מהר"ם שיק אורח חיים קטו

שם לר"ש משום מלאכה שאצ"ל הא לר"ש לא קשה כלל. דהוי אינו מתכוין וע"כ דס"ל לש"ס. דהוי פס"ר. כמו שהקשו התוס' באמת בכמה דוכתי על הערוך מש"ס דסנהדרין: ובאמת לי הדבר קשה מנ"ל להקשות על הערוך דלמא קושית הש"ס בסנהדרין דניחוש דיתחלף לו. ויטעה ויתחוב המחט: שלא במקום הקוץ ויעשה חבורה. כדחייש רב התם. ולא הניח לבנו למשקל לי' סילוקא. ואם יטעה ויתחוב במקום אחר. ויעשה חבלה. זה לא מקרי אינו מתכוין אלא שוגג גמור ומנ"ל להתוס' להקשות על הערוך. וצ"ע ויהי' איך שיהי' קושית הש"ס בסנהדרין כיון דהטור ביו"ד סי' רמ"א פסק כרב עכר"ח קשיא קושית הש"ס. וצריך לתרץ כתי' הש"ס משום שאצ"ל. וקשיא על תי' הטל אורות הנ"ל ואין לומר הא הטור ביו"ד סי' רמ"א פסק בליכא אחר גם לבנו שרי זה אינו דלפי שיטה זו. ע"כרח קושית הש"ס דיהא צריך להמתין בנטילת הקוץ על לאחר השבת וחשיב כאיכא אחר. כמש"כ בחי' הר"ן שם וצ"ע. ונראה לישב תי' זה דהטל אורות. עפ"י מ"ש המר"מ לובלין בתוס' בשבת דף ע"ה ע"א. ד"ה טפי ניחא שכ' לישב קושית התוס' דהיכא דאיכא תרתי אינו מתכוין אפי' בפ"ר ומלאכה שאצ"ל גם בחבלה פטור עיי"ש ולפי"ז א"ש דדווקא במכוין לחבול כ' הטל אורות. לדעת הטור דמחייב במקלקל. ואפילו א"צ לגופי' אבל בקוץ דאינו מכוין אלא דהוי פס"ר פטור במלאכה שאצ"ל גם בחבלה:. טו אלא דגוף דברי מהר"מ לובלין. צריכין ביאור וסברא. והנראה לפענ"ד להסביר דבריו דיש ב' גווני מלאכה שאצ"ל א' שאינו רוצה כלל במלאכה זו. אלא שהיא נגררת בפס"ר: ע"י אחרת והוא כמוכרח על אותה מלאכה והב' ברוצה ומכוין למלאכה זו. אלא שאינה מכוין לתכליתה או שאינו מכוין לתכלית חשוב ונרצה וזה הוא אופן השני של מלאכה שאצ"ל ואופן הראשון גרע וכמ"ש הכ"מ בפ"א משבת דין ז' וכמו שהסביר נמי במחהש"ק סי' רע"ח וא"כ בחבלה נהי דגלי קרא ע"י מילה והבערת בת כהן דגם מקלקל ואפילו אצ"ל חייב אין לך בו אלא חידושו. דווקא באופן השני דמכוין מיהו למלאכה. ומחשבתו משוי' לי' מלאכה. אבל באינו מכוין. אלא ע"י פס"ר היא באה אין לדייק ממילה והבערת בת כהן. ונשאר דינו כמו כל מלאכות וא"ש. וא"כ גם דברי הטור נכונים בזה ולפי"ז להטור בנידון שלנו שוב לית בי' אלא איסור דרבנן ועכ"פ המחהש"ק שכ' בכוונתו דס"ל כתי' התוס' בב"ק צ"ע: טז ועפ"י האמור מבואר דהא דפליגו רש"י והתוס' בשבת דף צ"ד בפירוש מלאכה שאצ"ל היינו דווקא באופן השני של מלאכה שאצ"ל שמכוין למלאכה אלא שאנו אומרים דהתכלית אינו חשיב וצריך ביאור במה יתחשב ובמה יתגרע. בזה פליגו' התוס' ס"ל. דאם הוא כעין התכלית שהי' במשכן. ובוודאי לאו דווקא זה התכלית עצמו אלא שלא יגרע ממנו. אבל תכלית אחר שאינו דוגמא לתכלית שהי' במשכן. לא חשיב אבל רש"י ס"ל. דלא בעינן בזה דוגמת המשכן וא"כ צריך ביאור במה יגרע וכתב רש"י דהיינו תכלית שאינו אלא לסלק מעליו אינו חשוב ונראה לי לבאר דוגמא מא שאמרו בנדרים דף ל"ג דס"ל לחנן אברוחי ארי בעלמא לא חשיב הנאה וכיון דלא חשיב הנאה אינו תכלית חשיב והיינו אם בא רק לסלק על מכאן ואילך אבל אם כבר הוזק מהארי למשל ובא תקן את כל אשר עיוות וקלקל כבר לרפאות חליו ושברו אין לך הנאה גדולה מזו, לענין מודר וכיוצא בזה אמרו בשבועות דף ט"ו ע"ב. לחלק בין להגן ובין איכא מכה. ולכך אם כבר נפל דרנא והוא עושה כדי לתקן הנקב אפילו אינו תופר רק הנקב מקרי צריכה לגופו: ולכך שפיר כ' המג"א בסי' שי"ו ס"קטו: בחובל לרפואה חייב וכ"כ בסי' שכ"ח ס"קג בהוציא שן חייב דכיון שכבר פגע בו הקלקול והכאב. בההוצאה עצמה הוא החבלה שניטל נשמתו וחיותו של השן שהוא מחובר בגידין. ויש הרגש בו. שהרי הכאב מעיד עליו ובההוצאה עצמה. מתקן את גופו מחולי וצער וכאב. ובנטילת נשמה זו של השן הוי כמו חותך אבר אחד שהוחלה ועי"ז הוקל לכל גופו וגם לאותו אבר. והוי הנאה חשובה וגם להתוס' דס"ל דבעינן דומיא דמשכן שיהא הנטילת נשמה כדי ליהנות מעורה כ"ש כאן. שיהא גופו בריא. ונהנה מחייו כן נראה לי הסביר טעמו של המג"א. שכתב דבהוצאת השן הוי מלאכה דאוריית' ומעלתן כ"י עומד בזה. דהרי ברצונו לא בא לו ולפענ"ד יש להסביר כנ"ל וא"ש. אמנם כל הסברות האלו שייכין וצריכין. באופן השני של מלאכה שאצ"ל וכנ"ל אבל באינו רוצה כלל במלאכה אלא דהוי פ"ר דלא ניחא לי' פשוט דהוי מלאכה שאצ"ל בין לרש"י ובין להתוספת: טוב היוצא לנו מזה לנידון שלנו יש ג' שיטות. לדעת התוס' לחד תי' בב"ק דף ל"ד ולפי מאי שייחס המחהש"ק לחד תי' להטור. הי' בנידון הנ"ל אם יש פס"ר שיעשה חבלה. מלאכה ואיסור דאורייתא. אבל לשאר תירוצים שבתוס' אפילו אי קי"ל כר' אבוה וכפי מ"ש בכוונות הטל אורות אין בנידון שלנו כ"א איסור דרבנן. ופטור משום שהוא מלאכה שאצ"ל אבל אסור וכן לשיטת הרמב"ם. נהי דמחייב במלאכה שאצ"ל. מ"מ פטור משום מקלקל דהרי פסק בפי"ב משבת דבעינן גם בחבורה ע"מ לתקן. וא"כ לפי שיטה זו אסור ע"י ישראל נהי דלענין נטילת קוץ. קי"ל דפטור ומותר משום צערא דגופא מ"מ משום צער בע"ח כבר כתבתי להוכיח דלא התירו שבות ע"י ישראל. משום צער בע"ח. ואפילו איכא פסידא כמו בבכור שאחזו דם. אבל ע"י גוי נראה דשרי וכמ"ש המג"א בס' רנ"ג ס"קמא. וכמו שהסביר שם המג"א ס'קיח. בשם הגהות המרדכי דאין אנו מצווין לו לעשות הפ"ר ומטעם זה גם אפילו אי איכא פ"ר בתלישת הנוצות שרי ע"י גוי: אמנם לפי תי' שני שכ' המג"א בסי' רע"ח בשם היש"ש. ס"ל להטור. מקלקל בחבלה אם אינו מתקן פטור. וגם סובר מלאכה שאצ"ל פטור ולדעת הש"מ בביצה דף ח'. היכא דאיכא תרתי מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל פטור ומותר וכן לדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר וכן לשיטת רש"י בשבת. דף ע"ה היכא דניחא לי' בהיפוך וא"כ בהא סליקנא היכא דאינו תחוב בעומק. ואין פ"ר בתלישת נוצות. ולא פס"ר בעשיית חבלה. נראה לפענ"ד דנהי דלכתחילה יש לעשות ע"י גוי אבל אם אין גוי אומן לזה מותר לישראל להוציא. אם אין הישראל מטלטל האווזא אבל אם היא תחובה בעומק ואיכא פ"ר או קרוב לפ"ר שיעשה חבלה לפענ"ד אין להוציאה ע"י ישראל מטעמים המבוארים לעיל. דברי ידידו הדורש שלומו: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה קנ"ו בעזהי"ת חוסט עש"ק פ' מצורע י"א ניסן תרל"ה לפ"ק שלום וכו'. מה ששאלת על צורבא מרבנן אחד שבשבת קודש היתה דליקה אצל חנותו שמתפרנס ממנה בצמצום הוא ואשתו ובניו התלויים בו. ובבהילתו כבה אש מחמת שהי' בהיל על ממונו שחרד שלא ישאר לו דבר לפרנס ביתו. והעם מרננים אחריו. וגם לבו דוה עליו ושואל אם צריך לקבל תשובה הפסוקה באו"ח סי' של"ד. ובמחהש"ק שם משמע דאין מורין לו לקבל תשובה אפילו כיבה עבור ממונו והנה אין אני יודע כוונתך. מה שאתה שואל זה ממני. שהרי לפי דבריך שהעם מרננים אחריו ואיכא חילול השם שצורבא מרבנן יעשה כזאת ואם כן הן צריך לקבל תשובה. והן לא צריך הוא צריך להביא הדברים לפני הב"ד שבעירו ויאמר אנא חטאתי ויורו לו הב"ד. כפי הנראה בעיניהם שרק על דרך זה יועיל התשובה. שאז לא יהא חילול השם דמילתא דעבודי לפני ב"ד מתפרסמא ובפרט שבכל תשובה. אמרו רז"ל שצריך שיהי' באותו מקום. מכ"ש במלתא דיש לחוש לחילול השם וכאשר יורו לו ההורים. ככה הוא מחוייב לעשות. וממנה לא יסיר: ובלא"ה אין אני מבין. מאי צריך לפלפל בזה אפילו במקום שאמרו שאין מורין לו שצריך לקבל תשובה משום דיש לחוש שמא יבוא מכשול לעתיד לבוא. שגם במקום חשש סכנה מנעו לכבות. נהי דאין מורין לו כן. אבל האדם בעצמו בוודאי צריך לעשות תשובה במה שחטא נגד בוראו. שהרי הוא לדבר עבירה נתכוין וכמו שדרשו רז"ל מקרא אשה הפרם וה' יסלח לה וכדמביא בסוף קידושין. ואפילו במקום שהתירו בריש סי' של"ד איסור דרבנן כגון לטלטל מוקצה. וכיוצא משום דאדם בהיל על ממונו ויש לחוש שאם לא יתירו לו איסור דרבנן משום הפסד ממונו יש לחוש שיעבור איסור דאורייתא. אע"ג דמתירין לו היכא דיש לחוש מ"מ בוודאי הוא צריך לעשות תשובה וכמו שאמרו גבי יפ"ת נהי דהתורה התירה לו משום דמוטב שיאכל בשר תמותת שחיטות ואל יאכל בשר תמותת נבלה. מ"מ למדו חכז"ל מסמיכת הפרשיות. דלבסוף יוליד בן סורר ומורה שיבוא ממנו צער ומכשול וכמו שאמרו רז"ל על דוד המעה"ש בברחו מפני אבשלום בנו. מדוע לא דרשת סמוכין. ולקחת יפ"ת אפילו באיסור דרבנן. ונהי דהדגול מרבבה שם מקיל בתענית שני וחמישי ושני. אבל מ"מ תשובה בעי. ומכ"ש בכיבה שלדעת הרמבים וסייעתו הוא מלאכה דאורייתא ואם דבמקום דאיכא למיחוש משום סכנה. וגם איכ"ל דבנידון כה"ג שייך לומר דמקרי סכנה ומשום הכי כתבו ופסקו דאין מורין לקבל תשובה. כמבואר כל זה בסוסי' של"ד מ"מ היודע בעצמו וודאי צריך לעשות תשובה. וכבר אמרו דעיקר התשובה אינו התענית לחודא אלא בחרטה ווידוי ותפלה לפני ה'. ולהרבות בתורה ובמעשים טובים. כל האדם כפי האפשרי לו ועכ"פ לאיש הנ"ל צריך שיביא הדבר לפני הב"ד שבעירו. והיוצא מפיהם יעשה