מהר"ם שיק אורח חיים קטז

וה' יכפר לו עוונו ובזה אחתום יהי ה' עמך דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה קנ"ז בעזה"י ו' חשון תרל"א לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרב המאור הגדול המופלג החרוץ כש"ת מוה' זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א: מכתבו קבלתי ועל אשר שאלתני באבן השעות שנעשה כעת. עם וועקיר מדליק ג"כ נר אם רשאין להעמידו ולהכינו בע"ש כדי שהוועקיר ידליק האור בשבת קודש באשמורת הבוקר. ודעת מעלתו נ"י נוטה להתיר דכיון שנוהגין העולם לאסור. להעמיד כלי שמשמעת קול בשבת. אין לחוש לשמא יעשה כן בשבת: כמו שחששו בסי' רס"ה. ולכך מע"ש שרי. עכ"ל בקיצור והנה זה פשוט דמה"ת מותר לעשות בע"ש דבר שעושה ממילא מלאכה בשבת כמו שפסק הרמב"ם רפ"ג דשבת שכ' שלא נאסר עלינו לעשות מלאכ'. אלא בעיצומו של יום אבל כשנעש' המלאכ' מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו עכ"ל אמנם אם עושה דבר בשבת שעי"ז יהא נעשה לאחר שעה מלאכה דהיינו אם בשבת. הוא מכין ומעמיד כלי השעות הנ"ל. שעי"כ תדלק הנר לאחר שעה. צ"ע אי הוי איסור דאורייתא או לא דהרי האופה והמבשל. כיון שנותן הדבר להאש אע"ג שהאפי' והבישול נגמר אחר שעה אפי"ה חשוב מעשה דידי' כאלו מניח שם הפת והקדירה וחוזר ומניח: דכל שהמעשה הראשון נמשך הוי כעושה וחוזר ועושה אם עשה המעשה הראשון באיסור וכעין שאמרו בכלאים במכות דף כ"א ע"ב מיהו זהו דווקא במעשה הנמשך שמיד בשעת הנחה הי' שם אש: דהיינו שמתחיל הפעולה מיד אבל אם לא הי שם דבר העושה הפעולה האסורה. אלא שסופו לבוא אע"ג דלענין ניזקין חייב מקרא דכי תצא אש. אבל לענין שחיטה ושאר דברים תליא בב' תירוצים שבתוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף חמה: ומדברי הרמב"ם פ"ג מרוצח דין י' מוכח כתי' הב' וכן כתב הר"ן שם דהוי רק כגרמא ולא חשיב כמעשה דידי': ולענין גרמא כ' הסמ"ע בחו"מ סי' שפ"ו סק"א דבעינין שיהא בריא הזיקא ולי"א בעינין דווקא שיעשה הפעולה מעשה בגוף הניזק. וכבר הארכתי בענין הזה (תשובה קי"ד) לענין רחיים של מים והנה לענין מצודה שפירס בשבת. אם אינו ברור שתצוד לבסוף פטור אבל אם פירס במקום שבוודאי תצוד לבסוף. יש לדון דתליא בב' תירוצים דבתוס' סנהדרין הנ"ל וכן דעת הפמ"ג במג"א בסי' שי"ו סק"ט מדברי התוס' בשבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין פורסין וכו' שאם בוודאי תצוד. אז חייב כשצד' לבסוף ובס' המאירי בשבת שם. כ' להדיא בהיפוך דאם פירס מצודה בשבת וצד פטור דמאליהן הן באות. והקשה שם אמאי גזרו ב"ש בזה הרי באיסור דרבנן בקורות בית הבד. מודו ב"ש דלא גזרו ומ"ש כאן שגזרו ותירץ כיון דאפשר דלא תתחיל המלאכה עד שבת גזרו טפי: ונראה דב' שיטות אלו תלוין בב' שיטות שבב' תירוצי התוס' בסנהדרין דף ע"ז הנ"ל וכדעת התוס' בשבת דף י"ז הנ"ל. נראה דס"ל לרש"י סו"פ כירה דף ע"ז ע"ב. שכ' דאס נותן מים תחת הנר בשבת הוי מכבה ממש ותוס' הקשו עליו ולפענ"ד זה לא גרע מפורס מצודה בשבת וסופו לצוד במקום שמצויים חיות דהוי כמו חציו כמו דאמרינין בב"ק דף כ"ב לר"י אשו משום חציו: ודעת הנמוק"י שם בב"ק שהקשה דגם מע"ש יהא אסור לאחוז אור בעצים דהוי כמו חציו ותי' דהוי כנעשה הכל מיד בהתחלתו. מבואר דס"ל דבשבת כה"ג חייב ולכאורה דברי התוס' סותרין דבשבת י"ז הוכיח הפמ"ג. דפורס מצודה אם צד ממילא חייב. וע"כ היינו משום דהוי כחציו ולענין נותן מים בשבת תחת הנר הקשו על רש"י. ואע"ג שכבר כתבתי דתליא בב' תירוצים שבתוס' סנהדרין דף ע"ז הנ"ל וא"כ אין כאן סתירה מ"מ קשה מאי תמהו על רש"י. אטו מאן דס"ל כתירוץ הא' תמהינן עלי': אלא די"ל דהרי באשו משום חציו. הוא דווקא אם הוא מצוי' להבעיר ברוח מצוי'. אבל לא ברוח שאינו מצוי' א"כ אפשר דהתוס' ס"ל דניצוצות הנופלים מן הנר אינו מצוי' כל כך כרוח מצויה. ובזה מיושב לי מאי דקשיא לי על הרא"ש דבפ"ב כל כתבי דף ק"כ ס"ל להרא"ש כהרי"ף שם. דלא ס"ל הא דרב יהודה. דטלית שאחז בו האור. דרשאי ליתן מים מצד אחר והקשו עליו ותי' הרמב"ן הובא בר"ן שם דס"ל הא דאסרו בסוף פרק כירה בנותן מים משום מקרב כיבוי. מפרש הרי"ף דהיינו. משום דאינו הפסק ביניהם אסור ומוכח דפליג על רב יהודה עיי"ש ולכאורה זה מוכח לפי' תי' ב' שבתוס' סוף כירה דף מ"ז ע"ב ד"ה מפני. אבל לתי' ראשון. דגזרינן אטו שיתן מים בשבת. בשעה שיפלו הניצוצות או יגביה המים לפי"ז אין ראי' נגד ר' יהודה. וא"כ קשיא לי על הרא"ש דכ' בסוף כירה כתי' הראשון של תוס'. ואפי"ה פוסק כהרי"ף דפליג על רב יהודה ולהנ"ל נראה דטעמא דהרי"ף והרא"ש דס"ל דר"י סובר כר"ל בב"ק דף כ"ב. דאשו משום ממונו אבל אנן קי"ל כר' יוחנן. דאשו משום חציו. וכל שסופו לבוא הוי כעושה בידים וחייב. לכך אסור ליתן מים בטלית שאחז בו האור דווקא להפסיק בכלים שאינו כוחו שרי ובסוף פ' כירה ס"ל דאינו מצוי' כל כך והא דאסור משום שמא יגביה המים. או שיתן המים. בשעה שנופלים הניצוצות וא"ש: ומעתה נבוא לנידון דידן. שלא מבעי' אי מעמיד הנר בשבת. אצל הכלי שעות לאחר שכבר מוכן והועמד ומתוקן וסופו להבעיר בשבת דתליא בפלוגתא הנ"ל דלדעת התוס' דחייב במצודה ה"נ. אלא אפילו במעמיד הנר בשבת קודם שתיקן והכין הכלי שעות להבעיר נראה דחייב דבשעה שמתקן הכלי שעות שסופו להבעיר הוי כחציו וחייב ולא דמי הא לר"פ למאן דכפתי' לחברי' ושקל בדקא דמיא אח"כ. דבכח שני פטור שכ' התוס' בחולין י"ו משום דהי' הכפיתה קודם. דבמים שייך כח שני. דהמים עצמם מפכים. כיון שכבר נפתח להם מקום. אבל כאן בנדון שלנו. או במצודה אין כאן כח אחר. והכל נעשה ע"י מעשה שלו. ולכך אפילו לאחר זמן חייב וכמ"ש התבו"ש בסי' ו' ביו"ד בסרנא דפחרא לענין שחיטה. ולפי מ"ש לעיל גם דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והנמוק"י ס"ל כוותי' אבל לחד תי' בתוס' והוא ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן והמאירי והר"ן. דלא ילפינן שבת מנזקין ולענין שבת לא מקרי זה מעשה דידי' ה"נ בין העמיד הנר קודם שתיקן הכלי שעות. או אח"כ אינו מלאכה דאורייתא דהוי רק גרמא או גרמי ובשבת מה"ת עשיה אסור. וגרמא שרי מה"ת כן נראה לכאורה: אמנם נראה לפי מ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ז הנ"ל. דגבי משיך בו את הנחש. דפטור לרבנן הוא משום דאין הארס בעין. וכ' מהרש"א שם. לא מבעי אם רק מקרב הנחש לידו כיון דאינו בעין לא מקרי מקרב אלא אפילו במשיך ונותן ידו לפי הנחש כיון דאינו בעין שארס הנחש מקיאו אח"כ. פטור ולא מקרי חציו א"כ ה"נ כיון שאין האש בעין בכלי השעות אלא שנולד אח"כ. הוי רק גרמא. וכשם שבנזקין פטור בכה"ג מכש"כ לענין שבת. לפי סברת התוס' שם. וא"כ איכא למימר דבנידון שלנו. אפילו אם עושה כן בשבת אין כאן מלאכה דאורייתא לכ"ע. ולא הוי אלא גרם מלאכה. כן נראה לפענ"ד וכל זה בעושה בשבת אבל כשמעמיד הנר ומכין ומתקן הכלי שעות מע"ש. לכאורה פשיטא דשרי דהרי ב"ה בכולן מתירין עם השמש. כדאיתא בשבת דף י"ז דלא גזרו ע"ש אטו שבת. אלא דיש לדון לאסור. דהרי סוף פרק כירה אסרו ליתן מים תחת הנר בע"ש וכ' התוס' כיון דלא משמע לאינשי איסור בזה גזרינן ע"ש אטו שבת. וא"כ אפשר ה"נ כן: אמנם לדינא נראה דלכל הפירושים לא דמי לנותן מים תחת הנר דלפרש"י שכתבתי למעלה כוונתו דס"ל דבנותן מים בשבת הוי מלאכה דאורייתא ומכבה ממש ולאנשי לא משמע כן. ולכך גזרו ע"ש אטו שבת אבל בכלי השעות הנ"ל שביררנו דאפילו עושה זאת בשבת הוי רק כגרם הדלקה. ואסור מדרבנן ובסוגיא שם מוכח דאי הוי רק כגרם לא גזרו ע"ש אטו שבת דאל"כ למה הוצרכו לומר משום מקרב כיבוי בפשיטות הוא. דגם לרבנן דר"י גרם כיבוי. שלא במקום פסידא אסור כדקי"ל באו"ח סי' של"ד סעי' כ"ג. ולכך גזרו ע"ש אטו שבת. וע"כ דס"ל דלרבנן או גרם מותר לגמרי. עיין במג"א סי' תקי"ד סק"ז דהרא"ש סובר כן. או דאע"ג דאסור מדדבנן. לא גזרו בכה"ג גזירה לגזיר' וא"כ בנידון דידן נמי דהוי רק כגרם הדלקה לא גזרינן ע"ש אטו שבת. וכן לפי' הרי"ף לפימ"ש הרמב"ן והר"ן אליבי' והוא כעין תי' ב' של התוס' סוף כירה דכיון שנותן מים תחת הנר בלי הפסק גרע מגרם כיבוי ואסור. בשבת וגזרו ע"ש אטו שבת. נראה בנידון דידן שרי דאין האש בעין והיינו כמ"ש הרמ"א בסי' רס"ה. דהיכא דאינו בעין שרי. אפילו במכוין לכיבוי. ושכן נוהגין: ונהי דהמג"א שם תמה עליו וכ' דמהסמ"ג אינו מוכח כן מ"מ נראה דעת הרמ"א נכון עפ"י פי' הרמב"ן והר"ן אליבי' דהרי"ף דס"ל דהאיסור הוא משום דאין דבר מפסיק בין המים להאש. ולכך אם אינו בעין ויש הפסק הוי רק כגרם ובגרם כבר הוכחנו דלא גזרו. אפילו במכוין לכיבוי מע"ש וכיון דבסי' של"ד סעי' כ"א הביא גם דיעות הרי"ף בשם י"א. א"כ ה"ה בסי' רס"ה שפיר כ' הרמ"א. דבכה"ג אם אינו בעין י"א דשרי ושכן נוהגין וא"כ ה"ה בנידון שלנו ולא נשאר לנו לחוש אלא לפי תי' הראשון שבתוס' וברא"ש. דאסרו משום שמא יתן מים בשעה שיפלו הניצוצות וא"כ ה"ה כאן ניחוש דבשעת תיקונו ידליק ונגזור ע"ש אטו שבת מיהו נראה דגם לתי' זה שרי דהרי לתי' זה קשה מ"ש דבמצודה ל"ג בע"ש לב"ה ותו קשיא לי. דלפי תי' זה עיקר חסר מן הספר דבש"ס אמרו טעם אחר. משום דמקרב כיבוי: