מהר"ם שיק אורח חיים קיד

כפרש"י בפסחים. וישחוק סממנים או יעביר ד' אמות ברה"ר. ואם אין חשש סכנה. ואין לחוש על שאין אדם מעמיד עצמו שוב בלא"ה מותר. דגבי בהמה דליכא סכנה. אינו בהיל כלל ואין חשש שחיקת סממנים בבהמה באין בה חשש סכנה. משא"כ באדם חששו על חשש שחיקת סמנין אף בלית בי' סכנה ועפי"ז מובן מ"ש האחרוני' שם. דדברי הטו"ז בס"קג יש בהם ט"ס קצת וכיון על הנ"ל ודברי מעלתו נ"י לא הבנתי מ"ש בזה: ועכ"פ לפי שיטת הרמב"ן הנ"ל עדיין צ"ע. הא דבהמה ובכור שאחזו דם ולפי"ז בנידון שלנו שהוא בוודאי הפסד פתאום. ויש לחוש טפי על שמא ישכח. כמ"ש הר"ן ר"פ מי שהחשיך כנ"ל. וכבר אמרנו דמדר"י נשמע לרבנן. דהיכא דיש חשש בהיל. ושמא ישכח. לא מהני צער בע"ח. וא"כ יהא אסור להוציא החטה מן הקנה אפילו ע"י גוי כמו בדליקה מיהו בר"ן ר"פ חבית גבי צנור שעלו בו קשקשים לפי תי' הראשון משמע דע"י גוי מותר בכה"ג. וגם בדליקה. דווקא לכבות אסור ע"י גוי יעויי"ש. וכמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' סמ"ך דהר"ן מיירי בבהיל אבל ע"י ישראל יהי' אסור ולא מועילים כל ההיתרים. אמנם י"ל נהי דבהיל ואפילו ישכח שבת. למאי ניחוש לה כדפריך בשבת דף קי"ז ע"ב. על נשברה חביות בראש גגו. והתם מאי גזירה איכא וצריך לומר כתי' הש"ס שמא יביא ד' אמות ברה"ר. וה"נ אולי יהי' האומן ברה"ר וישכח ויעביר האווזא ברה"ר ויהי' חייב ולפי"ז לפי מאי שדייק המג"א בסי' של"ה. דלדידן דל"ל רשה"ר אין לחוש לזה. גם בחביות דהוי הפסד פתאום. וא"כ ה"ה כאן. אפי' להר"ן איכא למימר דשרי בזה"ז דלמאי ניחוש לה. ולשיטות ס' התרומות. והיא דעה הראשונה בסי' של"ד ס"ב. ולפי מ"ש המג"א בס"קג בכוונתו כוודאי שרי. דממנ"פ אה יש לדון ולחוש על ד' אמות ברה"ר לדידי' יש לחוש טפי. על אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעביר במזיד ד' אמות. והש"ע הביא ב' הדיעות. ויש להקל בדרבנן. ומכ"ש לפי מ"ש בזה"ז איכ"ל בנידון שלנו גם להר"ן שרי ועוד לפי מ"ש לעיל דבטלטול אווזא אין להתיר וכיון שהוא מוכרח להוליך האווזא ע"י גוי. יש לו היתר ולא שייך שמא ישכח וכמו שאמרו בשבת דף ס"ה. מערימין על הדליקה דכיון שלא התירו אלא ע"י שינוי זכור הוא וכדאמרינן בפסחים דף י"א ע"א. כן נראה לפענ"ד יג וכל זה אם אין כאן חשש איסור אחר אבל באמת יש לעיין כמ"ש מעלתו נ"י דאולי אסור משום מתקן ואף דמה שמוציא החטה מן הקנה אין לאסור משום דעושה נקב דהרי מפקד פקיד ותו דהרי קי"ל בסי' שי"ד סעי' ג' דנוקבין נקב ישן וכ"ש הוצאה זו. מ"מ כיון שעי"ז מתקן העוף. איכא למימר דאסור משום מתקן. וכ' מעלתו נ"י. נהי דמשום מכה בפטיש. נראה דלא שייך משום דהכל בא כאחד אם לא יוציא ימית ואם יוציא מיד הוא כבראשונה. וכמ"ש הפנ"י ר"פ הבונה מ"מ משום בונה איכ"ל דחייב דגם בבע"ח שייך בנין כפרש"י בכתובות דף ו' ע"ב. ומכל מקום כ' מעלתו נ"י. כמו דשרי ליטול הקוץ ולא חשיב מתקן והטעם איכ"ל דהוי כשטיפת כוס מיי"נ דשרי בסי' שכ"ג סעי' ח' וה"נ ל"ש. כל זה דברי מעלתו נ"י. ולכאורה נראה ראי' לאסור משום מתקן מדברי המג"א בס' תקפ"ו ס"קי שכ' דאסור ליטול הסתימה מהשופר ביו"ט ואע"ג דמפקד פקיד ונקב ישן. אפי"ה אסור ונראה משום מתקן השופר אע"ג דמעביר רק דבר שדבוק בו מ"מ גרע משטיפת כוס מיי"נ משום דבגופו וככלי אחד וכשנטלו כדי לתקנו כנוטל מקצת מן הכלי לתקן. וא"כ לא דמי נמי לנידון שלנו: ולפי ענ"ד פשוט דבכה"ג לא הוי משום בונה שהבעלי חיים חיים ומתים. גופם שוה בשוה בנוי. ודווקא אם משנה דבר בגוף הבע"ח שייך לומר דבונה כ"ש משא"כ אם מחייהו: והראי' דאם נימא דמחי' בעל חי. חייב משום בונה א"כ אם הוא ממיתו יהא חייב משום סותר. היכא דאינו מקלקל. ובשבת דף ע"ה קאמר. שוחט משום מאי מחייב. לרב משום צובע. ולשמואל משום נטילת נשמה. ולמה לא מחייב משום סותר ושם מיירי כמשנה ושוחט וע"כ ליקח החיות אינו נקרא סותר וא"כ מקיים החיות לא הוי בונה. דדבר והיפוכו אחד וכן נראה. דעל כה"ג לא שייך מכה בפטיש. דאדם ובהמה ברואי ה' המה. ונשלמים. ונגמרים בטבע ולא שייך לומר על המשתדל בחיות שלהם שיהא כמכה בפטיש. וגומר מלאכה וראי' לזה. דהנה קשיא לי למה בהמה שאחזה דם. מעמידין אותה במים. ומבואר מסתימת הפוסקים דאפי' אם היתה מתה וכו'. כמבואר בטו"ז בסוף סי' של"ב ולמה לא יהא המעמידו במים. כמו מצרף ומחסם בכלי דקי"ל דאסור ולהרבה פוסקים איכא חיוב אי מצרף וע"כ דכל כה"ג. לאו גומר המלאכה. ואפילו בא לה איזה חולה. והאדם משתדל לרפאותה ולסלק ממנה החולה לא גמר הוא הבע"ח. והוא לא בנה שכבר נבנה ונגמר בטבע. ואין בונה אחר בונה בטבע: ומכל מקום ראוי לן לומר דמקיים החיות יהי' אב מלאכה כמו נטילת נשמה דחייב. הוא הדין נתינת נשמה. יהא אב מלאכה דדבר והפוכו אחד הוא ונראה דאפי"ה בנידון שלנו אין לחוש לכל זה. דהרי בשעת הוצאת החטה. עדיין היא חי' אלא שהי' סופה למות אם לא יוציאו ממנה החטה. ע"י שאינה יכולה לשאוף ולהוציא אויר כראוי לה וקי"ל בחולין דף ט"ז בסרנא דמיא אי מסלק דבר המעכב. ושחט או המית בכח שני הוי רק גרמא וא"כ ה"נ. כיון דהשתא אינו נותן החיות אלא שגורם שלאחר זה תוכל לשאוב ולהוציא אויר הוי רק גרם וקי"ל בשבת דף ק"כ ובאו"ח סי' של"ד סכ"ב דגרם מלאכה בשבת מותר במקום פסידא וראי' ג"כ מבהמה שאחזה דם כדלעיל. ותו דהא פשיטא דמותר להעלות הבהמה מהבור של מים שנפלה לתוכו. אם אין חשש מוקצה כמבוא' בשבת דף קכ"ח. ומה לי שמסלק הבהמה ממקום שחונקין אותה המים או שמסלק הדבר שממית אותה. ואינו אלא גרם. וגרם מותר אפילו במקום דאיכא פ"ר. כדאיתא בשבת דף ל"ג במה שאמרו לעשות אי אתה עושה. אבל אתה עושה בסיב. וא"כ בנידון שלנו אין לחוש משום מתקן לפענ"ד יד ומכל מקום עדיין צריכין אנו לעיין אם אין בו חשש משום חבלה דהבקיאין בהוצאה זו אומרים שאם נתחב בעומק צריך טרחא קצת ורובא דרובא עושין חבלה קטנה. ואם החטה יוצאת היא צביעה בדם. וא"כ יש לאסור מטעם חבלה. ואע"ג דמקלקל מכל מקום הא מתקן הוא ממקום אחר. והחבלה והתיקון באים כאחד. ומחויב לכ"ע ואינו נחשב מקלקל אלא דאפשר דהוי מלאכה שאצ"ל. וזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' שבת דף צ"ד וכל זה מדברי מעלתו נ"י ומעלתו האריך בזה ולהסביר סברת ושיטת רש"י ז"ל ואנן כאצבע בקירא לסברא ומכל מקום נראה לפענ"ד פשוט דבכל כה"ג מקלקל בחבלה מקרי. שלא ע"מ לתקן. דהרי החבלה אינו מתקן שום דבר. ומה שמתקן ע"י הוצאה של החטה הזאת זה אינו באה ע"י החבלה אלא ממקום אחר ונהי דהשתא דהוא תחובה בעומק. א"י להוציאה. אלא ע"י החבלה וצריך הוא לקלקל. וזה הוא גופי' הקלקול שמוכרח הוא לקלקל כדי להוציא והוי כמו שובר חביות להוציא גרוגרות דחשיב מקלקל. כדאיתא בשבת דף קמ"ו ע"א ובר"ן שם: וכיון שהחבלה אינו עושה שום תיקון וממילא הוא מוכרח לעשו' ע"י הוצאה. אינה מלאכת מחשבת ונקרא מקלקל ומקלקל ע"מ לתקן נקרא אם במלאכת הקלקול עצמה הוא מתקן. כגון קורע ע"מ לתפור טוב ויפה ממה שהי' עד עתה וחופר גומא בבית וא"צ אלא לעפרא אפילו אם מתקן טובא בעפר. קרי לי' בשבת דף ע"ג מקלקל וראי' מסנהדרין דף פ"ד ע"ב דחשבינן נוטל קוץ אע"ג דעביד חבורה וגם הוי פס"ר. שא"א בענין אחר כמ"ש התוס' בכמה דוכתא ובסוף פ' האורג אפי"ה קרי לי' מקלקל בחבלה. אע"ג שמתקן ע"י נטילת הקוץ שלא יהא נפיח ולא יהי' לו צער. וכן אמרינן בכריתות דף כ"א ע"א בחותה גחלים לכבות העליונות. ומשו"ה אם הוא מכוון. לחתות ולהבעיר התחתונות. חשיב מקלקל לענין העליונות. שמבעיר אע"ג שמתקן הוי: לענין כיבוי בתחתונות וא"כ ה"נ מקרי מקלקל בחבלה אעפ"י שהוא כדי שיוכל להוציא החטה ומכל מקום אפשר שחייב עלי' דנהי דהרמב"ם בפי"ב משבת פסק דחובל ומבעיר בעינן ע"מ לתקן אפשר דהוא לטעמי'. דסובר משאצ"ל חייב אבל הטל אורות אליבי' דהטור. דפסק מלאכה שאצ"ל פטור. כ' דמקלקל בחבלה חייב אפילו שלא ע"מ לתקן כלל. כמ"ש המג"א בסי' רע"ח וא"כ כאן אינו פטור משום מקלקל בחבלה. ולפי מה שביאר שם המחהש"ק ס"ל לטור כתי' התוס' בב"ק דף ל"ד דלר"א מחוייב במקלקל בחבלה אפילו אצ"ל דגבי חבלה לא צריך לגופי'. וא"כ בנידון שלנו אם הוא תחוב בעומק באופן דהוי פס"ר לעשות חבלה איכא איסור מה"ת ולא מהני מה שאצ"ל איברא דתי' זה שהביא המג"א אליבא דהטור הוא צע"ג דאיך אפשר לומר דהטור פסק כר' אבוה כתי' התוס' ב"ק ל"ד ע"ב ד"ה חובל הרי התוס' כתבו לתי' זה. הא דמוקי בסנהדרין דף פ"ד ע"ב מתני' דמחט של יד ליטול בו את הקוץ כר"ש ומשום מלאכה שאצ"ל ע"כ דלא כר' אבוה וא"כ הטור וש"ע בסי' ש"ח סעי' י"א. דהביאו המשנה מחט של יד ליטול בו את הקוץ היכא משכחת באמת שהמג"א בסי' שכ"ח ס"קלג הביא דין זה וכתב שיכוון שלא יעשה חבורה והשיג עליו בא"ר. דמהש"ס מוכח דאפילו אם עושה חבורה נמי מותר. ואפשר דטעמא דמג"א משום מאי דהביא בסי' רע"ח בשם ס' טל אורות וכקושיא הנ"ל ומכל מקום אכתי קשה. אפילו נימא דמשכחת לה. להוציא בלי חבורה מ"מ עמדה קושית הש"ס בסנהדרין פ"ד דניחוש שמא יבוא לשגגת מיתה. ואין לומר כת"ש התוס' סו"פ האורג דשם בסנהדרין הקשו לר"י דמשנה כמ"ע אתיא משא"כ לדינא איכ"ל כהמג"א זה אינו דא"כ מאי קאמר