בשבת דף ק"ח ע"ב. דלמה לא אמרינין גבי ניטל צפרניו בשערו דחייב נמי משום עוקר דבר מגידולו ואי ס"ל כריב"ש לא קשה כמ"ש המרי"ט אלגז"י בבכורות דף כ"ה וכ"כ המגן אבות דלהריב"ש דווקא גוזז חייב אפילו א"צ לגיזה. משא"כ משום עוקר דבר מגידולו דחייב משום קוצר בעינין שיצטרך למה שעוקר ומנ"ל להוכיח דלא שייך בבע"ח עוקר דבר מגידולו אלא וודאי פליגו עלי' דריב"ש: אמנם כעת מצאתי וראיתי ברמב"ן בשבת דף ק"ו ע"א בשמעתין דמקלקל שהאריך וכ' גם כן כהריב"ש ולא מטעמי' אלא דכאן וכל כיוצא בזה מקרי צריך לגופי' שהוא צריך לגופי' של מלאכה שהמלאכה הוא הנטילה וזה הוא צריך מה לי אם צריך לצורך הגזוז או לצורך הגוזז לתקן וליפות עצמו עיי"ש וא"כ לדידי' א"ש בין אם מחייב משום עוקר ובין אם מחייב משום גוזז כיון שהוא נוטל כדי לתקן או ליפות גופו הוי צריכה לגופי' וזה נראה דעת הטוש"ע בסי' ש"מ. ובסי' שכ"ח דסתמו דבריהם דבנוטל שערו וצפרניו או עור שפיר חייב אם נוטלן בכלי והנקה"כ דחק טובא ולהנ"ל מבואר שכך דעתם כהרמב"ן וא"ש הוכחת הרשב"א והרמב"ן (ומה שהקשה עוד המהרי"ט אלגזי דמנ"ל להוכיח דשם דף צ"ד ע"ב אינו חייב בנוטל צפרניו ושערו משום עוקר דבר מגידולו נראה פשוט דכוונתו עפ"י מאי שפרש"י שם ד"ה אפילו בכלי נמי פטור וכו' דקאמר דהו"א דלרבנן אפילו בכלי פטור משום דלא קרוי' גזיזה אלא בצמר עיי"ש. וא"כ אי ס"ד דחייב משום עוקר מאי ס"ד ותו נראה אי חייב משום עוקר יהא חייב אפילו בפחות ממלוא פי הזוג דתנא התם דהיינו ב' שערות. והמהרי"ט שם כ' דאם החיוב הוא משום עוקר דהוא תולדות קוצר בעינין כמו בקוצר שיעור גרוגרות עיי"ש. ודבריו תמוהין לפענ"ד, דדווקא בקוצר לאכילה שיעורו בכגרוגרות אבל בקוצר לצורך דבר אחר שיעורו נשתנה וכדאיתא שבת דף ק"ג ע"א בתולש אם לאוכלין וכו' ואם ליפות כ"ש וכו' וא"כ ראיות הרמב"ן נכונה. אמנם הרא"ש בבכורות דף כ"ה דפליג עלי' וסובר דחייב בתולש מבע"ח משום עוקר דבר מגידולו נראה די"ל דעליוני הצפרניים והשערות אינם יונקים. כאשר נראה בחוש כמו עשבים דפטור ביבשים. כמו שכ' המג"א בסי' של"ו סקי"ד. אבל בתולש מעיקרו איכא למימר דחייב:) ועכ"פ לפי האמור לדעת רוב הפוסקים בנוטל צפרניו ושערו וכיוצא חייב מה"ת משום גוזז אפילו אינו צריך להן. וכהריב"ש ולא מטעמי' אמנם כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ן עם מ"ש בבכורות דף כ"ה דבתולש כדי לשחוט הוי אצ"ל הואיל ואינו צריך להו. ע"כ דהתם שאני כיון דהתלישה הוא רק כדי שיהא ראוי לשחוט ולא לצורך הגיזה. ולא ליפות לכך חשיב אצ"ל. וא"כ הה"ד אם תולש כדי לטבול ובפרט שהרי אם הי' רוצה לטרוח טובא לנקר לא הי' צריך לגזוז לדעת רוב הפוסקים הוי הנטילת הצפרניים אינו צריכה לגופי' וכיוצא בזה כ' הס"ט וא"כ אפילו להריב"ש והרמב"ן וסייעתו הוי הנטילה ע"י גוי לצורך טבילה שבות דשבות. וא"כ נכונים דברי המג"א ואין צריך לומר דחזר מדבריו אלא אדרבה רוצה להתיר אפילו להריב"ש וכ"ז בנטילת צפרניו לצורך טבילה. אמנם בנידון שלנו לענין סריקה כיון דהוא צריך לתלישה לתקן שערו. א"כ לפי דעת הפוסקים הנ"ל דהיינו הריב"ש והרמב"ן. הוי איסור דאורייתא ולא מצינו מאן דפליג כ"א תוס' (ומ"ש דאיכ"ל דאפילו להריב"ש הוי רק דרבנן דהוי תלושה כלאחר יד. לא מסתבר דבריב"ש שם מבואר בהדיא דהוי מלאכה דאורייתא וגם מסברא. כיון דהשתא קיימינין דכל הסורק דרכו להשיר נימין המדולדלין וסריקה הוא דרך דרכן של בני אדם וא"כ אדרבה בהנך שערות זהו הוא דרך תלישתן ולאחר יד חשיב דבר דאין דרך תלישתו כן וכפרש"י בבכורות דף כ"ה. ומה שהבאת ראי' מדברי השעה"מ בפכ"ה משבת. שכ' בתולש במגררת של בהמה הוי כלאחר יד פשוט שיש לחלק בין סורק באדם שאמרו כל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מכוין וזה דרכו משא"כ מגרר אצל בהמה) אמנם מכל מקום יש לדון. לא מבעי' לפי מ"ש מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' ק"מ דמפרש נימין המדולדלין שנעקרו קצת ממקום חיבורן י"ל דהוי רק מדרבנן עיין ברמב"ם בפיה"מ בשבת דף צ"ד ע"ב אלא אפילו לפי הנראה לפענ"ד דאין כוונת דלדול שנעקרו קצת ממקום חיבורן. אלא למעלה מדולדלים ומעורבין מכל מקום נראה דאיכ"ל דלא דמי לנוטל שערו ליפות. דהגיזה הוא מיפה אותו וזה רצונו משא"כ כאן בסורק דעיקר כוונתו הוא ליפות ע"י פירוד השערות וסידורן. נהי אם נדלדלו שערותיו א"א כי אם ע"י תלישה מ"מ אין לו צורך בתלישה אלא בהפירוד והסידור ועל ידי מקרה בא לו התלישה צורך להפירוד איכ"ל דגם הרמב"ן מודה דלא הוי צורך גופו ועוד יש סברא לומר דאפילו להרמב"ם דסובר משאצ"ל חייב הכא בסריקה פטור דיש לדמות זה. למ"ש הה"מ בפ"י מה' שבת דין י"ז בסופו בשם ספר הבתים. דכיון דאין כוונתו למלאכה רק להציל מן ההיזק לא חשיב מלאכה. ודבר זה אינו מובן אלא עפ"י מ"ש בס' מגן אבות בפ' כלל גדול גבי אבות מלאכות כיון שדבר זה בעכר"ח בא הנחש או המורסא והוא אינו עושה אלא לסלק גם להרמב"ם פטור ובזה יש לישב קושית הא"ר בסי' ש"מ סק"ד על הה"מ שתי' על הרמב"ם דפוטר בחתך יבלת משום מלאכה שאצ"ל והא"ר תמה הא להרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב ולהנ"ל י"ל. שכוונתו ע"ד סברת ס' הבתים הנ"ל אמנם בריב"ש מבואר דסריקה הוי מלאכה דאורייתא ואע"ג די"ל מסברא דהכא שאני משאר נוטל שערו אנן כאצבע בקירא לסברא: ועתה נבוא לפרט השני אה יש לאסור משום מסייע. והנה בזה פלגו הטו"ז והש"ך ביו"ד סי' קצ"ח הנ"ל והחכ"צ בסי' פ"ב הנ"ל הכריע גם בזה. כהטו"ז דבמסייע הוי בי' איסור או מה"ת או לכל הפחות מדרבנן ועיקר מחלקותם תליא בהא דאמרינין במכות דף כ"א ע"ב דבמסייע הניקוף חייב מלקות מזה הוכיח הטו"ז דבמסייע יש בו ממש. והש"ך בנקוה"כ כ' דהקפה שאני ובוודאי גם התוס' בשבת פ' המצניע דף צ"ג בד"ה אר"ז וכו' שהקשו מביצה ולא מהך דמכות דלא שייך תירוצם וע"כ דס"ל דבמכות שאני דגלי קרא וראיתי בנוב"י מהדו"ת חחו"ח סי' ע"ו בגליון שם רצה לומר לדע' הכ"מ פי"ב מע"ז דסובר דהיכא דלא מסייע אין הניקף עובר ס"ל כהטו"ז עי"ש אמנם לפי דבריו משמע דסובר דחיוב