מהר"ם שיק אורח חיים קיב

בפ"ק דשבת משנה א' בד"ה פשט העני. דדווקא היכא דדוחה שבת. כמו לולב דבריו תמוהין. שהרי לולב אינו דוחה שבת. וכן שמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל לתמוה עליו וא"כ כיון דבמקום מצוה פטור. א"כ שוב שבת לא חמיר לענין זה מיו"ט. כי אם לענין לגמור את האוצר דשם אינו טרוד וטרדא דמצוה בעינן. כדאיתא בשבת דף קל"ז. ובזה יש להסביר כל צדדי האיבעי' שם בביצה ועכ"פ א"ש תי' מהרש"א דבמקום מצוה לא חמיר שבת מיו"ט אדרבה קא מבעי' לי'. אי יש להתיר טפי מיו"ט. אבל שלא במקום מצוה בוודאי שבת חמיר ולכך אין משילין בשבת. מיהו היינו דווקא אם יש טלטול: ואסור משום סייג להוצאה. אבל אם הוא טרחא גרידא. אפילו שלא במקום מצוה. לפי הנ"ל שבת לא חמיר מיו"ט. אדרבה אפשר דקיל ובזה יש לישב דברי הטור בסי' של"ב לענין מסעדין ועכ"פ בנידון שלנו. אם אינו מטלטל האווזא דזה בלא"ה אסור. כדלקמן וכיון דאינו רק טרחת שבת לא חמיר מיו"ט וכיון דביו"ט שרינן טרחא במקום פסידא אם אינו טרחא גדולה ועובדא דחול ה"נ שרי: כן נראה לפענ"ד: ג וכל זה אם הי' רק משום טרחא. אבל באמת בנידון שלנו בשבת בע"ח מוקצים הם כדקי"ל בסי' ש"ח סל"ט וגבי מוקצה אפילו טלטול במקצת נמי אסור כדקי"ל וכדאיתא בשבת דף קנ"א ע"א דלא יזיז בו אבר ובר"ן שם. וכאן אפילו אינו מטלטל מ"מ מזיז בה אבר מיהו במקום פסידא גם זה שרינן. מהא דקי"ל ברמב"ם פכ"א משבת דין י' ובש"ע סי' רס"ו ס"ט: דבשלופי רברבי פורקן בנחת ויעויי"ש במג"א ס"קיד דהיינו טלטול במקצת והתירו משום פסידא וכן דעת הב"ח בסי' ש"מ דמפרש האי דתרנגולת שברחה בשבת דף קכ"ח היינו משום פסידא מותר לטלטל במקצת. וא"כ הה"ד כאן: ד אמנם אי צריך לטלטל לגמרי נראה לכאורה ראי' לאסור. דהרי בביצה דף ל"ה ע"ב גבי משילין לא התירו בשבת. משום פסידא אפילו פחות מט"ו סאין. אע"ג שהתרנו לפנות משום מצות אורחין וללמוד תורה וא"כ התירו משום מצוה טפי ממה שהתירו טלטול משום פסידא. ואפילו לגבי מצוה תנן ר"פ מפנין. אבל לא הטבל וכל דבר מוקצה אסור. וא"כ כ"ש במקום פסידא. ומכאן קשה לכאורה לדעת ס' התרומה המובא כסי' של"ד ס"ב: דהתיר לטלטל מוקצה במקום פסידא מיהו בלא"ה המג"א שם סק"ג הביא ג"כ הרבה ראיות לאסור טלטול מוקצה במקום פסידא. כ' דס' התרומה מיירי. היכא דיש לחוש שיעבור איסור דאורייתא. ואפילו אם נימא. דמתיר הס' התרומה לגמרי. כדמשמע בא"ר שם במ"ש בשם או"ה מכל מקום נראה דדווקא הפסד כה"ג. דאנסים ודליקה שיאבד כל אשר לו ובוודאי אין כל הבהלות והפסדות שווין ובהנך יש לחוש בלא"ה וכמו שאמרו חכז"ל אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויהרג או יהרוג ואפילו לא שייך זה מ"מ יש לחוש. שע"י בהלה ימות והרבה בני אדם ממונם חביב עליהן יותר מגופם. ודייק זה מלשון הש"ס ר"פ מי שהחשיך דאמר א"א מעמיד עצמו על ממונו כמו שאמרו בסנהדרין דף ע"ב לענין מחתרת ובהפסדו' כה"ג אין ראי' כנגד ס' התרומה ונכונים דבריו. אבל בהפסד. כמו בנידון שלנו נראה דלכ"ע אין להתיר לטלטל מוקצה משום הפסד. ה עד עתה דברנו. אם אין כאן סברא להתיר. רק משום הפסד אמנם בנידון שלנו יש ג"כ לדון משום צבע"ח. כמ"ש מעלתו נ"י וקי"ל צבע"ח דאורייתא באורח חיים סי' ש"ה. ובחו"מ סי' של"ח. ומ"ש במרדכי פ"ק דע"ז דצבע"ח דרבנן וכבר הקשה כן בהגהמ"ר פ"ב דב"מ נראה דבע"ז מיירי היכא דהוי לצורכינו וכמ"ש הנמוק"י בב"מ דף ל"ב בשם הרנב"ר דכל שהוא לצורכינו ולתועלתינו הוי כמו שחיטה והתם בע"ז. היכא דיש לחוש לתקלה. או משום קנס כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת הוי כמו לצורכינו. ואינו אסור מן הדין אלא לכל היותר. הואיל ואין התועלת עתה לפנינו. יש לגזור. אבל איסור דאורייתא ליתא בכה"ג ובזה מיושב קושית התוס' ע"ז דף י"ג ע"א ד"ה אמר אביי וכו'. ומשני שפיר. כיון דגלי קרא להתיר לא גזרינן וא"ש. אבל בעלמא קי"ל צעב"ח דאורייתא ומשום צבע"ח כ' המג"א בסי' רס"ו ס"קיב דאפילו יותר מכדי ט"ו סאין רשאין ליטול ולטרוח בו כדמשמע פשטות הסוגיא והפוסקים שם: וא"כ שרינן טרחא. וגם טלטול במקצת לאיסור מוקצה התירו משום צבע"ח וכמ"ש הר"ן בשבת דף קכ"ח דלכך התירו לדדות בע"ח ותרנגולת דוחין משום צבע"ח אבל לטלטל לגמרי מוקצה משום צער בע"ח מוכח לכאורה דאסור דהרי אסרו לדדות תרנגולת. משום דמקפיא נפשי' ואיכא טלטול מוקצה. ושם משום צער בע"ח התירו כמ"ש הר"ן וזה הראי' לדעת הרמב"ם שהביא המג"א בסי' ש"ה ס"קיא וקשיא לדעת הש"ג המובא בא"ר שם ואפילו לפי מ"ש הרמב"ם בפ' כ"ה משבת דמקפיא נפשי' היינו דהאגפין משתמטין. כבר הקשה במג"א סי' ש"ח ס"ק ס"ט דהוי אינו מתכוין והתוס' שבת כ'. דהוי קרוב לפ"ר. וממרן בעל חת"ס זצ"ל שמעתי. דכוונת הרמב"ם דאגפי' משטמתין. ואיכא משום טלטול אגפיים המוקצין ומשום טלטול גופו סובר הרמב"ם כיון דמגבהת לא חשיב כטלטול ממש. ולפי"ז גם לפירוש הרמב"ם יש ראי'. דלא התירו משום צער בע"ח טלטול מוקצה וגם לתוס' שבת. לא ס"ל לאביי בשבת דף ק"כ דקרוב לפ"ר אסור והכי קי"ל אבל ברייתא צריכין לאוקמא אליבא דכ"ע וא"כ קשיא לש"ג. דס"ל דמשום צער בע"ח שרינן להעלות הבהמה המוקצה. וצ"ל דהש"ג וסייעתו מפרשי' הא דמדדין חי' ועוף. היינו משום פסידא כמו שמפרש הב"ח סוסי' ש"ח. ומשום פסידא לא התירו לטלטל מוקצה. אבל משום צער בע"ח איכ"ל דשרינן לטלטל: ואע"ג דר"פ מפנין לא התירו מוקצה משום לימוד וגם מעלתו נ"י הקשה מ"ש משופר דאין מפקחין עליו את הגל. ותי' דהכא בעידנא והנה כל הפלפול הזה. האריך בו בשעה"מ בפ"ב דיו"ט דין ח' ולענין צער בע"ח י"ל עוד דרש"י נשמר מזה שכ' בשבת דף קכ"ח דצער בע"ח דאורייתא דאיכא מ"ד דטעמא דעזוב תעזוב עמו משום צער בע"ח וא"כ איכא גם לאו דלא תראה. דגבי פריקה איכא עשה ול"ת וכיון דעובר נמי בל"ת. נהי דל"ת אינו מועלת לדחות כמ"ש רש"י ורי"ף באלו מציאות אבל לענין הזה דדאורייתא עדיף מדרבנן בוודאי י"ל דלא שבקי לעבור באיסור דאורייתא. כדי שלא לעבור באיסור דרבנן ועיי"ש בשעה"מ שכ' כיוצא בזה לענין חמץ וכ"ז אצטרך לדעת הש"ג וסייעתו אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו דאסור להעלות באמת לא דחינין מוקצה והרמב"ם לטעמי' שפסק בפ"ב דיו"ט דין חי' דגם מצות כיסוי אינו דוחה מוקצה מהא דהתירו לבטל כלי מהיכנו דאסור רק משום דמחזי כבונה או סותר קיל טפי ממוקצה או שאר איסור. וכמו דקי"ל ביו"ד סי' קס"א ס"ב דמחזי כרבית קיל משאר אבק רבית ולדידי' לא קשיא כלל משופר וכן מוכח עוד לפי מ"ש המג"א בסי' רס"ו סקי"ד דביטול כלי מהיכנו התירו במקום פסידא וכבר הבאתי למעלה דהמג"א בסי' של"ד סק"ג הוכיח דלא התירו טלטול מוקצה משום פסידא וע"כ דביטול כלי מהיכנו קיל טפי ועיין עוד בשעה"מ הנ"ל פלפול אי מוקצה חמיר או קיל משאר איסורי שבות ולפי מה שהוכיח שם דעת התוס' והרא"ש דמוקצה חמיר משאר שבות והרשב"א וכ"כ שם לדעת הרמב"ם מוקצה קיל טפי. משאר שבות יעויי"ש: ו ולפי האמור קשיא לי מה שלמד הרא"ש בפרק מפנין ומהר"מ מר"ב בתשובה סי' מ"ט מהא דהתירו לבטל כלי מהיכנו משום צער בע"ח. דה"ה דרשאי לומר לגוי לחלוב לו בהמתו משום דחלב מצערה ופסקו בטוש"ע סי' ש"ה ס"כ דלמא ביטל כלי מהיכנו קיל טפי וכמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם. מיהו אי משום הא לא ארי' דס"ל דשבות דאמירה לגוי. קיל מכל שבותין. כיון דלית בי' מעשה כמבואר מלשון מהר"מ בתשובה מיהא אכתי קשה על תשובת מהר"מ דלמד זה מהא דפריך בשבת דף קנ"ד ע"ב על ר"ג. והא איכא צער בע"ח ומפרש כפרש"י שם ודלא כרשב"א בשבת שם. ומפרש"י הוכיח המג"א בסי' רס"ו ס"קיד דבמקום פסידא מותר לבטל כלי מהיכנו וא"כ ע"כ ביטל כלי מהיכנו קיל מאיסור שבות אמירה לגוי. לעשות מלאכה דאורייתא. דהלכה רווחת בישראל דאמירה לגוי אסור. אפילו במקום פסידא ודווקא שבות דשבות כ' הרמב"ם להקל. וכן מוכח ומבואר בפ' מי שהחשיך. דפריך אמאי רשאי ליתן כיסו לגוי. ומשני משום דאין אדם מעמיד עצמו אבל היכא דלא שייך זה איסור אמירה לגוי. אפילו במקום הפסד מרובה וא"כ ע"כ איסור אמירה לגוי לעשות איסור דאורייתא חמיר מאיסור ביטל כלי מהיכנו ואיך יליף המר"מ מביטול כלי מהיכנו להתיר אמורה לגוי: ובודאי לפי מה שהביא המרדכי והטור בשם מהר"מ דהתיר דווקא כשחולב הגוי לעצמו. וא"כ בכה"ג הוי לי' כנותן לגוי בשר. ואומר לו בשל לעצמך. שכ' התוס' בב"מ דף צ' ד"ה חסום: דלית בי' שבות דאמירה דנהי דהרא"ש שם וכן בש"ע סי' ש"ז ס"כא פסק. דגם בכה"ג אית בי' משום שבות. וכ"ש כאן בחולב דגם הישראל נהנה. שניצלת בהמתו מלהיות לה צער ע"י החלב. ומחזי כשלוחו מ"מ כיון דרק דמחזי כשבות דאמירה אסור איכ"ל דקיל משאר אמירה ודמיא לביטול כלי מהיכנו. דהוי ג"כ משום מחזי וכו' אבל באמת בתשובת מהר"מ הנ"ל. לא משמע כן. וכן הביא הב"י שם בשם הגמ"ר בשם מהר"מ. שהתור אפילו בחולב בשביל הישראל וא"כ עדיין קשה כנ"ל ואפשר לישב. דנראה דיש ב' מיני הפסד. א' דאתי ממילא. והשני דמפסיד בידים. והשני נראה דאסור מה"ת משום בל תשחית. כמ"ש החינוך בסי' תקכ"ט דאע"ג דאין לוקין אסור מה"ת. וא"כ שם במעשה דר"ג דממנ"פ אם מניח על בהמתו. איכא צער בע"ח ואם יפילם לארץ וישברם