מהר"ם שיק אורח חיים קיג

בידים ואיכא בל תשחית. וא"כ כיון דבכל גוונא עובר באיסור דאורייתא רשאי לבטל כלי מהיכנו שהוא רק איסור דרבנן אבל במקום הפסד הבא ממילא. איכ"ל דלכ"ע אסור לבטל כלי מהיכנו ולפי"ז א"ש דברי מהר"מ וסייעתו דס"ל דשבות אמירה קיל מביטול כלי מהיכנו כיון דלית בי' מעשה, ושפיר פסקו אמנם תימה על המג"א בסי' רס"ה ס"קב. דלא מחלק בין הפסד ממילא. למפסיד בידים וצ"ע ולפי הנ"ל מבואר דמשום צעבע"ח מותר לטרוח וגם טלטול דבר מוקצה במקצת. ושבות דאמירה לגוי אבל טלטול מוקצה תליא בפלוגתא דהרמב"ם וש"ג הנ"ל. ושאר שבותים ע"י ישראל. ג"כ תליא בפלוגתא הנ"ל. לענין כיסוי דם. אי מוקצה קיל משביתה או חמיר: ז ולפי מה שביארתי נראה דלהמריא האווזות שאינם יכולין לאכול בעצמם ע"י ישראל תליא בפלוגתא הנ"ל אי משום צער בע"ח התירו מוקצה ושבות ע"י ישראל או לא דנהי דלבוש בסי' שכ"ד כ'. דהמראה אסור רק משום טרחא. וכבר אמרנו דטרחא מותר משום צער בע"ח אבל הרמב"ם בפ' כ"ה משבת כ'. המראה אסור משום שמא יכתוש. או יטחון או יבשל וכיוצא בזה וא"כ לדעת הרמב"ם הנ"ל אסור לישראל להמריא בעצמו וכדעת הא"ר וק"נ. פרק מי שהחשיך. ותימה על המג"א בסי' ש"ה דבס"ק י"א הביא סתם דעת הרמב"ם. דאסור להעלותה ובס"קיב כ' דמותר להמריא ע"י ישראל ובסי' תצ"ח ס"קלא ס"ל דמוקצה קיל. משאר שבותים ע"י ישראל וא"כ כיון דאוסר לעלותה משום מוקצה איך מתיר להמריא אפילו באופן שלא יטלטלנה אלא במקצת. מכל מקום הא שבות ע"י ישראל חמיר לדידי' ממוקצה. וצ"ל דס"ל. דהמראה שלנו באווזות לית בהו אלא טרחא ולא שייכא חששא דהרמב"ם. ואינו מוכרח: ח מיהו אפילו שבות באמירה לגוי לכאורה נראה דלאו כ"ע ס"ל כן דהותר במקום צער בע"ח דהרי דעת רבינו יונה שדווקא שיחלוב הגוי החלב לעצמו מותר ונראה דכ"ע איכא למימר דמודים דמותר שבות דאמירה. אלא דבהא פליגו לר' יונה וסייעתו ס"ל כדעת התוס' בב"מ דף צ' ד"ה חסום בנותן לגוי לעשות. או לבשל לעצמו. אין איסור אמירה. וא"כ יש תקנה לצבע"ח ע"י חליבת הגוי לעצמו. ולא יעבור כלל על שבות. ובוודאי משום רווחא דחלב. לא נתיר לו לעבור על שבות. ולכן ס"ל לרב כהן צדק ולרבינו יונה דצריך ליתן החלב להגוי או ליתן את ממונו אבל הרא"ש וסייעתו דס"ל. כיון שנותן הישראל להגוי אית ביה שבות אמירה. וכ"ש הכא דהישראל נהנה וא"כ אין נפ"מ אם יאמר לו לחלוב לעצמו או לישראל וכיון דמשום צער בע"ח. ע"כ נתיר לו לחלוב רשאי הישראל ליקח החלב: ובזה א"ש דמנהג העולם להתיר לומר לחלוב אפילו החלב להישראל כמ"ש המג"א שם הואיל ואנן קי"ל כמו דסתם בסי' ש"ז סכ"א דאפילו בכה"ג אית בי' שבות דאמירה. וא"כ אין חילוק ולעולם דלכ"ע הותר אמירה לגוי במקום צער בע"ח ועפ"י מ"ש בנידון שלנו. להוציא החטה מהקנה. דנראה דלית בי' סרך איסור דאורייתא. אם אינו מטלטל האווזא אלא שמזיז אבריה אם אין חשש רק משום הנ"ל. מותר אפילו ע"י ישראל. אבל לטלטל תליא בפלוגתא הנ"ל. וע"י גוי הי' מותר. משום צבע"ח או שבות דשבות במקום הפסד: ט ומ"ש מעלתו נ"י. דבכה"ג דלית בי' סרך מלאכה. איכ"ל דלא אמרו כלל אמירה לגוי שבות אלא היכא דאסמכוה על לא יעשה מלאכה זה אינו דמבואר במ"ק דף י"ב. כללא דכל שאסור לעשות בעצמו אסור לומר לגוי בחוה"מ ובב"מ דף צ' קי"ל דאפילו בשאר איסורים אמירה לגוי שבות. וכללא כי ל בטוש"ע סי' ש"ז. דכל שאסור לעשותה. אסור לומר לגוי לעשות. דהוי כשלוחו וכמותו אבל אינו צריך לזה בנידון שלנו דהכא מטעם אחר אתאינן עלה וכדלעיל י איברא דיש לעיין עפ"י מ"ש הנמוק"י בב"מ דף ל"ב דלאו כל צער בע"ח שווין. דיש צער בע"ח שלא התירו עלה אפילו טרחא וראי' מביצה דף ל"ז ע"א. דלא התירו להעלות ביו"ט בהמה. אלא ע"י הערמה יעויי"ש. א"כ נפל לכאורה היתר זה בבירא. דמאן מפיס איזה צער גדול ואיך דומה מהר"מ צער חלב. לצער שנפלה לבור ונראה דמשו"ה באמת הביא המהר"מ: הא דאמרינן בשבת דף קל"ה דאמו שוחה עליו ומניקתו. משום סכנת חלב וכל שיש חשש סכנה בוודאי צער גדול הוא וכן צער רעב אמרו חכז"ל דגרע ועיין בנוב"י מהדו"ק בחיו"ד סי' פ"ב בזה. ועכ"פ לפי האמור. לא בכל צער בע"ח אמרו. אמנם לולא דברי הנמוק"י הי' נראה לי דמהתם ראי' לשיטת הרמב"ם. דהעלאה לא הותר בשבת. משום צער בע"ח ונהי דביו"ט לא שייך זה ולא הוי מוקצה מ"מ גזירה יו"ט אטו שבת במידי דלאו צורך אוכל נפש או צורך קצת יו"ט ושבת כי אהדדי כדאיתא בביצה דף י"ז. וע"ז סובב שם הסוגיא בביצה דף ל"ז ע"א: יא ולכאורה הו"א ראי' למה שכתבתי לעיל דשבות ע"י ישראל לא התירו משום צער בע"ח מסוגיא דפסחים דף י"א גבי בכור שאחזו דם. דאוסר ר"י להקיז משום דאדם בהיל ושמא ישכח עי"ז ויקיז במקום שעושה מום והקשו שם דגם לגבי קרצוף הוי לי' לחוש וקשה הרי החשש הזה דאדם בהיל הוא ג"כ גזירה ואיסור דרבנן. כמו שאר שבות ונימא דבמקום צער בע"ח אתא דאורייתא ודחי דרבנן ורבנן שם לא פליגו עלי' דרב"י אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו וכו' מיהו אפשר דחשש הזה דבהיל ועי"ז ישכח דיש לחוש שיעשה דבר זה באיסור היא גזירה וחשש יותר מן השבות דעלמא דגזרו רק אטו מקום אחר: ומ"מ קשה דשם פריך על ר"י מ"ש גבי חמץ דגזר וגבי קרצוף דלא גזר ומאי קושיא דלמא משום צער בע"ח לא גזר. וביותר תימה על הצל"ח בביצה שם. דכ' דבאמת טעמא דר"י דלא גזר: הוא משום צער בע"ח דאורייתא ונעלם ממנו לכאורה סוגיא דפסחי' הנ"ל ומיהו יש לישב. דגם בחמץ איכא מצות ביעור וכמ"ש התוס' בפסחים דף י"א ע"ב ד"ה אבל לא גודשין ופריך שפיר במקום מצוה אבמקום מצוה ועכ"פ מוכח. דחשש אדם בהיל ושמא ישכח חששו וגזרו. גם במקום מצוה בצער בע"ח: ולכאורה יש להקשות על זה. דהרי מצילין מפני הדליקה כתבי קודש כדאיתא בר"פ כל כתבי ולא חששו על הא דאדם בהיל וא"כ יראה דבמקום מצוה לא חששו ודוחק לומר דדווקא במקום מצוה. להציל כתבי קודש לא גזרו. דהרי בשבת דף מ"ג ע"ב. פריך ג"כ אי דאיכא ככר או תינוק. אמאי לא יציל וקשה מאי פריך. הא אמרינן לקמן דף קי"ז. דחששו משום אדם בהיל וע"כ דפשיטא לי' כמו דלא חששו בכתבי קודש ה"ה גבי מת. וא"כ גם בשאר מצוה וה"ה במקום צער בע"ח לא לגזור וקשיא סוגיא דפסחים דף י"א ונראה דיש לחלק דגבי שאר מצוה. דיש בי' רווח ממון וטריד במצוה: ואפילו ישכח הוי טריד בדבר מצוה ופטור לא גזרו. משא"כ גבי בהמתו. אע"ג דצער בע"ח הוי איסור דאורייתא אבל הוא אינו עושה משום צער בע"ח אלא משום הפסד ממונו ואם ישכח ויעבור חייב. ולכך חששו: ועדיין צ"ע. דהרי קי"ל במנחות דף ס"ד ע"א. דלא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר מעשה. וזה יש לחלק דהיכא בטירדא דמצוה תלי'. מיהו גם בכתבי הקודש איכא רווח ממון למאן דס"ל ביו"ד סי' ע"ר בש"ך ס"קא דשל יחיד נמכרת. ואיכ"ל דמכוון משום רווח דידי'. וצ"ע לחלק ועכ"פ לפי הנ"ל מוכח. דחשש אדם בהיל. גם במקום צער בע"ח גזרו. או משום דכל שבות ע"י ישראל גזרו גם במקום צער בע"ח או דגזירה וחשש הזה. הוא חשש יותר ועפי"ז דברי מעלתו נ"י שכ' לישב קושית החיי אדם: על דברי הש"ע סוסי' של"ב דמתיר להקיז משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והקשה ת"ל משום צער בע"ח ותי' מעלתו נ"י משום דאדם בהיל. ולכאורה אין מובן לזה. דהרי גם הא דבהיל הוא גזירה ומותר במקום צער בע"ח אבל להנ"ל א"ש. דמוכרח דגם במקום צער בע"ח חששו על הא דאדם בהיל ונכונים דברי מעלתו נ"י (ואפילו למאי שאכתוב באות שאחר זה דלרבנן בבהמה שאחזו דם אינו בהול מיהו לזה עצמו צריך להביא ראי' מרבנן. ולכך אמר כטעמייהו:) יב ובאמת לפי"ז. גם בנידון שלנו. יש לאסור משום דבהיל ולא שייך אין אדם מעמיד עצמו. ויעשה בעצמו אפילו הוא אומן לזה מכל מקום לדעת המג"א בסי' של"ד דווקא אם יש לחוש שמא יעשה בעצמו איסור דאורייתא. אבל הטו"ז בסי' רמ"ד ס"קו ס"ל. דאפילו אם יש לחוש שיעשה איסור דרבנן יותר גדול ג"כ שרינן. מיהו גם להטו"ז יש לאסור. אפילו ע"י גוי ואפילו במי שהוא בקי בעצמו להוציא ויש לחוש מכל מקום הא כ' הר"ן ר"פ מי שהחשיך. דבכל הפסד שבא לאדם פתאום. יש לחוש טפי על שמא ישכח ע"י בהילתו אי נתיר. טפי ממה שיש לחוש. על מה שאין אדם מעמיד עצמו ובאמת דברי הר"ן קשיין לי מסוגי' דפסחים דף י"א. גבי בכור שאחזו דם. דקי"ל כחכמים שחששו טפי על אין אדם מעמיד עצמו ממה שחששו על שמא ישכח ויותר קשה לי. על דברי הרמב"ן המובאים בר"ן שם. שכ' דדווקא בממון שבידו אמרו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וקשיא מבכור דקי"ל כחכמים. וגם לדינא צ"ע. דבסי' של"ד ס"ב הביא ב' דיעות. ויש אוסרין היינו הרמב"ן והר"ן. ובסי' של"ב סתם להתיר להקיז ונראה דס"ל. דבזה עצמו פליגו רבנן ור"י ולרבנן בהמה שאוחזה דם. אינו כ"כ הפסד פתאום שניחוש שע"י בהילתו ישכח ויותר יש לחוש שאינו מעמיד עצמו ויעבור במזיד. ור"י חייש אפילו בהפסד שאינו פתאום כ"כ. ולפי"ז בסי' של"ב ס"ג וד' בכלהו מיירי בהפסד שאינו פתאום ולכך מותר ממנ"פ אם יש לחוש שאם לא יעשה הרפואה ימית. א"כ מותר משום דאין אדם מעמיד עצמו, ואם לא נתיר לו. יעשה באיסור. ולא יחלק בין איסור להיתר